איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת הראל, מהוד-השרון.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: אורנה (59), מאיר (59), החתולה מישמיש.
הדירה: 4 חדרים בשכירות. משלמים 5,300 שקל. מאיר: "בהוד-השרון כבר משלמים 7,000 שקל על דירות כאלה, אבל יש לנו יחסים ממש טובים עם בעל הדירה. יש לו כמה דירות פה ואנחנו כל פעם עוברים בין הדירות של הילדים שלו. כשאחד הילדים התחתן ורצה את הדירה, פינינו אותה והוא דאג שילד אחר יעזוב והעביר אותנו לדירה הזו. אנחנו כמו הילדים שלו".
הוד-השרון? אורנה: "אנחנו 19 שנים פה. אני מאוד אוהבת את העיר. בכמה דקות אתה בשדות, ומצד שני אתה יורד ויש בתי קפה מדליקים".
לא מחפשים לקנות? מאיר: "אנחנו עומדים לרכוש דירה באתונה. יש זוג ישראלי שנמצא שם ומנהל כבר 300 נכסים ל-160 משקיעים. אפשר למצוא דירות ב-70 אלף אירו".
ילדים? אורנה: "אנחנו נשואים פרק ב'. לי יש שני ילדים גדולים, אחד הייטקיסט והשני מתופף, ולמאיר יש גם שני ילדים".
פרק ב'? אורנה: "הכל התחיל מפגישת מחזור כשהיינו בני 40. אני ילידת תל אביב ומאיר מרמת גן, אבל הוא עזב את בית הספר שלו ואני הועפתי משלי, והגענו ללמוד בתיכון ברחוב מזא"ה בתל אביב, שנתן קצת יותר חופש. היינו באותה כיתה אבל אני ישבתי הכי קרוב למורה והוא ישב בסוף, ליד שלומי ברכה, שאחרי זה נהיה משינה. היה לי אז חבר מבוגר ממני, שאחרי זה התחתנתי איתו. אחרי שסיימנו את הלימודים, היה בחור שכל שנה דאג לקבוע פגישת מחזור, אבל מאיר אף פעם לא הגיע. אני תמיד באתי".
מאיר: "בפעם היחידה שהגעתי היא לא זכרה אותי". אורנה: "כשהיינו בני 40 התארגנה עוד פגישת מחזור, אבל הגיעו רק שמונה אנשים. ישבנו והיו מלא תמונות מהתיכון, ואז ראיתי תמונה שלו ואמרתי בחצי צחוק, הוא נראה נחמד, תגידו לו לבוא". מאיר: "זה היה כבר תשע וחצי בלילה, הייתי בדרך הביתה והתקשרו שאבוא. אמרתי לעצמי, יאללה זה על הדרך, נבוא לחצי שעה ונלך". אורנה: "הוא הגיע, וזה היה נורא אינטימי כי היו מעט אנשים. הוא סיפר שהוא אמן וזה הדליק אותי. וכשהתברר ששנינו גרושים זה פשוט קרה. מאז לא הייתה פגישת מחזור. לפעמים אני חושבת שהמטרה של כל הפגישות הייתה הרגע הזה".
מה אתם עושים? אורנה: "רציתי תמיד להיות מעצבת אופנה אבל החלטתי שאני לא מספיק טובה. בנישואים הראשונים כמעט ולא עבדתי. הוא הביא את הכסף, ואני הייתי בבתי קפה. כשהתגרשתי הפכתי להיות מורה ליוגה ולפילאטיס, ואז שמעתי על חברת עלי שלכת שמציעה שריפת גופות במקום קבורה. זה היה מה שתמיד חלמתי - שלא יקברו אותי אלא ישרפו את הגופה. פניתי אליהם, ולקחו אותי כאשת השיווק".
עלי שלכת? אורנה: "מרוב שאהבתי את הרעיון ושיווקתי אותו טוב לאנשים, חשבו שהעסק הוא שלי. גם שנינו עשינו צוואה שיש בה שריפה. אנשים באים כל שנה ומנשקים את המצבה – מי צריך את זה? בתי קברות זה לתקוע את החיים בשביל המוות". מאיר: "היא אפילו הביאה פעם אחת את העבודה הביתה". אורנה: "בגופה הראשונה ששרפנו, קיבלתי את החבילה של האפר להעביר למשפחה, אבל זה היה לילה אז חזרתי הביתה עם הכד. מאיר התפלץ". מאיר: "אותי אל תשאירי בכד - אותי תפזרי". אורנה: "או שאתה תפזר אותי. בכל מקרה, אחרי שנה של עבודה זה קצת נהיה לי כבד והחלטתי להצטרף למאיר, שהיה מפסל להנאתו. אמרתי לו: 'אתה תעשה פסלים ואני אשווק אותך'. לא למדתי שיווק אף פעם. הקמנו סטודיו שנקרא סטודיו 16 כי שנינו נולדנו ב-16 בחודש, ושני הבתים שלנו היו במספר 16. לא יכולנו לברוח מהמספר הזה".
פיסול? מאיר: "אני תמיד יצרתי, ואורנה הכניסה את הפן המסחרי". אורנה: "זה כמו מעצב אופנה שעושה פריט משוגע, ומתוך זה גוזרים משהו יותר מסחרי שאפשר למכור אותו כמוצר. מאיר עושה משהו, ואם אני נדלקת אני מרימה את זה. לפעמים הוא עושה משהו קטן ואני מבקשת ממנו שיעשה את זה בענק, ואני יודעת להציע את זה לעיריות ולמועצות". מאיר: "היום מזמינים מאיתנו עבודות, ויש לי שלושה עובדים כי אני עובד על עשרה דברים בו-זמנית". אורנה: "יש לנו שלושה פסלים גדולים מסדרה שנקראת 'מר קו' שנמצאים בנתב"ג או בכיכרות של ערים שונות". מאיר: "אנחנו גם מגשימי חלומות".
חלומות? מאיר: "גבר מאוהב שהגיע אליי ורצה שאפסל צפרדע. לאשתו יש אוסף של פסלי צפרדעים קטנים, והוא רצה שאעשה לה משהו בגדול. היום יושבת על יד הבריכה שלהם בכפר שמריהו צפרדע בגודל של מטר וחצי. זה יצא בסוף 25 אלף שקל, אבל נראה לי שהמחיר לא ממש שינה להם". אורנה: "אם אנשים הולכים בעיר ורואים פסל של מאיר, וזה מצליח להעלות להם חיוך על השפתיים – זה מה שאנחנו רוצים".
מינוס? אורנה: "בקטנה, משתדלים שלא".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
