1 בספטמבר, שכונת קיפיסיה.
תחת שמיים אתונאים תוססים, שמזגזגים בין זץ גשם פתאומי ללחות שהיא בלתי, כשבאופק נגיעות של מרנג עננים, ובהמשכם שרשרת הרים המטילים צל יווני עתיק, עומד ילד. חולצת דינוזאור, סנדלים כחולים, ביד קלמר שעליו מדבקה עם שם: קורן.
הוא קצת מבויש, קורן. כשאני שואל מה העניינים וזה, הוא לא עונה בכלל. מפנה ראש לצד, לכיוונו של השער החום שליד. מגרד בעין. ואז נתלה לאבא על הרגל. מתפתל עליו כמו גור לטאה. יש לו עניינים יותר כבדים על הראש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קורן לא יכול לדעת עכשיו, הוא רק בן שלוש, אבל החיים שהכיר הולכים להשתנות. עוד מעט הוא ישמע מילים ראשונות ביוונית. ויהיו לו חברים בשם סטאמטיס וניקאלאס. יטעם ציזיקי וסופלקי. בהתחלה יעשה פרצוף כזה. ועוד לפני שיבין, צל ההרים שפה ייראה לו הגיוני. ואולי, אם יהיה כאן מספיק, לא יזכור שפעם גר בישראל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה היום הראשון של קורן בגן שבארץ חדשה. רק לפני פחות משבוע נחת כאן עם אמא אליאן, אבא יריב והאחות הקטנה מילי. בישראל, עד הרגע האחרון, גמרו על הילדים. יהיו לימודים, לא יהיו. כאילו אנחנו בליל מהפך בחירות. אבל פה, בקיפיסיה, לאורכה בתים מטופחי קומה ושדרות עצי מחט, האופק אמנם ספוג אוזו אבל יותר ודאי. נטול מבצעי קיץ בעזה. ואין בו שום יפה בן דויד.
ותכף ניכנס לגן. בזווית העין קורן יקלוט דשא סינתטי מקיר לקיר, בימבות בשורה כמו חיילים, ידפוק ספרינט לנדנדה, ואז ללגו. גננת מטופחת תעבור לידנו. קלימרה, תאמר בקול כזה חינני. מחבק. של אירופה. "לא כמו בארץ, קמים לבושידו", האבא יריב ילחש, "ווייב לגמרי אחר".
"לא הפסקנו להיות ציוניים", דין פרצ'ה נחרץ בדבריו.
זה קצת מוזר. אולי גם אירוני. כי כשהוא אומר את זה, הוא עומד על גג מלון "סול", קומה שמונה. אתונה פרוסה תחתיו. מאחוריו האקרופוליס. יש לו זקן קטן, והוא נשען על מעין מרפסת סטייל ההוא ממדינת היהודים. קשה להתעצבן. הרצל המקורי מבאזל עקץ אותנו. מכר לנו שטח, כולו מלחמה. ואילו להרצל שפה יש חזון עם מפלי ראקי ופסקול בוזוקי. נדל"ן, סיאסטה, הכל.
רק לפני כמה שעות נחתנו באתונה, הצלמת אביגיל עוזי ואני. המסע שלנו החל. אלה הולכים להיות נדודים בין ערים, כפרים שנתקעו בזמן ואיים רחוקים. אתונה, אוויה, סלמינה, פארוס. מטוסים, מעבורות, מכוניות. המסע שלנו עתיד להוביל אל מקומות הומים, צפופים, בלב יוון, ולעיתים אל פאתיה. הכי פאתיה. כאלה שהתשתיות ודרכי הגישה אליהן עקלקלות. על איזשהו הר, או בקצה מפרצון בצד העולם.
לא סתם יצאנו לדרך. אנחנו במסע אל הישראלים שבחרו בארץ הצזיקי, ותוך כדי השאירו מולדת מאחור. את חלקם אפשר להגדיר כחלוצים. כמייבשי ביצות. רק לא שלנו. יש להם תוכנית להקמת קהילות ישראליות ביוון. וזה הולך לקרות, גם אם ייקח קצת. גל יווני בפתחנו. בפייסבוק, בטלגרם, יש קבוצות שמיום ליום מתרחבות. "הקמת קהילה ישראלית ביוון", "המתיוונים", "ישראלים ביוון". סוגיות פרקטיות מלובנות שם. איזה בית ספר כדאי, איך מתחברים לשידורי ספורט בארץ, מישהו מכיר נוטריון יווני. משתפים, מתכננים.
זו הולכת להיות קריאה חצויה. בחלקה אקזוטית. מראות פראיים. שקיעות של אלף שמשות. הצצה אל מגשימי חלומות. ובחלקה השני מטלטלת. תכף תקראו, במזוקק, על מה שרע בנו. מקולקל בנו. בנו ובאדמה שלנו. מפי אלה שקנו כרטיס בכיוון אחד
אל הסיבות עוד נצלול. צלילה עמוקה כזאת, שבתחתיתה מיאוס. מיוקר המחיה, מהפוליטיקה, מתחלואי החברה והמדינה. ומהצד השני, רצון להגשמה. לנשום במקום שמאפשר. שיש בו מספיק ים לכולם. והזדמנויות מניבות בזמן שהארץ המארחת בסיאסטה.
זו הולכת להיות קריאה חצויה. בחלקה אקזוטית. מראות פראיים. שקיעות של אלף שמשות. הצצה אל מגשימי חלומות. ובחלקה השני מטלטלת. תכף תקראו, במזוקק, על מה שרע בנו. מקולקל בנו. בנו ובאדמה שלנו. מפי אלה שקנו כרטיס בכיוון אחד. ובחרו לא להיות חלק. ומצאו נחמה בטווח שעתיים טיסה. עם מזג אוויר ומזג אנשים, לא במרחק נורווגיה מאיתנו. ושנ"צ בחוק. וטברנות בנוהל.
בחזרה לגג. קודם הכה פה הגשם. אלכסוני כזה. שטף את האפור של אתונה. זה מוזר כי בחוץ איזה 30 מעלות. ועכשיו בירת יוון רטובה תחתינו.
דין, 27, שמלווה משקיעי נדל"ן ביוון, עושה לנו חפיפה מסודרת על העיר. הנה, מצפון, סביב כיכר אמוניה, השכונות הפחות נחשבות. וממול ליקבטוס, הוא מצביע אל הר שפיצי, תחתיו שכונת קולונקי, אחת היקרות. הוא ובת זוגו דניאל גרים בה. ומולה, איפה שהשמש נוגעת, שכונת פגרטי. גם לא זולה. "הצעירים היוונים מתקשים לגור בה. יש פה תהליך התייקרות משמעותי", הוא מנתח, "ועדיין זה רחוק מישראל".
יורדים למטה, אל מסעדת רחוב. זהו רובע פסירי, שמשופע בסמטאות ישנות, מקושטות גרפיטי. מאחורינו זמר בוזוקי ששר עבור מטבעות, ועל השולחן סלק, סלט יווני, שעועית, עוף, דגים מטוגנים, צנימים, שתייה.
כל הארוחה הזו, דין מעריך, תעלה אולי 30 יורו. אולי. תכף יתברר שדייק. אבל קודם הוא ייזכר בביקור האחרון בישראל. איך ישב על שני קפה, טוסט קסטן ועוגיית שוקו־צ'יפס. 89 שקל, המלצר אמר. "הסתכלתי על הבחורה בשולחן לידי, אמרתי, הוא מדבר איתך", הוא נזכר. זה היה רק חצי מצחיק. כי בחצי השני הוא הרגיש כאילו גונבים ממנו. "אמרתי, לא רוצה להיות חלק מזה".
בת הזוג דניאל, 33, היא מנהלת "מאזי", מיזם למען ישראלים באתונה, שנפתח כאן לאחרונה ויוצר פעילויות, מפגשים, ארוחות שישי. סניפים דומים מטעם ארגון ICE פועלים בגרמניה ובאוסטריה. מאות משפחות ישראליות, דניאל מעריכה, חיות פה. ואלה, כאמור, מתרבות. "אנחנו לא מעודדים עזיבה של הארץ", דניאל מבהירה, "המטרה היא לתת לאנשים תחושת בית רחוק מהבית. לתת מענה לגעגוע, לאוכל, לשפה, לעצמם כישראלים".
תכף דין ודני, או דני דין, יספרו שממש החודש הם מתחתנים. היו יכולים לחגוג ביוון, אבל בשביל הקרובים יעשו בתל־אביב וישלמו טיפה יותר, כלומר יותר מטיפה. "אתה יודע כמה 50 יורו שווים ביוון בסופר?" דניאל תשאל, "אפשר לעשות אחלה סל. עזוב ירקות שפה זה נורא זול. או עוף ובשר".
ואז ההוא, ההרצל של האקרופוליס, יוסיף, אולי קצת בהתנצלות, שהאהבה לישראל לא נגמרה. זה רק שתקרת הזכוכית מעל ארץ הקודש יורדת בהדרגה. והחיים הופכים חסרי הזדמנויות, ויותר מדי קשים. "רואים את זה", יגיד, "על הפנים של האנשים".
בחזרה אל יריב ואליאן.
היום הראשון של קורן בגן הסתיים. בסך הכל הוכתר בהצלחה. אבא יריב נראה יותר מתלהב ממנו. "אמרתי לקורן, אם היה לי כזה גן, חלום". גם המחיר, אגב, חלום. בארץ, שני הגנים, של קורן ומילי בת השנה, 7,000 שקל. פה בסך הכל 3,400.
בביתם הזמני שבקיפיסיה, פרקט בצבע דובדבן, תקרת עץ, מדרגות רחבות מתפתלות למעלה, ספות ענתיקות, יריב ואליאן גרון־עציון מנסים להסביר את ההשתלשלות, זו שהביאה אותה עד הלום. אל ארץ ודרך חדשה. לפני פחות משבוע.
יריב גרון־עציון: "רק ההורים מודאגים יחסית. אבל גם ההורים שלה וגם אבא שלי, פחות רואים עתיד במה שקורה בארץ. אבא שלי השתתף באיזה ארבע מלחמות, אמר לי, אין לך מה לחפש בישראל"
כשהיו במטוס, והגלגלים התנתקו מהקרקע, אליאן נזכרת, היא נשמה לרווחה. בלילות שלפני בקושי ישנה. קורן היה חולה, העניין של הוויזה לא סודר, הסטרס ישב עליה. "הרגשנו שהכל סוגר עלינו. שלא באמת נצליח לעשות את זה", היא מתארת. "כמו בסרט של אינדיאנה ג'ונס שהדלת נסגרת, ואתה מצליח להתגלגל החוצה בשנייה האחרונה", יריב מוסיף.
רק 48 שעות לפני הטיסה קיבלו אישור לשהייה ביוון. הינה, אליאן ניגשת לחדר אחר, חוזרת מחייכת, מציגה: ויזת נווד דיגיטלית לעבודה מרחוק. יריב, במקביל, שוקד על אזרחות פורטוגלית. זה אמור לסגור את הפינה לגמרי. דרך נוספת לאישור שהייה ממושך היא השקעה ביוון בלפחות 250 אלף יורו.
זה המכשול הראשון שצריך לעבור. השני הוא חינוך. מוסדות דוברי עברית כמעט אין. אלה שמתנהלים באנגלית מעטים. ואם תרחיקו לפינות של יוון, האיים, תתקשו למצוא מסגרת מערבית. העניין השלישי הוא עבודה. אם אין לכם הכנסה מישראל, המשמעות של ג'וב ביוון היא שכר של יוון, 900 יורו בממוצע.
יריב, 42, הוא די־ג'יי, מפיק, ובעל בית ספר למוזיקה בישראל. ואליאן, 36, עובדת בשיווק תוספי תזונה לשיער. אני שואל מה השאירו מאחוריהם. "רק הורים מודאגים יחסית", יריב אומר, "אבל גם ההורים שלה, גם אבא שלי, פחות רואים עתיד במה שקורה בארץ. אבא שלי השתתף באיזה ארבע מלחמות, אמר לי, אין לך מה לחפש בישראל".
אליאן: "אבא שלי תמיד אומר לי, תעשי הכל הכל לא להישאר, בשביל הילדים שלך. לך ברחוב תסתכל על בני הנוער של היום".
יריב: "פוליטית. יוקר מחיה. כל יומיים מישהו נדקר על מקום חניה. דברים מזעזעים. פותח חדשות. רצח, נדרס, נדקר. בארץ המצב הישרדותי. אתה הולך לסופר וישר רואה את האנשים עם המבט של איך אני משיג את התור הכי קצר, איך אני עוקף, איך אני מתחמן בקופה של העד עשרה מוצרים. פה אין את זה".
אני שואל אם הם דואגים, שאולי לקחו צעד לא נכון. "ברור, יש דאגות", אליאן אומרת, ונזכרת. כשהייתה בת שבע עלתה מליטא. ההורים שלה עד היום לא יודעים עברית. "מלחיץ שהילדים לא ישתלבו במסגרות, השפה, הבדידות".
"בתכלס", יריב מסכם, "אין ישראלי שלא אומר, זה החלום. מלא רוצים לבוא אבל מפחדים. מה יהיה עם זה, ועם זה. מישהו שאל אותי בפייסבוק, 'לא מלחיץ?' עניתי, 'לא פחות מלחיות חודש בישראל'".
אז ככה זה נראה אחרי שבוע ביוון. השליחים של הוולט, יריב ואליאן מתארים, מנומסים לאללה; לא אומרים, מה נהיה אחי וכל זה; נהג המונית, המוסכניק, כולם חייכנים ואמינים; ואפילו בג'ימבורי המוזיקה לפנתיאון. צירי הקליטה, התרבות, אצל יריב ואליאן עדיין לא החלו. תכף זה יבוא. זה קורה לכולם. וגעגועים יתקפו. מי יודע, אולי אפילו לארץ. אלינו. למרות שהאמת, נגעו פה בנקודה, כולנו עוקצים בקופה של העשרה פריטים.
הלב קצת יוצא אל רוני ניסן.
אנחנו על המרפסת שלה במרוסי. שכונה יוקרתית בצפון אתונה. חוץ מיתושים בגודל כלב, הכל פה מייפל. ירוק, שלו, בדלת שליח. הביא קפוצ'ינו. כאילו אחד. זה מקובל פה, להזניק וולט על שלוק. ותכף יבוא עוד שליח, יביא פנקייק שוקולד.
על הזרוע של רוני ניסן יש קעקוע טלאי. היא עשתה אותו כשעזבה. "חלק מהכאפה שאכלתי על זה שאני חיה מחוץ לארץ. זה קעקוע שמושך המון עיניים. פעם גרמנייה שאלה, את לא מתביישת ללכת עם זה? אמרתי, את צריכה להתבייש"
יש לי תחושה שרוני, 31, לא הכי שלמה שהיא פה. היא, שהייתה בצופים, במועצות נוער, בצבא, שעושה תנועה כזאת של כיווץ על אחרים שעוזבים, שאומרת "לא מתאים לי באופי", "ואני כולי ציונה", ו"אני נפש יהודי הומייה". היא שנישאה ליווני. "מה שאני עושה פה לא אעשה בארץ עוד הרבה גלגולים", היא מנסה להסביר, "עברתי בגלל הזדמנויות כלכליות. וגם כי כזוג מעורב אין לנו זכות קיום בארץ. אמרתי, לא רוצים אותי, אהיה ביוון".
ואז היא חושפת את הזרוע. יש שם קעקוע טלאי. היא עשתה אותו כשעזבה. "חלק מהכאפה שאכלתי על זה שאני חיה מחוץ לארץ. זה קעקוע שמושך המון עיניים. פעם גרמנייה שאלה, את לא מתביישת ללכת עם זה? אמרתי, את צריכה להתבייש".
היא הייתה אחרי לידה כשעברו לפה לפני כשנתיים. הקורונה השתוללה, השמיים נאטמו. "הייתי עוברת ליד השגרירות, מסתכלת על הדגל ובוכה את נשמתי. או משמיעה שירים של הארץ. עד היום. מה אנחנו עושים כשאנחנו עוברים ליד השגרירות?" היא פונה לבן הזוג, אלכס טנקידיס. הוא מזמזם. ואז מוסיף שברי מילים, "ארץ יזראל פורחת", דופק זיוף של הלייף.
הם יזמי נדל"ן, הורים לשניים: אריק, 9, ולאו, שנתיים. הכירו בשדה התעופה באתונה. רצו להשחיל אותה באובר־ווייט. אלכס, עובד נמל, בא לעזרתה. אחר־כך התברר שחודשים קודם ראה תמונה שלה באינסטגרם ושלח לחבר. כתב לו, היא תהיה אשתי.
איך זה יכול להיות, אני שואל. אלכס מחייך, מצביע לשמיים של מרוסי. "חבר טוב של אלוהים הוא נהיה", רוני מציתה סיגריה. אלכס עכשיו בקטע של להתגייר. מספר שתמיד היה לו משהו ליהדות. "עוד כשהייתי ילד, רק שלא היה מי שיעזור לי", הוא מסביר. ותכף, כשרוני לא תהיה בסביבה, הוא ילחש שהיא לא הכי מתלהבת, מפחדת שהוא יהיה פנאטי מדי.
רוני מציתה עוד סיגריה. נשענת לאחור. מודיעה: אני אבנה את ישראל שלי כאן. מתכננת להנחית את אבא לידה. פנתה לתנועת הצופים, כדי שיקימו שלוחה פה. מדברת על קהילה. מעריכה שכאן בשכונה הן איזה שש או שבע משפחות, ובקרוב באות עוד.
את אחת מהן, זו של ויקי טומסקי וילדיה דני, 10, מיכאל, 7, ואלה, 3 — חברים של הניסנים — נפגוש בהמשך היום. על גשר קטן, במרכז מרוסי, כשמאחוריהם יעברו רכבות, שתי המשפחות יצטלמו יחד. ואז ויקי, מורה מוערכת ליוגה, גם היא נחתה פה בימי הקורונה, בעקבות העבודה של בעלה, תיתן פרספקטיבה. של איך זה נראה אחרי שנתיים וחצי באתונה. של התחושה להגיע ליום הולדת עם הילדים, ולשבת בצד, במנותק מההורים המקומיים. או כשהילדים שלך הופכים ליותר יוונים מישראלים. "יש כמה דברים שיכולים לעשות או לפרק משפחה: לבנות בית, קמפינג עם ילדים, ורילוקיישן", היא אומרת, "אם עברת את זה, אתה סוג של כל יכול".
ותכף, שתי המשפחות ימשיכו ל"על האש" יחד. אל רגע של ארץ יזראל פורחת, שכאן במרוסי בא בטפטופים. לא משהו ששליח וולט יכול לפתור.
יצאנו דרומה.
באופק שלנו הבוקר מאות תרנים מזדקרים אל שמי המפרץ הסרוני, עירומים ממפרש. אחרי נדודים במרכז ובצפון אתונה, קצת כחול בעיניים. ועכשיו אנחנו במרינה "אלימוס", על היאכטה Carpe Diem, "נצל את היום". מדרום אלינו, שעה ומשהו הפלגה, האי אגינה. ומסביב אגיסטרי, מתאנה, דוקוס. איים נוספים עם שמות של תרופות מרשם. תחתינו מים ירוקים עומדים, הלחות על ראש שמחתנו, ובכל זאת זורח פה. זו שמש שמאירה רק מעל היאכטה שלנו. השמש של רונן בזק. היא מופיעה בכל פעם שהוא רואה ים.
אז הנושא שלנו הוא הגשמה. והנושא הוא משפחת בזק. רונן, 50, נועה, 44, איילה, 12, סער, 8, והכלב מיילו, שהגיעו לפני שנה. "להמון אנשים זה קרה, ההבנה שחיים כאן ועכשיו", רונן שעזב קריירה בתחום הטכנולוגיות הרפואיות מתאר, "ובסוף זה קורה בשעתיים טיסה. אתה משאיר את החיים שלך מאחור. כל מה שהיית. זו אפילו לא הייתה בחירה. די, מיצינו. אני 30 שנה עובד. משועמם, זו המילה. ואני מדבר על עבודה עם הצלחות. כל מה שאדם מבקש. נשמע אבסורד לעזוב כשאתה אמור לקטוף פירות".
נועה: "אפשר להגיד שעכשיו אנחנו קוטפים את הפירות".
מאחורינו שכונת אלימוס. דייסה של הרים אפורים. שם, על אחד המדרונים, הם גרים. "מי היה מאמין לפני שנה, שאצעק 'אי־פגנ־יה'", רונן מדגים צעקה, כאילו קורא לבעלת הבית היוונייה שלו. ו"לי יש חבר בשם פאניותיס", סער זורק. ו"לאמא של ילדה אצלי בשכבה קוראים ויסיליקה", איילה מוסיפה אוזו למדורה.
רונן הגשים חלום והקים פה עסק, Sailing Around. הוא תופר חופשות על יאכטות לפי הזמנה. נועה עובדת הייטק מרחוק. הילדים לומדים בסיינט לורנס, בית ספר בריטי. עד עכשיו איילה הייתה היחידה מישראל. השנה כבר יהיו איתה עוד שתיים בכיתה. מאז עברו, נועה מקבלת שיטפון של פניות ממשפחות שרוצות לעבור ומבקשות להתייעץ. "היא יושבת איתן לזום לפעמים שעתיים", רונן מעיד.
נועה: "שאלה ראשונה היא על יוקר המחיה. בהרבה שיחות גם עולה העניין הפוליטי והביטחוני".
רונן: "כשיש אירוע של טילים, ואתה נוסע במונית, הנהג שואל, איך אתם חיים ככה? לך תסביר לו. רק כשאתה בחוץ, אתה מבין באיזה סיר לחץ מדינת ישראל. היינו במלון בכרתים. החדרנית שמעה שאנחנו מישראל, ישר, 'פאודה, פאודה'. הם תמיד שואלים, 'תגיד, זה אמיתי?'"
אל תתבלבלו, לא הכל פה דולמדס, עלי גפן ממולאים. יש התמודדויות, תכף הם ישתפו. איך למשל, בהתחלה בבית הספר, איילה התקשתה למצוא חברים; ואיזה סרט אימה זה השפה היוונית, אפילו את מה שכתוב על האורז בסופר צריך לתרגם; ואיך כשיש בלגן בארץ, במשפחה, מרגישים חוסר אונים.
רונן בזק: "אתה משאיר את החיים שלך מאחור. כל מה שהיית. זו אפילו לא הייתה בחירה. די, מיצינו. אני 30 שנה עובד. משועמם, זו המילה. ואני מדבר על עבודה עם הצלחות. כל מה שאדם מבקש. נשמע אבסורד לעזוב כשאתה אמור לקטוף פירות"
וגעגועים. כשהסוגיה עולה, משפחת בזק מדברת בערבוב. אפילו הכלב מיילו נובח. לא מזמן נולדה תינוקת במשפחה המורחבת. "היינו איתה ממש קצת", סער מתלונן. "זה כאב הלב הכי גדול", נועה מוסיפה. "הצעדים הראשונים שלה, ואנחנו לא שם", רונן אומר. ואז מתאר את הריחוק מהמשפחות. "קושי רגשי", הוא אומר, "יש תסכול, עלבון מסוים. על זה שקמנו והלכנו. בנקודות מסוימות זה יכול לצאת. אנחנו מקבלים חיבוק מאמא, ופתאום".
"אולי תישארו", נועה משלימה, "ואז זה נורא, שובר את הלב".
איילה: "זה דמעות. כל פרידה, לפני שחוזרים ליוון, נגמר בזה שבוכים".
ואז יהיה קצת עצוב. זוויות העיניים של משפחת בזק יהפכו לחות. והשמש הפרטית מעלינו תזרח פחות. ההגשמה הזאת, יש לה לפעמים מחיר.
הכפר פוליטיקה, חצי האי אוויה.
מטפסים, יורדים, בדרכי אפר מטלטלים. האוטו שלנו רועד כאילו קיבל אנגינה. יפה פה. ופראי פה. הרים, מערות, אדמת זיתים וטרשים. בתים פזורים על גבעות, בחצרות שלהן בארות. המסע שלנו לוקח אותנו מהמטרופולין אל הטבע ואיתניו. אוויה הוא חצי אי, שעה ורבע מאתונה. חוצים מעין גשר מיתרים מעל ים, והופ, נוף אי משתרע, שלווה נוחתת, הדופק דופק סנפלינג. לאורך הדרך חופים עם מאות שחפים, ומבנים עתיקים.
מה למקום הזה ולגולן ארביב? למה לו פוליטיקה עכשיו? את גולן ארביב, גולן השוער, אני מכיר מגיל קצת. גדלנו בשכונת גן נחום בראשון־לציון, למדנו ביסודי בהדרים, ואחר כך בזלמן ארן. שיחקנו כדורגל כילדים, ואז כמבוגרים. בתיכון הכיר את רחלי, שירת במג"ב, פתח פיצרייה בשכונה, התחיל לעבוד בגננות. חרוץ, ידיים של אומן. גידל שני בנים. ואז, תקלה. פרץ חוליות בגב. היה מושבת. מעבודה, מכדורגל, מהכל. חי מהלוואות, ותוך כדי עשה הסבה. למד אדריכלות נוף, ולהיות סקיפר.
ובין לבין, נמאס לו. המרדף, הווג'ראס. "המדינה הזו לא נותנת לחיות בכבוד", הוא אומר, "די, אי־אפשר לעבוד קשה כל החיים". אז את הבית בארץ מכר, יש לו דרכון פורטוגלי, ועכשיו הוא פה, עם רחלי, באוויה. מגששים אחרי התחלה חדשה. הנה, קרוב לים בפוליטיקה, ראה מגרש ב־90 אלף יורו. "הקלה", הוא מתאר את התחושה, "אתה רואה שיש אופק. לכסף שאיתו תקנה כאן, בארץ אין ערך. ופה הכל גרוש וחצי. המחיה, סופר, בגדים, מסים. חלום".
אין צביטה בלב, אני שואל. "אין לך ברירה אבל. צביטה, ברור. גדלנו בישראל, עשינו הכל. אבל צריכים לדאוג לילדים איכשהו. אין סיכוי בארץ".
גולן לא לבד. אנחנו מסיירים בפוליטיקה עם דרור ראופמן, 64, שלפני שבע שנים הגיע לאי. הקים מלון דירות, החל למכור אדמות ובתים לישראלים, בעיקר לנופש או למגורים חלקיים. הוא לא הנדל"ניסט הישראלי היחיד פה. "צריך לבדוק, לנהוג בזהירות בעסקאות נדל"ן, יש כאן הפתעות", אומר אחד מהם, רפי ארליך.
בכל מקרה, מרימים הנד־ברקס ליד מדרון שומם, איזה 300 מטר בגובה. הציוויליזציה פה במצמוצים. יורדים קצת, הים ממול, מתחת לרגליים קוצים מתפצפצים, והופ, הינה יסודות בטון להנחת בתים מוכנים. כאן באמצע, דרור מצביע, קנתה משפחה מזכרון יעקב, ולמעלה אחת מהצפון, וגם משמאל ישראלים.
"זה איזשהו אסון", ראופמן ניתח מקודם, "אנחנו אמורים להזדקן עם הנכדים. אבל בחודשים האחרונים אני מקבל פי כמה פניות. בהתחלה פנו מבוגרים שרצו לצאת לפנסיה במקום חלומי. אבל הגיל יורד, 50 ומטה. כאלה שאומרים, אנחנו רוצים שיהיה לנו מקום לברוח אליו. ויש את אלה שמחפשים מקום לחיות בו".
אז ככה כנראה מתחילה קהילה. בעוד כמה שבועות דרור ישלח תמונות מהשטח, מהנחת הבתים המוכנים; וגולן השוער ידווח שרכש וילה באי מיקונוס, ושכנראה יקנה גם בפוליטיקה. אין יותר ישראלי מהחבר שלי. אי־אפשר גם לומר שלא ניסה. אבל איכשהו ארץ הענבים ב־29.9 שקל לקילו הכריעה גם אותו.
עדיין באוויה.
יש פה בית לבן, תריסי תכלת דהויים, בטח בן 100 שנה. הבית של ענת לסם, יונתן הירשפלד, וארי בן השנתיים. מסביב, על איזה דונם, מרבדי דשא ועצי אורן ותאנים. מימין מדרגות מתפתלות כאלה. אתה יורד בהן, בום, הים האגאי.
ערב שישי בחלקידה, העיר הראשית באי. מבין ענני בורלה, והרים ברוטב ערפל, השמש בוהקת במוזהב. לא שבא לתת ציונים אבל אלוהים נתן פה עבודה. הזיז אלמנטים בשמיים. ימינה, שמאלה, סידר קומפוזיציה. ברא.
תחת אלה פרוס עכשיו שולחן שבת. נרות, דגים, ירקות מבושלים, חלות שענת, שפית במקצועה, אפתה. "ברוך אתה אדוני", ארי, רק טיטול לגופו, מקדש. העיניים קצת נעצמות לו. "משבר הזהות הראשון שאנחנו חוששים להתמודד איתו זה בגלל שארי בגן יווני", ענת סיפרה קודם, "היוונים, גם הצעירים, מצליבים כשעוברים ליד כנסייה. ומה אם ארי עושה את הדבר הזה?"
כשהגענו, ענת, 36, ויונתן, 40, נזכרו בדייט הראשון שלהם, לפני עשר שנים. יונתן סיפר שהוא חולם לפתוח מסעדה יוונית. חודשיים אחר כך, עדיין לא היו חברים רשמית, כבר הפעילו יחד את סירטאקי בשוק מחנה יהודה. הכל זרם עד צוק איתן ואינתיפאדת הסכינים. הם עברו לפרויקטים חדשים, הקימו כשכירים מסעדות, ואז פרצה הקורונה.
15 צפייה בגלריה
לא מתגעגעים. ענת לסם, יונתן הירשפלד ובנם ארי בקבלת שבת בביתם באי היווני אוויה
(צילום: אביגיל עוזי)
בשנתיים האחרונות הם פה, מרימים עסק לאירועים. סירטאקי איוונט, על שם המסעדה ההיא. מתגעגעים, אני שואל. "לא", יונתן נחרץ. "אני מתגעגעת למסעדה, לא למה שסביבה. היא הביאה איתה מטען", ענת אומרת, "שנינו ירושלמים. עברנו תקופת פיגועים, זה גובה ממך מחיר נפשי. בילדות סבלתי מהתקפי חרדה. היום אני לא בטוחה שאני מסוגלת לשלם את המחיר הזה".
קודם האופק השחיר, טיפות קטנות טיפטפו. ואז, ברמקולים של הרקיע, היה כזה רעם, שהזניק מאות שחפים באמוק. הם הגיעו לפה לפני שנתיים. השכירות, שישה חדרים והים האגאי, 1,000 יורו. הגן של ארי זה 320. בארץ, רק על שני אלה, הלך החודש. אבל עזבו כסף בשבת.
אז יין נמזג, ושיחה מתגלגלת, ובדמדומי המפגש, נגיד חצות, הם מציעים: עוד שאלה שתרצה לשאול? אני לא זוכר מי אומר את זה, והאמת שגם לא את השאלה. אבל מה שיוצא, כאילו חיכה ערב שלם.
זה מתחיל בתיאור של יונתן, על איך נראה מעיניו בכל פעם היום הראשון של הביקור בארץ. "האוויר נעתק לי. אני נחנק. כי אני מגיע, ואז לוקח רכבת מנתב"ג לתל־אביב. היא מאחרת כמובן. ואז עומד סדרן, עם וסט וסיגריה בפה. וצעקה, יאללה תעלה. ואז אתה יורד מהרכבת, כלומר מנסה, אבל עולים מולך. ואז שווארמה ב־50 שקל. היום זה בטח יותר. וזה מבאס. כי תכלס זה הבית שלי".
ענת לסם: "אני כל הזמן אומרת לעצמי, אל תגידי למה רע בארץ. לאדם שעשה רילוקיישן, יש התחבטות אם מותר להעביר ביקורת. אנשים רוצים לשמוע שהכל סבבה, ושבא לך לחזור. אבל בתכלס, למה לא להגיד את האמת? למה לא להגיד כמה קשה ורע היה שם"?
"אני כל הזמן אומרת לעצמי, אל תגידי למה רע בארץ", ענת מצטרפת. זה הולך להיות מונולוג, מהסוג שאי־אפשר לקטוע. "לאדם שעשה רילוקיישן, יש התחבטות אם מותר להעביר ביקורת. אנשים רוצים לשמוע שהכל סבבה, ושבא לך לחזור. אבל בתכלס, למה לא להגיד את האמת? למה לא להגיד כמה קשה ורע היה שם. כמה היום להתקרב לירושלים זה מבחינתי... וירושלים זה מה שהתעצב למה שאתה ואני", היא פונה ליונתן, "וזה לא רק ירושלים. זה כל המהות. אני לא מכירה אדם שטוב לו וקם והולך. זה שקר להגיד דבר כזה. כי יש גם משהו בישראל, בחברות, במדינה - מאוד עוטף, מחבק. ואם היה טוב, למה ללכת? מה שונה יוון מישראל?
"ובסוף, כן, היה רע. אי־אפשר להגיד שלא ניסינו. נלחמנו בכל דרך לחיות בארץ. אנחנו לא מחאת המילקי של ברלין. אנחנו לא צעירי רוטשילד והאוהלים. שירתנו בצבא, תרמנו למדינה, הקמנו עסקים, ועדיין מישהו כאילו עם יד על הראש, דוחק אותך למטה. בהגבלות, בחוקים, בזה שאתה לא יכול להתחתן אזרחי, שאתה לא יכול לזוז בשבת.
"בסוף אני לא צריכה להתנצל שעשיתי רילוקיישן. ישראל צריכה חשבון נפש גדול עם עצמה. משהו שם לא עובד. משהו בסיסטם לא עובד. באיזה בחירות אנחנו, שבע, שמונה, תשע? לא משנה אפילו מי עומד בראש הסיסטם. משהו רקוב מהשורש, באיך שהמדינה בוחרת לנהל את האזרחים שלה. פשוט לא עובד".
ואחרי שנגמרות המילים, רק צרצור ציקדות נשמע. שלו הלילה בחלקידה. ומי הים שתחתינו עומדים. ומקשיבים. סיסטם, סיסטם, הם מהדהדים.
שבת, השעות הקטנות.
לבוזוקי צליל קצת ערמומי. בלי שתרגיש הוא חופר לתוכך. לצלילים מצטרפות עכשיו מילים ביוונית. "מהבלקונים יסמין ופרחי לילה... חיפשתי אותך נואשות באתונה שלי", זמר הבית יורגוס שר בפנים קודרות. אישה דקה, גבוהה, מניחה על השולחן מניפה, נעמדת מול יורגוס. בקצב איטי רוקדת. עם תוף קטן מכה על הברך.
כאילו לא מספיק סמלי פה, הישראלית היחידה באי סלמינה, רוקדת בתוך טברנה מלאת מקומיים, את "אתונה שלי". קוראים לה מור קופרמן וייס.
ותכף לבוזוקי יתחפף המוח, טרבוקה תצטרף, הטברנה תתלקח. יוונים ירקדו זבקיקו, ובמעגלים, וכפיים בכריעה, ושריקות, כוסות יתנפצו, מפיות יעופו באוויר, ו"יאמס". ואז, בתוך טירוף החושים הזה, אריק וייס, בעלה של מור, יחווה סביבו. "תסתכל", ירים קול, "זו שמחה מהלב. אותנטית. משהו שאין בארץ. אולי כשהיינו ילדים. בימים שהשארנו בבתים את הדלת פתוחה".
מאוויה המשכנו לכיוון פיראוס, בדרך שגמרה על הבריאות. התפתלנו בנתיב צר סביב הרים; תחתינו עמק ללא תחתית מוכחת, ותחנות רוח, ו־150 גוונים של ירוק, ואז נמל, וספינה שהתהפכה. ואז, עם הרכב עלינו על מעבורת, אולי שבע דקות הפלגה. מולנו נשקפה רצועת חוף ארוכה.
היה שם, במעבורת, איזה יווני על אופנוע שסיפר שבאזור הזה, סלמינה, התנהל קרב, כאילו איזה 500 שנה לפני הספירה. עם מי נלחמתם, לא הבנתי. הפרסים, אמר. אלה רבים עם כולם, ניסיתי לנחם. פחות אותו, יותר אותנו. "אנחנו כבר לא רבים עם אף אחד", היווני אמר.
למחרת הטברנה, בכל אופן, במרפסת בית שעל קצה הר, ברקע קול פעמונים ונביחות, סביבנו חמישה כלבים, תחתינו בתים בודדים וים, מור אומרת שהיא לא מצליחה להתרגל. כאילו למה שסביבה. היא לוגמת מהנס ואז מוסיפה שהיא מרגישה בפנסיה.
יום העבודה שלה ושל אריק הוא פה, עם לפטופ, במרפסת. הם הגיעו לפני שנתיים. אריק, 47, הוא מנהל שירות הלקוחות של נטפליקס ישראל; מור, 41, עובדת בפייסבוק ונותנת שיעורים פרטיים בזום. פעם הייתה מורה בחיפה. התלמידים עד היום מסמסים לה. הוראה, היא מציינת, זה הכי ביקום בשבילה. רק שאם לשים לרגע את השליחות בצד, פה מתעוררים אל יום של גלויה פנורמית ב־400 יורו שכירות לחודש. "זו לא עבודה של מורה 24/7, ואין לי מינוס", ואז שוב: "אין לי מינוס".
בהתחלה, מור הודיעה לבית הספר שתחזור בתוך שנה. היא הרי לא מהסוג של רילוקיישן. וגם יש מחיר. הריחוק מהתלמידים, מאמא. אנחנו קשורות בחבל הטבור, מור מציינת. ואריק לא בטווח עין ממכבי חיפה שלו. אלא שאז מצאה פה משהו. "איכות נפשית שישראל לא מאפשרת. לא רק כמורה אבל גם. המקום פה תקוע בשנות ה־80'. היוונים מסתפקים בבינוניות. אין מרדף אחרי כסף, יותר אחרי הנאה".
אין פה יותר מדי מוסר השכל. סתם, סיפור על שניים, קיסרי הטברנה של סלמינה, שמצאו הר, פשטות, חברים יוונים. לא חסר לא לפגוש ישראלים בסופר, אני שואל. לא, מור נחרצת. לא משעמם, אני מקשה. "איך יכול לשעמם כזה דבר, השקט הזה?" אריק מורה קדימה לים הכחול. ואז למעלה, לגלקסיה. תוקע אצבע בעין של השקט.
כשמגיעים, סיגל גלוט קליין שואלת איזה יום היום.
שלישי, אני מתקיל אותה. לא חמישי? היא תוהה. זה לא שנפל לה חצי יום בין הכיסאות, היא בכלל לא בכיוון. "אין לי צורך לדעת מה היום, כי הוא לא במסגרת", היא מצביעה על הקטן שלה, ים־אור, עם קוקו, בן שנתיים, "ואני עובדת מפה עם מחשב גם בשישי־שבת־ראשון".
"הסיבה היחידה לדעת את היום היא להבין מתי החנויות סגורות", בעלה דובי אומר.
אל פארוס, מהגדולים באיים הקיקלדיים, הגענו בטיסה של 40 דקות מאתונה, מעל הים האגאי, כשתחתינו פה ושם תבליטי יבשה זעירים, לא כולם מיושבים. אנחנו בצפון האי. צועדים באיטיות על קו חוף קולימביטריס. כמו אז, לפני חמש שנים. כשסיגל, 44, ודובי, 50, הגיעו לפה, וחיפשו בית על המים.
האוויר שפה הוא למרשמי רופאים. סלעי גרניט מזדקרים באלף צורות ממימי הטורקיז הרדודים, בהתרסה כזאת. יש כל מיני סודות בחוף, שרק דובי וסיגל מכירים. הם מוליכים אל מיני מערה בנבכי הגרניט, שבתוכה הם תופסים צל. או עושים תרגילי נשימה. בכל מקרה, אז לפני חמש שנים, כשרצו בית על המים, אמרו להם שאין כאלה. צעדו, נתקלו במבנה נטוש. "אמרתי, 'דובי, תסתכל מהחלון. זה נראה כמו מחסן'", סיגל נזכרת. "היה פה ג'יפה, עכבישים", דובי מדגים עם היד את הגודל. "לא מסוכנים", סיגל מרגיעה.
אין כמעט דיירים סביבנו ואין טלוויזיה אבל כדי להגיע מהמיטה לים זה 30 צעדים. בבוקר, כשהשמש מנקה את קורי הירח מהעיניים, אפילו לפני שמצחצחים שיניים, הם בים. "הרופא המליץ לגרגר מים עם מלח, אז אני מקשיב לו", דובי מסביר.
דובי הוא סקיפר, עובד בשינוע יאכטות. סיגל מנגישה עסקים וחופשות מהאי תחת השם "סודות פארוס". ים־אור ייכנס בעוד חצי שנה לגן. זה לא מקום שבדרך כלל עוברים אליו עם ילדים. מוסדות חינוך יווניים הם כמעט אופציה יחידה. גם סתם חברים קשה למצוא. וטינדר לילדים לא המציאו. אז בינתיים אמא מארגנת. יש לה שיטה. "אני יורדת לחוף עם המשחקים שלו. עושה ארמון בחול, ילדים באים אליי, בעיקר ילדי תיירים או מקומיים. כשים־אור רואה ילדים, הוא כל כך מתרגש, שאני מרגישה שהוא אולי צריך יותר מזה".
בזכות ים־אור, לסיגל ולדובי יש תוכנית להרים קהילה ישראלית תוססת כזאת, עם ילדים והכל. הם אפילו מחפשים באי שטח גדול, אבל פתוחים לעוד מקומות ביוון. "יהיה תור", דובי אומר, "דיברו איתנו עשרות. כולם מחכים שמישהו יתחיל".
אחרי שאני עושה לסיגל מבחן ציוויליזציה בקטנה, למשל אם שמעה שיש בחירות בישראל ("שמעתי איפשהו"), מי ייצג את ישראל באירוויזיון ("זה עוד קיים?"), ואם היא מכירה את נועה קיריל ("לא"), חשכה משתררת סביבנו, וירח על מאה אחוז סוללה זוהר במים. הוא ממלא, הירח של פארוס. ומהפנט. רק שהוא לא הירח שלנו.
כמו לווייתן שנסחף לחוף, מעבורת תקועה בנמל פריקיה, בירת פארוס.
תיירים שבאו לתפוס שמש, תופסים רוח, של כמעט תשעה קשר. נצורים באי.
בבוקר, כשקמנו, בחניון של הרקיע עמדו מותנעים כמה עננים, שהלכו והקדירו, עד שנהיה נוף של בית הדרקון. ובאמת דרקון התעופף בשמיים, או שזה היה שחף. רוח זעופה השתוללה. דלתות נטרקו. שירותים כימיים נפלו בחוף לידנו.
קטע האי הזה. בחורף מקבל עליך סיבוב. התיירים מתפוגגים. הטברנות מכבות אור. פה ושם נותרים בעלי סופר. "כל כך שקט בחורף, שאם אתה שומע רעש, הוא אצלך בראש", יש איזה משפט רוחני שמסתובב באי.
בשדרות אנטיסטסיס, בכל אופן, מאחורי הנמל, ליד מסעדת EXESION, מירי מירון, 52, הבעלים, מסבירה שבפארוס חיים לפי הבופורט, מד עוצמת הרוח. ליוון עברה אחרי הצבא, בעקבות היכרות עם מקומי, שממנו נפרדה לאחרונה. נולדו להם דני, 27, ודפני, 22, שעוזרת לאמא במסעדה, וחולמת לשיר. היא אפילו נתנה בראש באקס פקטור היווני עם "שאריות של החיים", אבל שלב אחר כך הודחה אחרי ששכחה מילים. קטנוניים היוונים האלה.
לאורך השנים מירי והמשפחה גרו בפרוור אתונאי. בקושי פגשו ישראלים. הרגשתי כמיהה לישראליות, מירי מתארת. לפני כחמש שנים עברו לפארוס. פתחו את המסעדה שפה, שמציעה סופלקי לצד שקשוקה. בשנתיים האחרונות, וכאן בא הטוויסט, החוסר מתמלא ביג טיים. יש נהירה ישראלית לאי. "פתאום יש לי שכנה ישראלית, ופתאום משפחה באה לגור פה, ופתאום ישראלים קונים אצלי. ועברית בכל מקום".
זה משהו שרואים בעיניים. שלושה עסקים אחרי מירי יש בר בשם אלה, ששייך לישראליות. ועוד קצת, סמטה ימינה, ברחוב גרברי, יש את סאטיבה, מיוזיק בר. הבעלים היא נועה שמחוני, 39, שלא התכוונה אבל פגשה את יורגוס, יווני, ואיכשהו משהו קרה. "אתה מבין, החיים", היא פורסת ידיים. ותכף תפרוס שוב ידיים, הפעם כדי להעביר מסר לישראלים החדשים. "כשמגיעים למקום חדש, צריך להיפתח. לשפה, למנהגים, לתרבות. פארוס זה כמו שאתה שם ראש על החזה של אמא ומשחרר".
ממשיכים באי. יש פה, בדרום פארוס, חוף, לולנטוניס קוראים לו, שיאניס פאריוס, הזמר היווני המפורסם, שר עליו. נראה קצת גן עדן. "קצת?" אילן רוזנברג, הבעלים של הקליף, מסעדה ובר בחוף, פגוע, "כל יום יותר יפה מהקודם".
תחתינו נחבט גל בודד. זה גל קבוע, שמגיע 20 דקות אחרי שעוברת מעבורת, אילן מסביר. ואז מוליך אל פינה שהוא אוהב. אל אזור מצוקים, סביבנו נוף בריאה, סלעי שיש מלוחים, ובהמשך מפרץ מים ירוקים נסתר, מוקף צוקים.
הכל יש פה. אבל אין את הבמבה שאילן אוהב. הוא ביקש שאביא מישראל. "על זה גדלנו", אילן מסביר, ואז פורט געגועים לטעמים. שניצל בפיתה, זעתר, כמון, שוק הכרמל, מיכאלה.
מיכאלה זו הבת שלו, בת שנה וקצת. היא בארץ עם אמא. הוא מציג סרטונים. הינה פה, כבר הולכת. הרבה הוא מפספס. למשל עכשיו התחילה פעוטון. וזה כבר לא געגועים של במבה. "אחרי שיחה איתה אתה נקרע", הוא מתאר, "נוסע לבד באוטו, אמצע היום, ושומע את עצמך מדבר אליהן, כאילו הן איתך. קשה לא לראות את החיוך שלה, להריח אותה, סתם להסתכל עליה ישנה". בחורפים הוא בדרך כלל בישראל. עוד מעט, בשל הביקוש, תהיה לו גם מעדנייה כשרה באי. לפחות 100 משפחות ישראליות, הוא מעריך, קנו בפארוס. "אין שבוע שאני לא מקבל פנייה, תמצא לנו בית".
יש עוד מוקד ישראלי באי. אנחנו מטפסים אליו. אל מבנה לבן רחב, שתי קומות, בקצה גבעה בין נאוסה לאמבלאס. רוח חובטת בנו בסראונד. "יש הרבה רוח כי זה מקום רוחני", רן דגן משועשע.
הטאוס מסמן את ניצני הכיבוש הישראלי באי לפני 21 שנה. רן ושותפיו היו הקולומבוסים מארץ הקודש. אנחנו עושים סיבוב קצר. סדנאות, ריטריטים, נשימות, בודהות, קערות טיבטיות, שעושות גונג כזה ארוך. ויש גם מסעדה אסיאתית נחשבת. בשעתיים שאנחנו שם, ישראלים יוצאים ונכנסים. הינה רון, נדל"ניסט, שמתגורר בפארוס; ואחריו עוד נדל"ניסט שרושם חורף ראשון באי; ואחת שמלמדת יוגה במרכז, ואחרת שמבקרת פה שנים ועכשיו קונה בית.
בכל מקרה, אי־אפשר להיות פה, בלי לשמוע את הזווית הרוחנית של רילוקיישן. רן, 59, מצית סיגריה, נשען אצלו במשרד, שוטח דברים.
"אנשים שואלים איך זה לגור בגן עדן כזה? כשאתה בישראל, תמיד יש את מי להאשים. כלכלה, טילים, פוליטיקה, ווטאבר. אבל כאן, אם קמת במצב רוח רע, אין את מי להאשים, ואתה צריך להכיר בעובדה שזה אתה. אלו הפשפשים שלך שבאו איתך לכאן".
לא רע, האמת. אבל רגע, הנה באה עוד תובנה. בעצם שתיים. "במקום קטן, כחוק, האנשים יותר נחמדים. בעיר גדולה אם אתה לא נחמד, אתה יכול להתחבא. כאן אין לאן לברוח. "היתרון במקום כמו פארוס הוא שאיפה שאתה לא מסתכל יש ים. אתה מבין את עוצמת הטבע, ואת מקומך בעולם, נהיה יותר צנוע".
יש מילת גנאי כזאת, מתייוונים.
רק שבאי הזה, בתוך מרבצי שלווה ושקיעות שלא מתכלים, הצליל שלה, והרעיון של להזדקן כאן, מתמזגים בפכפוך ים במניפת גוונים.
קחו למשל את אבינועם ואורנה פיסטנברג. פנסיונרים, בארץ השאירו שני ילדים ושלושה נכדים. ופה יש להם דירה משלהם שהם גרים בה לסירוגין. "בתור ישראלי, לחיות פה עם פנסיה, זה להיות מעשירי הכפר", אומר אבינועם, זקן ושיער לבן, עיני תכלת.
אנחנו על הכביש הצמוד לבית. מעברו האחד המרפסת של אבינועם. בתוכה חכה, סודוקו, פלפלים אדומים חריפים. מהעבר השני הגלים של אמבלאס. רגועים כאלה. וליד, הקטנוע שלו. שחור, נוצץ, מפתח בסוויץ'. הוא מתניע להדגים. "יש פה אנשים שמשאירים בלי פחד קסדה על האופנוע", הוא מגלה, "תעשה את זה בישראל. אולי תמצא את הקסדה בלי האופנוע".
15 צפייה בגלריה
''בתור ישראלי, לחיות פה עם פנסיה זה להיות מעשירי הכפר''. אבינועם ואורנה פיסטנברג
(צילום: אביגיל עוזי)
לא רחוק, גם באמבלאס, גרה משפחת קרצו, שהיקום פשוט גילגל לפה. "האי קורא לך", חגית קרצו אומרת. ואז מדברת על מעין משיכה מיסטית שקשה לתרגם למילים. אז האי קרא לחגית, 60, ראובן, 64, ובנם צוף, 20. לפני פחות משבוע הם נחתו כאן, צפון־מזרח האי. מצד אחד של הבית שדה עם סוס פוני רזה, מהצד השני נוף לים ולאי נקסוס.
קודם השכירו את ביתם באשחר, יישוב בגליל. מכרו את המכוניות, חילקו בגדים, ארזו כמה מזוודות, נפרדו מחתולי רחוב שהצטופפו אצלם, ואז נחתו פה - כדי לגלות שכאן בחצר יש עכשיו כנופיה של גורים. מטפסים, קופצים, מסתננים לאבטיח. "חתולים זאת הקרמה שלה", ראובן אומר.
הם פה אחרי שנתיים וחצי קשות. אבא של חגית חלה ונפטר, אמא שלה אחריו. היא הייתה לידם עד יומם האחרון. "אף אחד לא מלמד אותנו איך להתנהל עם המוות, למרות שכל אחד ימות. זה היה מרגש וגם מתיש. קורע את הלב, הנפש"; אחר כך ראובן ריסק את הכתף. חגית טיפלה גם בו. ובין לבין, חברה מפארוס מנדנדת לה, בואי לכאן לנוח. ועוד בין לבין, הם החליטו לעבור בית, אבל התקשו למצוא. "ואז אני אומרת לראובן, 'אם זה לא בארץ, זה...', והוא משלים - ביוון. ואני הוספתי, פארוס. בלי שהייתי פה קודם".
ימים של פרידה. הורים, רכוש, ישראל. כמו שהאי קרא לה, הייתה מדינה שהחזיקה. "מנעוריי, כששאלו, מה אני יותר - ציונית, ישראלית, בן אדם - אמרתי בן אדם, ואחר כך ישראלית. וכן ציונית, ברור. עם השנים המושג ציונית הוכפש ולוכלך ועוות בארץ שלנו. אם אתה ציוני, למשל, אתה לא יכול לאהוב ערבים. כאילו יש דפוס שאני צריכה לפעול לפיו. אז הסרתי מעליי את ההגדרה הזאת, כי אני לא רוצה שיגידו לי מה אני צריכה. אני פועלת מהלב. לא זרקתי את הזהות הישראלית שלי לפח. אני כן מפסיקה לתת לה לנהל אותי".
"אני איש העולם", ראובן מוסיף, "הבית שלי איתי, אצלי. מקום שנעים לי, אני שם. לכל אחד מגיע שיהיה נעים".
חגית היא מרפאה רוחנית, ראובן יזם, ובארץ יש להם עוד שני בנים, גדולים יותר, ושלושה נכדים. אחת מהן, נחל, נולדה לפני כמה ימים. הבשורה הגיעה בווטסאפ. רגשות אשם? לא הבוקר. או בכלל. "הרבה מהאתוס הישראלי הוא שסבתאות זה פסגת עולם, ושלקחת בעלות על הנכדים עושה את הערך שלך. כמה הנכדים אצלך, כמה קנית להם, כמה תידלקת את הפריזר בקופסאות", חגית אומרת.
תכף נמשיך למסעדה מקומית עם אחלה עלי גפן, בהמשך הדרך; ובין לבין חגית תספר על הקליטה, על עניינים יווניים כאלה קטנים. נגיד, שנחתו ולא היה מפתח לדלת, ועד שבעל הבית הביא עברו כמה ימים. למקומיים פה מחוגי זמן משלהם, עם ביטוי תואם, סיגה, סיגה. לאט, לאט. קורא לך האי, סבבה, רק שישאיר מפתח להיכנס.
אני נזכר בערב הראשון שלנו פה.
ברובע פסירי הצטרפנו אל הסיור ה־72 של גיא תל־אורן ורותם רז רוסטובסקי, בני 32, חברים מהגן, שעברו לאתונה לפני ארבעה חודשים ופתחו עסק לסיורים, בעיקר לתיירים ישראלים.
מתחילים בסינטגמה, כיכר החוקה, רואים את טקס חילופי המשמר, ממשיכים לרחוב ארמו, מדברים על כרישי הנדל"ן הישראלים, ואז קתדרלת המטרופוליטן של הבשורה, קצת על הארכיבישוף דמסקינוס, שער אדריאנוס, פה ושם טעימות לוקומדס.
איפשהו, בשלהי הסיור, גיא עצר ליד הוסטל, עם הרבה גרפיטי סביבו. כאן, סיפר, גר חודש באחד מסגרי הקורונה, והתאהב ביוונייה. האירוע נגמר בלב שבור כשחזר לישראל. מתישהו גם רותם חווה אהבה סדוקה בערבה, רק עם מישהי מפרו.
האהבות שאינן זה לא מה שהביא אותם לפה. זו השליחות. "הקורונה קצת הרגה את המקצוע בארץ, הלב שלי קרא החוצה", גיא הסביר. ואז הוסיף שאין משהו שהוא יותר אוהב מלספר סיפור, להנגיש תרבות, לחבר את הפאזל. זה היה קצת עצוב לשמוע. כי האיש המוכשר הזה, עם השליחות והפאזל, יכול היה לספר על רמת הגולן, שביל הנחש, לא יודע, ובמקום זה, הוא פה, מפליג בכישרונו על סיפורה של אדמה זרה.
ואז נהיה אפילו יותר עצוב, כי רותם נזכר באותם סיורים שבהם מישהו מהתיירים הישראלים עוצר, נאנח, ואז שואל איך עוברים לפה. כי בבית נהיה קשה מדי. ואתה מבין שלפעמים ככה, בשאלה כזו, זה מתחיל.
בכל מקרה, המסע חוצה יוון שלנו אל מחוזות הרילוקיישן, אל הרטוב של העין שלו, עומד להסתיים. ותכף, כשנהיה עם מזוודות, יודיעו על איחור של שעתיים בהמראה. ואז אלה יהפכו לשלוש. ובהמשך, בתור לצ'ק־אין, מאחוריי יהיה מישהו, עם כובע מצחייה וסנדלים. זה יהיה צחי הנגבי, חבר הכנסת הוותיק בישראל, שחזר מחופשה ביוון. ואני אספר לו את מה ששמעתי עכשיו מאלה שעוזבים. אתה יודע, אגיד, היוקר, 900 בחירות הבאתם עלינו, קשה לאנשים. והוא ידבר על המציאות הישראלית המורכבת, ויוסיף, ש"תמיד נקבל אותם חזרה באהבה".
ואחר כך, דרך חלון המטוס, ירח מלא ינעץ בנו מבטים. תתעוררו, יגיד. המדינה שלכם, טסה בכיוון הלא־מתאים. ואז אזכר בטיסת ההלוך ליוון. רגע לפני שהמראנו, פתאום הנייד צילצל. עניתי בלחש. "אזרחי ישראל", זה היה הקול של איתמר בן גביר, שהלך ונבלע ברעש המנועים.
המדינה שלנו, היא דורשת כוחות נפש. אל תכעסו על אלה שמתעייפים.
