בפסק דין שפורסם לאחרונה דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בלוד ערעור שהגישה מנהלת הארנונה של עיריית ראשון לציון על החלטה המקנה 50% הנחה בתעריף למחסן שמצוי בחלקה הפנימי של חנות. השופט שמואל בורנשטיין דחה את עמדת העירייה שלפיה רק מחסנים חיצוניים זכאים להנחה.
הסכסוך נסוב על פרשנות המונח "מחסן" כהגדרתו בצו הארנונה של העירייה, שקובע בין היתר כי מדובר ב"מבנה המשמש לאחסנת טובין של בית העסק, ובלבד שהכניסה אליו אינה מהכניסה הראשית לעסק כך שהלקוחות אינם מבקרים בו". החשבת חדר מסוים כ"מחסן" מקנה לו הנחה של 50% בארנונה.
במקרה הנוכחי מדובר בחנות שבחלקה האחורי מצוי חדר עם דלת המשמש לאחסנת סחורה. לחדר הזה לא נכנסים לקוחות והוא לא משמש למכירה. ואולם, מאחר שאי אפשר להגיע אליו אלא דרך הכניסה הראשית של החנות, סברה העירייה שלא מדובר ב"מחסן" כך שיש לחייב עבורו בארנונה מלאה. לעמדתה, רק מחסן שהכניסה אליו היא חיצונית ונפרדת מהכניסה לחנות עצמה זכאי להנחה.
אלא שבאפריל אשתקד דחתה ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ראשון לציון את העמדה הזו. נקבע שאין בצו הארנונה זכר לדרישה שלפיה על הכניסה לחדר האחסון להיות נפרדת מהכניסה הראשית לעסק כדי להקנות לו מעמד של "מחסן".
בערעור שהגישה העירייה לבית המשפט לעניינים מנהליים נטען שכוונת הצו היא להעניק הנחה בארנונה רק למחסנים שהכניסה אליהם מתבצעת שלא דרך הכניסה הראשית לעסק. לדבריה, זוהי הדרישה גם בצווי ארנונה של עיריות אחרות. היא העלתה חשש שאם החלטת הוועדה תיוותר על כנה, עסקים רבים בעיר יהפכו בקלות את אחד מחדריהם הפנימיים ל"מחסן" כדי ליהנות מהנחה בארנונה.
אבל השופט בורנשטיין דחה את פרשנות זו. הוא ציין שאמנם גם עמדת הוועדה אינה חפה מקשיים, ובפרט היא לא התמודדה עם החשש מפני הפיכת חדרים בעסקים ל"מחסנים" הנהנים מהנחה ניכרת בארנונה. אלא שכמדיניות יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה עם הנישום. כלומר, גם מחסנים פנימיים זכאים להנחה, ובלבד שהם "אמיתיים".
בפסק הדין הוא כתב: "מטרתה האחת והיחידה של ההגדרה היא להבדיל בין בית העסק גופו, אליו נכנסים הלקוחות ובו מתבצעת פעולת המכירה, לבין אותו חלק בעסק המשמש לאחסנת הטובין, לקוחות אינם מגיעים אליו והוא נפרד ומובדל מבית העסק, דהיינו שהשימוש בו הוא ב'עצימות' נמוכה יחסית ולפיכך ראוי להנחה מארנונה".
נקבע שמטרת המילים "כך שהלקוחות אינם מבקרים בו" שבהגדרת "מחסן" היא לפרש ולהבהיר את התנאי שלפניהן ("ובלבד שהכניסה אליו אינה מהכניסה הראשית"), ולמעשה כל חלקי ההגדרה נועדו לאותה מטרה: להביא לכך שרק מחסן "אמיתי", בין אם חיצוני או פנימי, ייהנה מהנחה. חיזוק למסקנה זו מצא השופט בכך שגם מרתפים וגלריות, הגם שאינם חיצוניים ומשמשים לאחסון, נהנים מהנחה דומה בארנונה.
הוא ציין כי בטיעוניה מבקשת העירייה למעשה לקרוא לתוך הגדרת "מחסן" מלים שאינן מצויות בה. כך למשל, היא מבקשת להוסיף להגדרה את התנאי שלפיו "הכניסה היא נפרדת", אף שאין לכך זכר במילות ההגדרה. בנסיבות אלה ערעור העירייה נדחה והיא חויבה לשלם למשיבה הוצאות בסך 20 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המערערת: עו"ד ניר רוקח ועו"ד מיכל יהושע
• ב"כ המשיבה: עו"ד ענבל שמול-רביב
• עו"ד דוד ליפשיץ עוסק במיסים
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
