קשה לפספס את חלונות הראווה של רשת האופנה קום איל פו (comme il faut) בנמל ת"א. על הזכוכיות מודבקות שלוש מדבקות גדולות, שיוצרות שלוש מילים: FUCK FAST FASHION. מאחורי המילים עומדת סיביל גולדפיינר, מייסדת ומנכ"לית הרשת, שידועה כמי שמחברת בין אג'נדות ומחאות חברתיות לעולם העסקי.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"חברות האופנה הגדולות יוצרות תעשייה רעה", היא טוענת בריאיון ל-ynet. "הן משכנעות נשים לקנות מה שהן לא צריכות, ולקנות בזול. נשים מתפתות, בלי לדעת שיש לזה מחיר מאוד גדול בכדור הארץ. תעשיית ה-FAST FASHION הפכה כבר בין היתר את מי הנהרות בסין לכחולים מהייצור של הג'ינסים. אני אומרת: 'קנו פחות, כך נקטין את הצריכה'".
ואיך מתחברת המילה FUCK לכל זה?
"זה הקמפיין שלנו: FUCK FAST FASHION, תדפקו את העסקים של האופנה המהירה, כשמתחת לזה נמצא קמפיין, שמקדם צמיחה של עסקים קטנים. זה הכוח שלנו כצרכנים, להחליט איפה שמים את הכסף. אחרת הכל יהיה זארה ו-H&M וכדומה. אם את קונה שם, את נותנת יד לתוצאה הזאת. תעשיית האופנה היא בין המזהמות הגדולות וההרסניות ביותר לכדור הארץ, אחראית לפליטה של מעל מיליארד טון פחמן דו חמצני בשנה. בנוסף לזיהום המסיבי, התעשייה הזו אחראית גם לתנאי עבודה קשים ביותר וניצול שיטתי של כוח אדם".
"אלפי שקלים לפריט? זה משקף את המחיר האמיתי שלהם"
בהקשר זה ציינה גולדפיינר כי בקום איל פו, "אנחנו מייצרות מוצר טוב, שמחזיק מעמד, אופנת SLOW FASHION. זה ייצור בתנאים הוגנים, מחומרים איכותיים ותוך התחשבות בסביבה. עם זאת, כדאי לזכור שהמחירים בחנויות שלה ממש לא שווים לכל נפש ויכולים להגיע גם לאלפי שקלים. "כאב לי שתמיד יצאו נגדי על המחירים הגבוהים", היא אומרת.
מה שנכון. מצד אחד ישנן אג'נדות חברתיות, מצד שני המוצרים שלך מאוד יקרים, בלשון המעטה.
"מעולם לא עניין אותי רק למכור ולהרוויח כסף, אלא להיות שונה ולהוביל שינוי. אבל צריך להבין, שלעשות מוצר מוקפד לסדרות מעטות עולה הרבה כסף. אני לא חושבת שאנחנו יקרים, אלא משקפים את המחיר האמיתי של מה שעולים הפריטים. כשתקני בזול, תדעי שמישהו אחר משלם את המחיר. יש לנו עלויות של איכות ועיצוב. תבדקי את רשימת הכי מיליונרים בעולם ותמצאי בהם את בעלי המניות של העסקים הזולים. לא נמצאים שם המעצבים, אלא בעלים של זארה ו-H&M וכדומה.
"לפני כמה זמן הרצתי באוניברסיטה, ונדהמתי לגלות שעדיין ההגדרה והמחשבה ב-2022 של עסק מצליח בעיני הרוב, היא למקסם את הרווחים של בעלי המניות. ממש לא. התפיסה הזו היא אחת הצרות הגדולות של העולם, זו תפיסה עסקית מקובלת, שיוצרת הרבה עוול ורשע בעולם. אני מאמינה בתפיסה, שעם הזמן יש יותר ויותר שמאמינים בה, שעסקים צריכים להסתכל על עצמם כחלק מקהילה. נכון, יש למקסם רווחים, אבל גם למקסם את המחויבות לעובדים, ללקוחות, לספקים ולכדור הארץ. חייבים לחשוב על כולם, ולא לחשוב 'fuck every body', אני לוקח את הכסף וזה מה שחשוב. לצערי, זה מה שקורה היום עדיין בעולם".
הקורונה הביאה לעלייה בכמות הרכישות באונליין ובכמות האריזות. לפלסטיק וקרטון, גורמים מזהמים, לוקח מאות שנים להתכלות, אם בכלל.
"מדברים על כך שעד 2026 מספר האריזות האלו יגיע לכ-250 מיליארד בשנה. תהיה לזה השפעה הרסנית על מקורות המים ועל פליטת גזי חממה. לכן השקנו לאחרונה ליין תיקים. לכאורה, שקית לבגדים, בעצם זה תיק בסטייל, שילווה את הרוכשות לאורך זמן. טוב לנו, בעיקר טוב לעולם".
כשאופנה פוגשת פמיניזם
בית האופנה קום איל פו הוקם לפני 35 שנה על-ידי גולדפיינר וקרול גודין כמתפרה ביתית. גודין הייתה המעצבת וגולדפיינר, שהגיעה מעולם הפרסום (משרד גיתם), הייתה אמונה על השיווק והמיתוג. השם נלקח מהמחזה בת השחף של צ'כוב, כשלמשמעות המילולית המקורית של הביטוי הצרפתי "כמו שצריך", התווסף, כחלק מתפיסת העולם הפמיניסטית של המותג, הפירוש: "כמו שצריך זה כמו שאת רוצה". לאחר כמה שנים התפרקה השותפות, וגולדפיינר המשיכה לבדה. "פתחתי את העסק כשהייתי בת 30. לאחר כעשור נפל לי האסימון, שאני בעצם פמיניסטית", היא מספרת, כשאנחנו ישובות בחנות הגדולה והמיוחדת, ומשקיפות מהחלל אל הים.
מה גרם להבנה הזו?
"בתחילת הדרך שמתי לב לנשים צעירות, שהיו מודדות בגדים ומסתכלות במראה ולא מרוצות מעצמן. לא אהבתי את זה. הן היו מטווחות על ידי העולם הגברי, איך הן צריכות להיראות. היה מקרה שפגשתי מנהל בנק, שכינה אותי 'מותק', והיה ערב, שהגעתי למשרד עורכי דין, וראיתי את הגברים יושבים זחוחים, שותים אספרסו. שאלתי את עצמי איפה הילדים שלהם עכשיו. מאז התחלתי לחבר בין האופנה שייצרנו לנושאים פמיניסטיים, ועם הזמן הפמיניזם חבר לנושאים פוליטיים וחברתיים באמצעות קטלוגים וקמפיינים שעשינו. אגב, גם היום אני רואה מספיק נשים, שלא מעזות לחשוף את הזרועות שלהן. למה? אז יצרתי לאחרונה פנקס אישורים. אני נותנת לכל אחת אישור, שמותר לה לחשוף זרועות. ופמיניזם זה לא רק מאבק לטובת נשים, אלא לטובת החברה כולה, שתהיה יותר טובה והוגנת בין נשים וגברים".
ככל שעברו השנים, נתנה גולדפיינר יותר ויותר גז לפעולותיה, שנועדו להעביר את המסרים שלה, חלקן נקשרו עם פרובוקטיביות ושערוריות. הקטלוגים שהוציאה, למשל, יצרו לא אחת תמיכה בצד גינוי, בארץ ובעולם. כך קרה עם קטלוג "נשים חוצות גבולות", שנגע בסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכך בקטלוג "15 צלמות מצלמות", שיצא במלאת 15 שנים לחברה. אחת התמונות הביאה את נעמי בלומנטל, אז ח"כ מטעם הליכוד ולקוחה ותיקה של החברה, להכריז כי תחרים את מוצרי החברה".
לא חששת מהודעות הגינוי ולקוחות שהפסיקו לקנות בגלל המסרים שלך? בסוף, את עסק.
"הייתה דילמה. הקטלוג על גדר ההפרדה ותצוגת האופנה של מחאה, מבחינת מרקטינג, עשו היסטריה. אבל היה גם גל גדול של מחאה נגדנו, והפסדנו לקוחות. עם זאת, הרווחנו לקוחות אחרות, וזה היה חודש מאי הכי טוב שלנו ever. אני דוגלת ללכת עם האמת עד הסוף, גם בעסק. מה שעשינו אז לא היה מקובל, היום זה כבר קצת יותר".
היא מוסיפה, כי "הגעתי משיווק ופרסום, אני מבינה משמעות של מיתוג. את חייבת שתהיה לך זהות בתוך הים, ואם אין שלטים באיילון, יש דרכים אחרות. הבנתי שלדרך בה בחרתי לבדל ביני לבין אחרים יש מחיר, אבל היה לי חשוב לתת לה ערך. זה היה לא קל, אבל פחות קשה מאשר לחיות בשלום עם ביקורת והאשמות שהטיחו בי. אמרו שאני צינית, שאני עושה הכל בשביל שיווק, מה שכמובן לא היה נכון".
בזמן שאחת העובדות מבקשת להתייעץ עם גולדפיינר, אני עורכת סיבוב במתחם האופנה, סוקרת את פריטי הוינטג' ומביטה על אחת הלקוחות שמודדת חולצות משי שעלותה אלפי שקלים. "פעם נתתי בהרצאה חישוב של כמה נשים מוציאות על בגדים וקוסמטיקה ושעווה ועל כל מה שאשה צריכה, מגיל 20 ועד 70", אומרת גולדפיינר, כשהיא חוזרת ומבחינה במבטי מתמקד במחיר שעל אחד הטיקטים. "מסתבר, שב-50 שנה, נשים מוציאות מיליוני שקלים על הדברים האלו. לא מדובר רק בכסף, אלא גם בעשרות אלפי שעות שהן מקדישות לזה. גברים לא נוהגים כך. לדעתי, נשים צריכות לעצור רגע ולחשוב, שבזמן הזה, שהן עושות קניות בלי הפסקה, במקום לצרוך מעט, ומוציאות כ"כ הרבה זמן וכסף כדי להיראות צעירות מגילן, גברים, שלא נוהגים כך, מתקדמים בעולם".
מה בעצם את אומרת?
"שבשלב מסוים כל ההשקעה הזו, הכספית ושל הזמן, לא עוזרת יותר. רק לאחרונה סיפרה לי אחת הלקוחות, כבת 50, שהיא פתאום שמה לב, שאף גבר לא מסתכל עליה כשהיא הולכת ברחוב. היא הייתה המומה, כי התרגלה שמפנים אליה מבטים. כי ככה זה, יש רגע שאת הופכת להיות שקופה, ולכן כדאי לחשוב על זה בזמן, ולהשקיע בצורה נבונה את הכסף והזמן. כמו שאת קונה אוכל טוב וריהוט איכותי, כך תעשי באופנה. נשים שמסתובבות פה ורוכשות, יודעות להעריך את עצמן כנשים, יודעות שזה מגיע להן. לצערי, כמו שהחברה שלנו בנויה, לא כולן יכולים להרשות זאת לעצמם. זו גם הביקורת שיש לי על השיטה הקפיטליסטית".
את לא חלק ממנה?
"לא. אני לא חושבת שאפשר להגיד דבר כזה על מי שמנהל עסק קטן או בינוני. מי שנמצא שם אלו עשירי העולם, בהם, כאמור, הבעלים של ה-FUST FASHION, שהעובדים שלהם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות פריטים איכותיים ויקרים. אני לא שם".
בין לבין אני מציצה אל חנות הסקס, סיסטרס, שגם היא חלק בלתי מפרד מהמתחם. החנות, שהוקמה ב-2004, מנוהלת ע"י נשים, כשהמטרה היא להוכיח כי הנאה מינית היא זכות בסיסית של כל אישה. הקו המנחה את הפעילות היומיומית של סיסטרס הוא שיפור הגישה לצעצועי מין, קיום תקשורת פתוחה וקבלת מידע אמיתי ומהימן בנושאי סקס, כדי לקדם הנאה, בריאות ואושר. "היינו רוצות להגיע ליום בו נרגיש שלמות עם גופינו וצרכינו, וששיחה על סקס, מיניות ושופינג של צעצועי מין יהיו קלים, נעימים וטבעיים", אומרת גולדפיינר.
גולדפיינר לא מרבה לדבר על חייה האישיים, אבל לא מתעלמת מהעובדה, שגם בתחומים האלו עשתה כותרות. כך, למשל, כשבתה, תאיר, ישבה בכלא כחצי שנה לאחר שהודיעה לרשויות הצבא, כי היא מסרבת להתגייס בשל פעילות צה"ל בשטחים, וביקשה במקום זה שירות לאומי. או כשהתגרשה מבעלה, מיכה קמינר, לפני חמש שנים, כשהיא בת 60. "היה לי מאוד קשה בתקופה שתאיר הייתה בכלא", היא מודה. "היא ילדה ערכית, ששילמה על בקשתה לעשות שירות לאומי מטעמי מצפון. תמכתי בה ואני גאה שגידלתי ילדה לחשיבה עצמאית וביקורתית".
אי אפשר כמעט שלא לשאול, בגיל 60 מתגרשים?
"אכן, גם בזה לא הלכתי בדרך קונבנציונאלית", היא מחייכת. "אני לא חוששת מהלבד, אני רוצה לעשות את מה שיעשה לי טוב בחיים. ואני חייבת להודות, שמיכה היה פרטנר אידאלי, גבר פמיניסט. התחלקנו בזוגיות על הזמן ולא על המטלות, הוא תמך בי לאורך כל הדרך. אני שומעת אמהות מספרות, שגם כשבן הזוג לוקח את הילדים, הוא מתקשר לשאול אותן על כל שטות. מה זה? כשאתה שומר על הילדים, תפתור את הבעיות ותטפל בדברים לבד. אני מביטה לאחור ויודעת שילדתי שלוש בנות נפלאות, ובניתי עסק נפלא. היה לי פחות זמן לזוגיות ולחיים חברתיים. יש לזה מחיר".
מצטערת?
"לא, מה יעזור לי להסתכל אחורה? אם הייתי יכולה לתת לצעירות את התבונה שיש לי היום, למשל, שלא יעשו טעות וייכנסו למערכות יחסים שיש עליהן שלושה סימני קריאה מראש, הייתי שמחה. אבל אי אפשר, וכל אחת צריכה לעשות את הדרך שלה בעצמה".
"אחרי הקורונה העסק השתפר"
בחמש השנים האחרונות בכלל עשתה עשתה גולדפיינר לא מעט שינויים בחייה, גם בעסק. אחד המשמעותיים היה, כשהוציאה ב-2017 את הייצור של המותג מישראל לפורטוגל. "התעשייה פה מתה, מאז שהגדולים החלו לייצר בסין", היא מסבירה. "פורטוגל היא מדינה אירופאית, והייצור בה לא זול ואיכותי. אני נוסעת לשם ומחתימה את המנהלים והספקים על הקוד האתי, שלא יעשקו את העובדים שלהם. מבחינתי זה היה כמו לבנות עסק מחדש".
ואז גם הגיעה הקורונה, והעמידה אותה בפני מציאות שלא ידעה קודם לכן. "כשהגיעה הקורונה הייתי כבר עם 12 חנויות. בחנות הדגל בנמל הייתה גם מסעדה, החזקתי בנוסף במתחם ענק בדרום ת"א ובכ-150 עובדים. מבחינתי, עד לקורונה, להיות בעסקים זה אמר כל הזמן לגדול. יצאתי מהסגר הראשון עם סכין בין השיניים. סגרתי חנויות ואת המרכז בדרום העיר, הבנתי שהשיטה הזו לא הייתה נכונה, שאפשר לנהל עסק בצורה אחרת. עם כל הקושי, חתכתי ושיניתי. סגרתי את המסעדה, ועכשיו יש פה חלל לתערוכות אמנות. לפני הקורונה לא חשבתי שאפשר להסתדר בלי נהג קבוע ובלי עוזרת אישית. היום יש לי ארבע חנויות וחנות אונליין טובה, ואני עושה קניינות ועוד דברים שלא עשיתי קודם. והנה, מצב העסק אפילו השתפר. הרבה פחות עובדים, העסק יותר קטן והרבה יותר יעיל".
הקורונה, כך מאמינים, מאחורינו. קחי כמה שנים קדימה. תחזרי לגדול?
"ממש לא, אני לא רוצה להיות יותר עבד. אני מוצאת דברים חדשים לפתח. כשהתגרשתי, התחלתי לרוץ. בין פעמיים לשלוש בשבוע אני קמה ב-4:45 ויוצאת לרוץ. אני רוצה להמשיך להיות אני, לחיות איך שטוב לי".
