"נסראללה לא יגרום לי לעזוב את קריית שמונה"
חודש בלבד אחרי שעמית ותאיר אוחנה נכנסו עם ילדיהם לבית שקנו בקריית שמונה, הם נאלצו להתפנות לבית מלון בטבריה. "קמנו בשבת ב-7.10 ולא הבנו מה קורה, אבל פחדנו ונסענו", מספרת תאיר (36). "שכרנו וילה ביישוב מגדל ללילה, היינו אופטימיים. כמובן שהתחילו טילים מלבנון, ותוך כמה ימים החליטו לפנות רשמית את קריית שמונה. הייתי בחרדות ופחדים ועברנו כמה מקומות. היינו בשדמות דבורה, היינו בג'וליס ושם אירחו אותנו ממש יפה, וככה נדדנו עם המזוודות עד שהגענו למלון המלך שלמה בטבריה".
במסגרת עבודתו כמנהל צוות מלגזנים במפעל נביעות, עמית (41) ממשיך לפקוד את קריית שמונה על בסיס קבוע, ואילו תאיר עובדת מרחוק. "קריית שמונה היא הבית שבו גדלתי ושבו נמצאים המשפחה והחברים שלי, ואני לא רואה סיבה שמישהו כמו נסראללה יגרום לי לעזוב", אומר עמית.
בינתיים, כשהמלחמה בצפון רק מתגברת, בני משפחת אוחנה מקווים שבקרוב יוכלו סוף סוף לחזור לביתם החדש, שבקושי הספיקו לחנוך.
2 צ'ינצ'ילות ו-2 צבים סודניים על צלע ההר
דורון ואשכר ארבליך גרים בחיפה עם בנותיהן יערי (19) והתאומות מפל ואגת (15 וחצי). בדירה בת חמשת החדרים על צלע הר הכרמל, יש חצר גדולה – תוספת הכרחית למשפחה שמגדלת 13 חתולים, 2 צ'ינצ'ילות, 2 צבים סודניים, כלבה ותרנגולות. הדירה נרכשה לפני 20 שנה ב-800 אלף שקל, וכיום נמכרים נכסים דומים בשכונה ב-2.5 מיליון שקל. "קנינו אותה כדירת סטודנטים, ולאט לאט שיפצנו והרחבנו", אומרת אשכר. "בהתחלה, שלוש הבנות היו בחדר אחד".
האהבה לחיות ליוותה את אשכר מגיל צעיר. "בדייט הראשון שלנו אמרתי לדורון שאני רוצה 13 חתולים. אז הוא צחק, אבל היום אני זו שצוחקת".
לא רק חיות מחמד מקיפות את בני משפחת ארבליך. "אני אוהבת את חיפה", אמרה לנו אשכר כשביקרנו בבית משפחת ארבליך בסוף יוני, "אבל לאחרונה קשה לי מאוד עם סיפור חזירי הבר ועם הפתרון שעיריית חיפה מצאה – לירות בהם בלילות ולהשאיר אותם מדממים בכבישים ובגנים. בסופו של דבר, הם לא באמת מסוכנים".
אשכר היא סופרת של ספרי ילדים ונוער, והיא מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת. "למדתי פסיכולוגיה ותכננתי להמשיך לתרפיה באמנות ולשלב בין השניים, אבל דורון שכנע אותי לכתוב, והמקצוע הזה נחת עליי". דורון הוא מנהל פיתוח בחברה ישראלית-אמריקנית. "הייתי ילד מחשבים, וזה התפתח למקצוע. בתור מישהו שרגיל לעבוד עם חברות בחו"ל, נהיה יותר קשה לקבוע פגישות, יותר קשה למכור, ובלי להיכנס לפוליטיקה – העובדה היא שהשם של ישראל לא טוב עכשיו".
"עברנו תקופות של קטיושות ואף פעם לא חשבנו לעזוב"
דני ובתיה גבריאל, זוג פנסיונרים בני 84 ו-80, הם מראשוני המתיישבים בקריית שמונה. "את ההורים שלי שלחו לקריית שמונה, ואבא הרגיש חלוץ וכמי שצריך לפתח את המקום", מספרת בתיה. "הוא עבד בסולל בונה וסלל הרבה מהכבישים בצפון למרות שאף פעם לא התייחסו אליו כמו חלוץ, כמו שהתייחסו לאנשי הקיבוצים. הוא היה תמים וצנוע ואף פעם לא התמרמר. על כל עבודה הוא היה אומר תודה. אני מאוד אוהבת את קריית שמונה, יש אווירה טובה, אנשים מחייכים אחד לשני ואומרים שלום. עברנו תקופות של קטיושות ואף פעם לא חשבנו לעזוב".
ב-7 באוקטובר רצו לפנות אותם לבית מלון בירושלים, אבל דני בדק בגוגל ולא מצא את המלון. "בערב היינו צריכים להתפנות, וכשהגיע האוטובוס אמרתי לחיילת שאני לא מוצא את המלון ואני לא מוכן לנסוע סתם", הוא מספר. "למחרת היא התקשרה ואמרה שאנחנו נוסעים לתל אביב למלון לאונרדו. "זה קשה, אבל אין ברירה ולומדים להסתדר", אומרת בתיה. "עושים לנו חוגים ולוקחים אותנו לטיולים. היינו במוזיאונים רבים בתל אביב שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם לולא המלחמה, וזה היה מקסים. הלכנו להצגות ולהופעות בצוותא, ואנחנו מטיילים הרבה ברגל".
"אף אחד לא מכיר אותנו פה וזה מצוין", דני מסכים. "החלטנו לבלות ולא להיתקע במצב של מרמור". בתיה מוסיפה שהיא מתגעגעת בעיקר לישיבה במרפסת בבוקר, עם כוס קפה. "אני לא יכולה לשנות את המציאות הזו, אז אני משתדלת ליהנות ממה שיש, אבל כבר רואה שלא כולם יחזרו".
"עושה מדיטציה ב-5:00 בבוקר ויוצא למטעים"
עדי ודניאל שמואל גדלו בכלל ליד ירושלים, בקידר ובמעלה אדומים. "זה ממש קרוב, אבל נפגשנו רק בגיל 22 בפאב בירושלים", מספרת עדי. הייתי עם חברה והוא הגיע עם חבר משותף וישר נדלקתי עליו. סימסתי לחבר הודעה 'מה זה הבחור החתיך הזה'. הם קראו את ההודעות יחד. אני חשבתי שהוא חבר שלי, אבל התברר לי שהוא לא ממש דיסקרטי. שלושה ימים חיכיתי עד שהגיע הטלפון, ומאז אנחנו 16 שנים יחד. בהתחלה, גרנו מתחת להורים שלי. אני עבדתי כגננת בגן אנתרופוסופי בירושלים, ולא רצינו לגדל את הילדים בקידר – פחות התחברנו לחינוך שם".
בני הזוג חיפשו מקום אחר לגמרי להקים בו את משפחתם, עד שהגיעו לקיבוץ בית העמק בגליל המערבי. "חברה מכמון כל הזמן אמרה לי שאני חייבת לעבור לצפון, שזה המקום המתאים לנו. חיפשנו שנתיים עד שמצאנו. בכניסה לקיבוץ אמרתי לדניאל, 'יש לי תחושה שזה זה'".
לדניאל, זה היה שינוי של 180 מעלות. "זה ממש רילוקיישן. עזבנו עבודה, חברים, משפחה, הכל. כשהגענו תפסו אותי ואמרו לי שמחפשים אנשים טובים לחקלאות, והחלטתי לנסות. היום אני מנהל את החקלאות של הקיבוץ. אני קם ב-5:00, עושה מדיטציה ויוצא למטעים. אנחנו מגדלים בעיקר אבוקדו, בננות וליצ'י. אני מאמין במדע, נתונים ודיוק. אני לומד אילו שטחים חלשים ואילו נותנים יותר, ומנסה להבין איך להשקיע נכון יותר את המשאבים".
עדי המשיכה תחילה לעבוד כגננת בגן אנתרופוסופי בחיפה, אבל הנסיעות לחיפה התישו אותה. "בהתחלה זה היה מרגש, אבל זה שעה ברכבת מפה. זה היה גן עירייה והגיעו כל מיני אנשים, גם כאלה שלא ממש הבינו מה זה חינוך אנתרופוסופי ולמה הבן שלהם חוזר הביתה עם בוץ מהגן".
כשהתחילה מגפת הקורונה, היא נרשמה לסדנת אפייה והכל השתנה. "מצאתי את עצמי בבית עם שלושה ילדים, עושה מחמצות ואופה כל היום. בצעירותי עבדתי במשך שלוש שנים כמלצרית במחניודה בירושלים, וזה פתח לי את הצ'אקרות לאוכל בקטע גבוה וחדשני. הלכתי לסדנאות אפייה, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ושאני הולכת על זה בכל הכוח".
"אמרתי לו שאני לא מוכנה לחיות עם מומיה"
לבועז ודליה בן יצחק הייתה לפני 30 שנה מאפייה בדרום תל אביב, שבזכות כתבה הפכה בעיתון "העיר" ז"ל הפכה לסיפור הצלחה. "גרנו אז בלב תל אביב, ודליה הכינה עוגת שמרים מיוחדת כמו שאמא שלה עושה והציעה אותה לבית קפה מתחת לבית, וזה התפתח", מספר בועז. "אני יזם באופיי, אז התחלתי לעבור בין בתי הקפה ולהשאיר להם עוגה חמה על חשבוני, ותוך שלושה חודשים סיפקנו ל-20 בתי קפה בעיר.
בהמשך השניים רצו לנסוע לטייל בהודו, אז הם העבירו את העסק לאחותו של בועז ונסעו להודו. "הסתובבנו על אופנוע בכל המזרח", הם מספרים.
כשחזרו, הם החליטו לפתוח מאפייה בדרום תל אביב, באזור המוסכים של רחוב המסגר. "בכתבה בעיתון 'העיר' השוו את העונג מעוגת השמרים שלנו לאורגזמה", הם נזכרים בחיוך. "אנשים קראו את זה, ולמחרת ב-11 בבוקר כבר לא נשאר לנו פירור. כולם רצו אורגזמה. העסק עבד מעולה, אבל בשלב מסוים התחלנו להתעייף. זה יותר מדי הצליח. לא בשבילנו. היינו צעירים וסטלנים, אז מכרנו. קיבלנו סכום אסטרונומי לפני 30 שנה ועזבנו. קנינו קרוואן, לקחנו את הבן הקטן ויצאנו לעוד סיבוב – הפעם באירופה – ומשם חזרנו לאמירים ולחיים בגליל".
לאחר שחיו שנים באמירים אבל לא הצליחו לקנות בית במקום, הם עברו למצפה הררית, שמייסדיו היו אנשים שעסקו במדיטציה טרנסנדנטלית, עבודה רוחנית והתפתחות אישית. "הגענו לפני 16 שנים, כשהיישוב היה במשבר גדילה כי הדור השני לא התחבר לאג'נדה", הם מספרים. "גרנו לפני כן באמירים, עם החאפלות האינסופיות, ורצינו מאוד להישאר בגליל. הייתה לנו שם קהילה וחיפשנו לעבור ביחד".
דליה מספרת על הקסם המיוחד והמשונה של המקום. "הגיעו לכאן הרבה טיפוסי קצה, וזה מרתק אותי. ככל שיש אנשים שלא מחוברים לכלום, בעיניי זה מושך יותר".
בועז מספר שהוא מתחבר בעיקר לשחרור מהרדיפה האינסופית אחר הצלחה, כסף והישגים. "כולם רודפים כל הזמן אחרי משהו שנראה לנו שצריך, להשיג ובסוף אנחנו מסתובבים סביב הזנב של עצמנו", הוא שוטח את משנתו. "זה לא שיצאנו מהמרדף הזה, אבל אנחנו לפחות מנסים לקבוע את הכללים שמתאימים לנו בתוכו".
"כשהיינו באמירים בועז חיפש עבודה, והציעו לו להיות מנהל אזור בפלאפון", מוסיפה בתיה. "הציעו אוטו, משכורת גבוהה, טלפון, והוא רצה לקחת את זה – אבל אמרתי לו שאני לא מוכנה לחיות עם מומיה, עם בן אדם שמת מבפנים". "היינו במחסור והייתי צריך עבודה", מוסיף בועז, "אבל דליה לא הסכימה, וזה הציל אותי".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
