צפו: מצפת לניו-דלהי
בזמן שכל העולם עמד מלכת בימי הקורונה, בני משפחת ביטון מצפת לא רק הצילו את העסק המשפחתי שלהם, "סמטת גן עדן", מקריסה, אלא אף הרחיבו ושדרגו אותו. לבני המשפחה היו בארץ שתי חנויות לשמלות ערב בעיצוב ייחודי של רקמת חרוזים - אחת בצפת ואחת בקניון הקריון בקריית ביאליק. היות שהמפעלים שייצרו את השמלות עבורן בהודו נסגרו, החנויות היו בסכנת סגירה.
החנות בקריון אכן נסגרה בנובמבר 2020, אבל בני המשפחה החליטו שלא להיכנע לנסיבות ודווקא עכשיו להעז. הם הקימו מפעל ייצור משלהם בניו-דלהי, שבו ייצרו שמלות ובגדי ערב לנשים תחת שם המותג La Factoria, נכנסו איתו לשוק המקומי בהודו, וממש לאחרונה, ב-1 בספטמבר, פתחו חנות חדשה, גדולה, באזור התעשייה במפרץ חיפה, עם אתר אונליין שפועל בכמה שפות, כשהתוכניות הן להפוך לרשת בינלאומית.
3 צפייה בגלריה
יהודה ביטון, הבן והמנהל העסקי, בפתח החנות החדשה. בחודש הבא ייסע לניו-דלהי להתחיל בהקמת חנות של הרשת שם
(אלעד גרשגורן)
בחנות, ששטחה כ-300 מ"ר, מאות שמלות ערב יוקרתיות, נוצצות, מעוטרות ברקמת חרוזים בכל הצורות, הגדלים והצבעים - עם פנינים, פאייטים, נוצות, גדילים ועוד, עם מחשופים רחבים וגם פחות, וגם חליפות מכנסיים ואוברולים. כל השמלות רקומות ביד, והמחירים - מכמה מאות שקלים ועד כ-2,800 שקל.
חרוזים סיניים ברקמה הודית
ההתחלה הייתה צנועה. לפני כ-30 שנה הקימו בני הזוג אלי (51) ורחל (49) ביטון, יחד עם אחותו של אלי, שרה קבסה (59), שעדיין שותפה בעסק, חנות ביגוד בצפת. החנות הייתה צרה וארוכה, ואחת הלקוחות הכריזה שהכניסה לחלל הצר והארוך המלא בשמלות ערב מרהיבות היא כמו כניסה לגן עדן. כך ניתן לחנות השם "סמטת גן עדן". לימים פתחו בני המשפחה את החנות השנייה בקניון הקריון.
היזם וההוגה של דגמי השמלות הוא אלי, שמעולם לא למד עיצוב. הדגמים הם יציר הראש והדמיון, ואת הצדדים הטכניים למד תוך כדי עבודה. בהתחלה מלאכת התפירה נעשתה בארץ, במתפרה בצפת שעדיין קיימת, וגם את הבדים והאביזרים הם קנו בארץ. "לפני 15 שנה התחלתי להתעניין ברקמה בחרוזים, ואז הגעתי להודו", מספר אלי. "כל בד חרוזים שקיים בעולם מקורו בהודו. בפעם הראשונה חזרנו בידיים ריקות, כי אין שם חנויות שאפשר לקנות מהן חרוזים אלא רק מפעלים, שצריך לבוא אליהם עם העיצוב והם יכינו לך".
ב-15 השנים האחרונות חילק אלי את זמנו בין צפת לבין סין, שם קנה את החרוזים ואת המוצרים הנלווים, והודו, שם נתפרו השמלות בידי גזרנים, חייטים ובעיקר רוקמי חרוזים. "זה מקצוע ייחודי שאפשר למצוא רק בהודו - רקמה של חרוזים על גבי בד רשת", אומר יהודה ביטון (29), בנם של אלי ורחל, המנהל העסקי. "בדלהי יש אזור שלם של מפעלים עם מאות ואלפי עובדים שמתמחים בזה. אבא היה מגיע לשם כמה פעמים בשנה, מוסר את הדגמים החדשים שתכנן, ואחרי כמה חודשים היה מגיע שוב לקבל את השמלות".
לאלי ורחל יש בן נוסף, אוהד (26), שלא מעורב בעסק המשפחתי ויש לו עסק משלו – רשת הגלידריות "ליקוקים", שלה שתי חנויות – בקריית שמונה ובטבריה, וחנות זכיין בנהריה. רחל עובדת בחנות בחיפה, ובמשפחה אומרים שהיא "הפנים של העסק". יהודה: "יש המון לקוחות שלא מוותרים עליה. היא גם מייעצת לאבא איזה דגמים לעשות, מה אנשים אוהבים, מה אנשים מחפשים". האחות שרה קבסה – שנשואה, אגב, לאחיה של רחל, וגם היא מצפת – אחראית על פיתוח הגזרות של השמלות.
יהודה עצמו לא עבד בעסק מההתחלה. בראשית דרכו הוא ניהל ספא בפורטו ריקו. "התגלגלתי לשם והתלהבתי. חופשה של כמה שבועות התארכה והתארכה, ובסך הכל הייתי שם קרוב לשש שנים", הוא מספר. בתחילת שנת 2020 החל הגלגל להסתובב: "אבא הציע לי לבוא איתו לשבועיים להודו, לראות איך הדברים עובדים. סוג של חופשה. בתוך זמן קצר הכל השתנה. בהודו הדבר הראשון שקרה הוא שהשמים נסגרו, אי-אפשר היה לדעת מה יהיה מחר, אם נוכל להמשיך לעבוד או נצטרך לחזור הביתה. בהתחלה לא היו סגרים, אבל גם לא עבדו. הרבה מהמפעלים שאיתם עבדנו נסגרו. ב-15 השנים האחרונות התבססנו רק על הייצור בהודו. עבדנו עם שני מפעלים שייצרו עבורנו, ולא קנינו סחורות מאף ספק בארץ. אחרי הסגירה של המפעלים הייתה דרמה גדולה. העסק היה בסכנה כי לא היה מי שייצר לנו יותר. אבא קיבל החלטה להישאר בהודו, לא להתפנות בשום טיסת חילוץ לארץ, למרות המצב הקשה עם הקורונה".
אחרי מספר חודשים של התלבטות הם החליטו לעבור לייצור עצמאי, במקום להיות תלויים באחרים. יהודה: "מצאנו מקום בניו-דלהי, שלד של בניין, והקמנו בו את המפעל. הודו מאוד מעודדת יזמים, אבל מצד שני יש המון קשיים ובירוקרטיה. אבא עובד בהודו כבר 15 שנה, עבד עם המון מפעלי טקסטיל, וזה עזר לנו לקבל את האישורים, כי היינו צריכים המלצות של בעלי מפעלים ושל עמילי מכס שאנחנו עובדים איתם. היה גם צורך בהמון ידע, לא רק בתחום עיצוב האופנה, אלא גם בתהליך הייצור - גזרות, בדים, בקרת איכות".
"הדגמים נולדים אצלי בראש. אני מצייר סקיצה על נייר, שאותה מעבירים לבד רשת, ואחר-כך לחריזה ידנית. אין חרוז אחד שלא אני בחרתי. אני בוחר את הסוג, הצבע, צבע החוטים"
בהשקעה של כ-200 אלף שקל שדרגו אלי ויהודה את מערכת החשמל בבניין שרכשו, הקימו מערכות תאורה וקנו ציוד מלא, והיום מייצרים שם את דגמי השמלות, שעל פיהם מייצרים עבורם במפעלים חיצוניים שמלות זהות בחריזה ידנית, חרוז אחרי חרוז.
"הדגמים נולדים אצלי בראש", מספר אלי בשיחה מהודו. "אני מצייר סקיצה על נייר, שאותה מעבירים לבד רשת, ואחר כך לחריזה. אין חרוז אחד שלא אני בחרתי. אני בוחר את הסוג, הצבע, צבע החוטים".
יהודה: "ההחלטה על ההקמה של המפעל הייתה לא רק גלגל הצלה בשבילנו, אלא גם עבור מאות משפחות הודיות. אנשים שחיים מהיד לפה". במפעל עובדים 45 בני אדם, "ואנחנו נותנים פרנסה לעוד קרוב ל-300 בעלי מלאכה - חורזים, תופרים וכו' - בעסקים החיצוניים", אומר אלי. כל שלב בתהליך חוזר לעבור בקרה במפעל שלהם לפני שהוא עובר לשלב הבא מחוץ למפעל.
התנאים במפעל, אומרים בני משפחת ביטון, מזכירים יותר תנאים במפעלים בארץ מאשר מה שניתן לדמיין כשחושבים על מפעל בהודו. "החורזים המבוגרים עדיין עובדים בישיבה על הרצפה, אבל הם היו המומים כשאבא בא וישב איתם על הרצפה כשרצה להסביר להם משהו. בגובה העיניים", מספר יהודה. "כל עובד נחשב, כל בנאדם. גם אם אלה עובדות ניקיון. התנאים שלהם טובים, ולא מדובר ב'סווט-שופ' עם ילדים".
לדבריו במפעל עובדים 8 שעות ביום, והשכר, שכולל גם ביטוח בריאות, תלוי בסוג העבודה. השכר המינימלי הוא 30 אלף רופי – שהם, לדבריו, בערך פי שניים משכר המינימום בהודו. "עובד בכיר מגיע לכ-80 אלף רופי", הוא אומר, ומספר שלרבים מהעובדים לא היה כלל חשבון בנק, ונציגי הבנק שבו מנהלים בני המשפחה את החשבון המקומי (HDFC Bank) הגיעו למפעל ופתחו חשבונות לעובדים.
לדבריו, המפעל גם שכר דירות עבור העובדים, שלרוב מגיעים מחוץ לעיר, כדי לחסוך את זמן הנסיעה. עבור אחרים נרכשו קטנועים להתניידות.
שמלות ל"כוכב נולד"
עם תחילת הייצור העצמאי, החליטו בני משפחת ביטון גם לפנות לשוק המקומי בהודו. הם ארגנו צילומי אופנה של הקולקציה הראשונה עם דוגמניות ואנשי מקצוע מקומיים, "והם התאהבו בדגמים. אמרו לנו שזה סוג של אופנה שאנשים צמאים לה בהודו. הם התחילו לשתף תמונות מהאינסטגרם שלנו, והתחלנו לקבל פניות לשיתופי פעולה מסטייליסטים בהודו".
"ארגנו צילומים של קולקציה ראשונה, עם דוגמניות ואנשי מקצוע מקומיים, והם התאהבו בדגמים. אמרו שזה סוג אופנה שצמאים לה בהודו. התחילו לשתף תמונות, והתחלנו לקבל פניות מסטייליסטים בהודו"
כך, דגמים של La Factoria כיכבו אצל משתתפות בגרסה המקומית של תוכנית הריאליטי "כוכב נולד" וגם בקליפים של זמרות ידועות. אלי: "אחד הדברים המשמעותיים אצלנו הוא שאנחנו לא מייצרים שמלות לדוגמניות. אין שום בעיה להלביש דוגמניות. אנחנו מייצרים שמלות לנשים, גם במידות גדולות, כדי שהן ייראו טוב. זו המטרה". המכירות בהודו מתבצעות כרגע אונליין בלבד, אך בעקבות ההצלחה ייסע יהודה בחודש הבא לניו-דלהי להתחיל בהקמת חנות מקומית של הרשת.
כדי להוציא את כל התוכניות האלה לפועל, מכרו בני משפחת ביטון את הבית המפואר שהיה להם בשכונת רמת רזים בצפת, וילה ענקית עם בריכה, אחת היקרות בעיר. הם עדיין לא פינו את הבית, ומחפשים עכשיו מקום לבנות בו בית חדש. "אם אתה מאמין בעצמך, אתה יכול למכור בית כדי להקים עסק", אומר אלי. "אחר-כך העסק יקנה לך בית. החלום שלי הוא להקים רשת בינלאומית עם חנויות בהודו, בארה"ב ובארץ. המוטו הוא להעז. אנחנו מאמינים בעצמנו ובקהל הלקוחות הוותיקות והנאמנות שלנו. יש לנו לקוחות מכל גוני האוכלוסייה, נשים יהודיות וערביות. הן מחמיאות אחת לשנייה בחנות ועוזרות להחליט מה לבחור. אמהות, שמכירות אותנו כבר עשרות שנים, באות עם הבנות שלהן, ופתאום גם הבנות קונות".
פורסם לראשונה: 07:44, 22.10.21
