בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה לאחרונה תביעה על סך 1.1 מיליון שקל שהגישה מאבחנת דידקטית נגד "מכון גלאי" העוסק באבחון לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. היא טענה שאופי עבודתה במכון בשנים האחרונות הקנה לה מעמד של שכירה ומזכה אותה בזכויות הסוציאליות הנגזרות מכך, אולם השופטת יעל אנגלברג שהם קבעה שהראיות מלמדות על העדר קיומם של יחסי עובד-מעסיק.
המאבחנת עבדה במשך כ-20 שנה כמורה במשרד החינוך. בשלב מסוים היא החליטה לעשות הסבה מקצועית וב-2015 סיימה לימודי תעודה כמאבחנת דידקטית והוראה מותאמת. מאוחר יותר החלה לשמש מאבחנת ב"מרכז גלאי". בתקופה זו הכנסותיה עלו לאין שיעור ביחס לתקופת עבודתה כמורה, והגיעו ל-30 אלף שקל בחודש.
בדצמבר 2019 היא הגישה את התביעה לבית הדין. לטענתה היא עבדה בכפיפות ובבלעדיות עבור המכון, והוא זה שקבע את מתכונת העסקתה. במצב זה, לשיטתה, היא זכאית לתשלומים שונים כגון הפרשי שכר ושעות נוספות, בסכום של 1,117,184 שקל.
מנגד טען המכון כי לאורך כל תקופת ההתקשרות היה לתובעת עסק עצמאי. לדבריו הוא קיבל אותה לשורותיו לאחר ההסבה המקצועית שעשתה ונעתר לבקשתה לבצע כמה שיותר אבחונים על מנת להשיא את הכנסותיה, אולם היא מעולם לא השתלבה במערך הארגוני. עוד נטען כי התביעה נגועה בחוסר תום לב, בהתחשב בכך שאין סיכוי שהמאבחנת הייתה מרוויחה כשכירה את הסכומים הגבוהים שקיבלה.
עו"ד רלי ארביבצילום: מיה כרמי דרורהשופטת אנגלברג שהם כתבה שיש לברר את טענות המאבחנת על רקע המבחנים שפותחו בפסיקה לבחינת קיומם של יחסי עובד-מעסיק. לפיהם נבדקת השתלבותה בארגון ("הפן החיובי") כאשר מנגד נבחנות גם אינדיקציות המעידות על היעדר השתלבות ("הפן השלילי"). נקבע שהפן החיובי מתקיים, למשל, בכך שמועדי האבחונים ומיקומם נקבעו באמצעות המערך המשרדי של המכון, ואלה הועברו לביצועה של התובעת.
עם זאת, צוין, שונה הדבר ביחס לפן השלילי. השופטת קבעה שבתקופה המדוברת ניהלה התובעת – ועודנה מנהלת – עסק עצמאי משלה. בפרסום של העסק שלה מיוני 2019 נכתב שהוא קיים חמש שנים, כלומר בחופף לתקופת עבודתה עבור המכון. כמו כן, בשלהי 2017 היא פתחה דף פייסבוק לעסק שבבעלותה. גם כאן מדובר בתקופה שבה לטענתה עבדה כשכירה.
בפסק הדין נכתב שהאינטראקציה בין הצדדים מחזקת את המסקנה שהתובעת לא הייתה שכירה במכון. כך, באחת הפעמים היא כתבה למנכ"לית המכון "חוצפנית" ו"כדאי שתירגעי". השופטת כתבה כי שיח מעין זה "אינו מקובל במערכת של יחסי כפיפות הנתונים במסגרת יחסי עובד מעסיק והוא מצביע על יחסים בין שווים".
בנוסף נמתחה ביקורת על גרסתה שלפיה היא לא ביקשה מהמכון לעבוד כשכירה משום שלא הכירה מתכונת העסקה אחרת. לדברי השופטת מדובר בטענה תמוהה לנוכח העובדה שהתובעת עבדה תקופה ארוכה כמורה שכירה במערכת החינוך. בסופו של דבר השופטת דחתה את התביעה במלואה. היא קבעה שהגשתה נעשתה בחוסר תום לב, באופן המצדיק לחייב אותה בהוצאות גבוהות בסך 40 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד קרינה פרי ועו"ד נורית מנשרוב
• ב"כ הנתבע (המכון): עו"ד שלומית גוטרמן כספי
• עו"ד רלי ארביב עוסקת בדיני עבודה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
