ב-21 באפריל, יומיים לאחר התקיפה המיוחסת לישראל באיראן כפעולת תגמול לתקיפה האיראנית על ישראל, עמדו ביוסטון שבארה"ב, על במת המנצחים של תחרות הרובוטיקה של עמותת FIRST, תלמידי קבוצת אורביט מתיכון עתיד כרמים בבנימינה. מבין אלפי תלמידים מרחבי העולם שהתמודדו השנה בגמר האליפות העולמית בנושא חידושים טכנולוגיים בקשר שבין תחומי האומנות למדע וטכנולוגיה, בלטה הקבוצה הקטנה מישראל והוכתרה כאלופת העולם. בנוסף זכו תלמידי אורביט בפרס החדשנות על פיתוח אמצעי שליטה יוצא דופן על הרובוט שלהם.
מי שהסתובב בין התלמידים נרגש במיוחד וגאה היה עדו מזורסקי, מנכ"ל FIRST ישראל. "במיוחד בשנה הקשה ביותר למדינת ישראל ולחברה הישראלית כולה, זה ניצחון אדיר וחסר תקדים. העיניים לא נשארו יבשות למראה תמונת הניצחון של התלמידים", אמר לאחר הזכייה, בטרם ידעו הנוכחים, שזו, בעצם, התחרות האחרונה שלו כמנכ"ל הארגון, תפקיד בו שימש בארבע השנים האחרונות. בהמשך, הודיע על רצונו לסיים את תפקידו.
כמה שבועות לפני כן עוד היה מזורסקי, כמעט בן 65, בסרט אחר לגמרי. "בשבת השחורה, בשעה 11:15, יצאתי למילואים עד סוף ינואר", הוא מספר. "לא הייתי יכול לשבת בבית מנותק, היה לי ברור שאני מתגייס מיד. ככה חינכו אותי. לתת כמה שיותר ולקבל מה שצריך. התחלתי במילואים כשעוד כל הזוועות היו בשטח. ראיתי הכל, מראות שאי אפשר לשכוח".
את השירות הצבאי שלו עשה בחיל השריון, עד לשחרורו מצבא הקבע כאל"מ צעיר בן 31. בשנים אלו הוא רכש שם של אחד המטאורים בחייל. בין היתר היה מג"ד גדוד 82, מח"ט מילואים של חטיבה "רגילה" ואז מפקד ביה"ס לשריון בחירום. חשוב לו לציין, שהוא לא פנסיונר של הצבא, אלא מילואימניק מן המניין כבר 33 שנה. גם היום, כשהוא מדבר על צה"ל בכלל ועל השריון בפרט, עיניו נוצצות. "אין לי כוונה לפרוש משירות מילואים לפני גיל 80", הוא מדגיש.
הגשמת חלום
הארגון העולמי של FIRST הוקם לפני כ-30 שנה ובישראל לפני כ-20 שנה, כעמותה ללא מטרות רווח, בשיתוף עם הטכניון. מטרת התוכניות, שמחולקות לפי גילאים, בהן מעורבים אנשי חינוך, מתנדבים, בוגרים ונותני חסות, הן פתרון אתגר רובוטי שנתי. מדי שנה לוקחים בתחרויות הראשוניות, שמטרתן להגיע לגמר, כ-680 אלף תלמידות ותלמידים מכ-110 מדינות, כ-27 אלף מהם מישראל. התקציב בישראל, כ-750 אלף שקל, מגיע מתרומות. השנה, מדגישים בעמותה, מקווים שחלק מהתקציב יגיע גם ממשרד החינוך.
השתתפתם בתחרות בתקופה בה האנטישמיות מרימה ראש בארה"ב. הרגשתם בזה?
"הגענו לתחרות הגמר לאחר התקיפה באיראן, ואז ישראל הייתה בסדר. עם זאת, אין ספק, שבהרבה מקומות מרגישים התנגדות אלינו. זה קורה במטוס ובביקורת דרכונים, זה נהגי מוניות, או כשמוציאים כרטיס אשראי שכתוב עליו בעברית. זה גם לא רק מה שנאמר. שפת הגוף של אנשים בחו"ל אלינו היא שפה לא נחמדה. האם זה מוצדק או לא זה לא הדיון, זו עובדה".
לאחר שפרש מצה"ל השתלב בעולם העסקי. בתחילה היה סמנכ"ל השיווק במיצובישי, ובשנים 2000-2004 שימש מנכ"ל טויס אר אס. ב-16 השנים שלאחריהן, כיהן כמנכ"ל "רגטה", יצרנית בריטית של ביגוד והנעלה למטיילים ולעבודה, הוא גם זה שהביא את המותג לארץ. "במהלך שנים אלו פתחתי סניפים במדינות נוספות, במסגרת זו חיינו שלוש שנים בבוסטון", הוא מספר. "ב-2019 הייתי חצי שנה בשנחאי, כדי לפתוח שם סניף. הכרתי שותפים פוטנציאליים וסיכמנו שנחתום אחרי ראש השנה הסיני, ואז פרצה הקורונה. טוב שלא חתמנו", הוא מחייך. לאחר מכן נכנס לתפקידו כמנכ"ל FIRST.
מה הלהיב אותך ב-FIRST?
"ההצעה להיות מנכ"ל העמותה הגיעה אליי בזמן שהחלטתי לקחת פסק זמן לעצמי. הייתי אז כבן 60, וחשבתי שהגיע הזמן לנוח קצת אחרי שנים רצופות של עבודה בשוק העסקי. בדקתי וראיתי שהמודל של העמותה בנוי משישה ערכי ליבה: סקרנות, חדשנות, השפעה על הסביבה בה אנחנו חיים, הכלה, עבודת צוות והנאה. אלו ערכים שאני מאמין בהם. מעבר לזה, תמיד היה לי חלום להיות מנהל בית ספר. לאחר השחרור מצבא קבע, למדתי תואר בחינוך באוניברסיטת בר אילן. בגלל שאין לי תעודת הוראה, לא אפשרו לי לממש את החלום. אגב, לא בטוח שהחלום עבר לי", הוא מחייך ומיד מרצין. "לצערי, חמישה בוגרים של FIRST נרצחו או נהרגו מאז ה-7 באוקטובר. השבוע אגיע לחמשת הקברים, אניח על כל אחד מהם מדליה שהוכנה במיוחד עבורם. ביום ה-165 למלחמה ערכנו טקס זיכרון בפתח תחרות הגמר של FIRST Robotics Competition בישראל, וקראתי לעונה הזו של התחרויות 'ממשיכים בזכותם'. אחד הדברים החשובים עבורי במשך ארבע השנים האלו היה להבין עד כמה באמצעות חינוך נכון אפשר לשנות חיים של ילדים".
למשל?
"באחת התחרויות ניגשה אליי תלמידה, שיתפה אותי בסיפור חייה הקשה ואמרה: 'הצלת לי את החיים'. אני הולך עם עצמי ואומר: 'אם בארבע השנים האלו הצלתי נפש אחת, זכיתי'. כי בסוף, מה אקח איתי? לא כסף, לא מכונית ובית שהיו לי. נכון, כל אחד רוצה את החיים הטובים, אבל כשאנחנו אמיתיים עם עצמנו, אנחנו מבינים שבסוף כולנו נגמור באותו מקום. בעוד 20 שנה, כשאסתכל על החיים שלי אחורה, אגיד לעצמי: הייתי משמעותי עבור ילד או ילדה אחת? זה מה שחשוב".
"אני גם לא מתבלבל", הוא מדגיש. "לא פעם ילדים בתחרויות מבקשים ממני סלפי או חתימה במחברת שלהם. זה מחמיא ועלול לבלבל, כמו שקורה להרבה בהנהגה שלנו. הרי הילדים לא מבקשים להצטלם איתי, אלא עם מנכ"ל פירסט. מחר יהיה מנכ"ל אחר, והם יצטלמו איתו, ואולי כבר לא יזהו אותי יותר".
כי אתה פורש מתפקידך?
"נכון, הודעתי על סיום תפקידי ב-FIRST לאחר ארבע שנים מדהימות".
צפו: דברי מנכ"ל FIRST ישראל, עדו מזורסקי
(קרדיט: FIRST ישראל)
"המדינה חייבת לעבור שינוי, העבריינות של השרים קשה"
בקיץ הקרוב הוא יציין 65 שנות הולדת. הוא נשוי למיכל, מנהלת משאבי אנוש ביפאורה, אב לשלושה בוגרים, סב לנכדה, ומתגורר בגני תקווה. ועדיין, למרות הגיל והניסיון והמורכבויות בהן נתקל בחייו, בלא מעט דברים הוא נשאר "ילד טוב חיפה", שם נולד וגדל.
"גדלנו בצניעות, בדירת שלושה חדרים, שלושה אחים בחדר", הוא מספר. "אבי עבד במוסך, אמי הייתה אחות, ולמרות שלא היינו משפחה עשירה, הם שלחו אותנו ללמוד בביה"ס הריאלי בחיפה, החינוך תמיד עמד בראש סדר העדיפויות, שם ינקתי את הערך של השקעה בראש ולא ברכוש. אנחנו לא קונים לילדים שלנו דירות, אבל מהיום שהחליטו ללמוד באוניברסיטה, הכל עלינו, עד שלא ילמדו יותר. זה אומר שכר לימוד ושכר דירה והוצאות, העיקר שיתרכזו בלימודים. בסוף, הנדל"ן האמיתי זה מה שיש בראש, את זה אף אחד לא ייקח ממך. התפקיד שלנו, כהורים וכמנהלים, זה לא לעשות חיים קלים לאף אחד ולא לתת להם תשובות ופתרונות, אלא לדאוג שהם יגיעו אליהם לבד, בעזרת הכלים שאנחנו מקנים להם. גם היום אני פועל לפי הסיסמה של הריאלי בחיפה: 'הצנע לכת'. מפריע לי שבמדינת ישראל יש לא מעט שאיבדו את הערכים האלו".
כמי שהיה איש צבא במשך הרבה שנים וכמשרת במילואים. מי כשל פה?
"לעולם לא אשתתף בביקורת על הצבא, ואני מסתייג מכל אותם פרשנים שאומרים שהצבא שלנו לא עבד. הרבה מאוד שגו פה, ולמרות הכל, מעל שבעה חודשים שיש פה רמטכ"ל שנותן דוגמה אישית יוצאת דופן כלפי החיילים והמפקדים, ואני הולך אחריו. כאדם רגיש, כשמעליבים אותי אני נעלב, וכשאני רואה שמעליבים את הצבא, שזה הצבא שלנו, או את הרמטכ"ל, שהוא המפקד שלי, זה פוגע בי באופן אישי. יש לנו צבא נהדר ומקצועי, עם נחישות, עם אהבת הארץ, עם ערכים. עבורי, מאז ולתמיד, זו זכות גדולה להיות חלק מהצבא הזה ויש לי אמונה שלמה בדרג הצבאי. כל מי שיכול לתרום, צריך לתרום. גם קשה לי עם ההלקאה העצמית, ואני סולד, למשל, מהביקורת ההרסנית שמעז להעביר אלוף (במיל') יצחק בריק על הצבא. כמי שחי מפנסיה של הצבא, באיזו זכות אתה מדבר ככה? דיבורים כמו שלו גורמים לנו נזק".
בכל זאת. לא יכול להיות שאתה שלם עם מי שקרה לנו ב-7 באוקטובר.
"בוודאי שלא. אני כל הזמן שואל את עצמי איך זה קרה לנו, איך כשל בצורה כזו מי שהיה אמור לשמור על הגבול שלנו. בשבת השחורה לא פרצו את הגדר עם שתי ארמיות ואוגדות וחטיבות של טנקים, אלא עם טרקטורים וטנדרים ואופנועים. אני, שהגנתי על הגבול כמ"פ וכמג"ד, אוכל את עצמי על זה".
היה לזה המשך. במשך שעות רצופות הצבא לא הגיע ליישובי העוטף.
"גם על זה לא אעביר ביקורת, לא הייתי בסוד השיקולים. מכאיבה לי התוצאה".
לאורך כל חודשי המילואים שלו, בזמן שגם ילדיו משרתים במילואים, הוא נהג במשאית וולבו של 600 כוח סוס, בתוכה הוא גם חי, אכל וישן. "בגיל 17 עשיתי רישיון נהיגה על משאית כבדה. כשהבנתי שלא אוכל עוד להילחם במסגרת המילואים, עשיתי השתלמות מיוחדת וכיוונתי לתעסוקה של שבועיים בשנה. ואז הגיעה המלחמה".
אתה כועס?
"אני כועס על עצמנו, לא על מישהו ספציפי, ובעיקר כואב. מאז שהשתחררתי מהמילואים, אני מקפיד לעמוד לצד משפחות החטופות והחטופים. אני עומד שם, שותק ומקשיב. אני חושב שזו חובה אזרחית ומוסרית של כולנו להיות שם איתם, גם אם זה ישפיע על התוצאה וגם אם לא. קשה לי להבין את מערכת הערכים שמנחה את התנהגות נבחרי העם בהקשר זה ובכלל".
כלומר?
"קשה לי עם השקרים והעבריינות של שרים, עם התנהלות כלפי הקופה הציבורית כאילו היא שלך. קשה עם כל האסור שנהיה מותר, כשהשחור הופך לבן, וזה רק הולך ומחריף. זה מה שנשאיר לילדים שלנו? אני שומע ח"כים מדברים בשפה זולה ולא מכבדת, מה שמקרין על כל מי שלא מספיק בוגר והופך את השפה הזו לשפה שלו. אם ישראל צריכה לעבור שינוי, זה קודם כל בשינוי השיח המתלהם, שיהיה קוד אתי שאסור לנבל את הפה ואסור לרמות. כמו ב-FIRST. כולם רוצים לנצח בתחרות, היא האמצעי להגיע להישג, אבל הדרך חשובה".
איך עושים את זה?
"זוכרים את התפקיד שלנו, כמבוגרים, להמשיך להחזיק בערכים, שידחו את השפה הזו. עבורי ערכים הם כמו חיסונים. כמו שנותנים לילד שנולד חיסונים, כדי שלא ידבק במחלה כזו או אחרת, צריך 'לחסן' את הדור הצעיר בערכים, אחרת מסכנים אותם. ומכיוון שאי אפשר לחסן לערכים, מחנכים לערכים. מי שלא סופג את הערכים האלו הוא כאילו אדם לא מחוסן, ואז נדבק בו הרוע".
אתה לא מרגיש כאחרון המוהיקנים?
"לא, יש הרבה כמוני. יש המון שחושבים כמוני אבל לא עושים מספיק ביחד כדי להוביל את זה".
"לא יכול להשתעמם"
ב-20 השנה האחרונות מקדיש מזורסקי חלק לא מבוטל מזמנו הפנוי לקדרות. "כילדים היינו הולכים בחיפה לחוף הקדרים. שם, כנראה, התאהבתי בעיסוק הזה, זה היפנט אותי", הוא נזכר. "התחלתי לעסוק בזה כשהייתי מנכ"ל טויס אר אס, זו הייתה תקופת הפיגועים. הייתה על כתפיי אחריות אדירה. לחנויות, ל-650 עובדים, למכירות, לדירקטוריון. יום אחד אשתי לקחה אותי בהפתעה לסטודיו לקרמיקה, כדי להקל עליי את התקופה. נשביתי".
גם בארבע השנים האחרונות לא הפסיק מזורסקי ליצור. "אני לא יכול להשתעמם", הוא מעיד על עצמו. "אנשים בגיל שלנו חייבים למצוא לעצמם תחביב לעסוק בו. לאור העלייה בתוחלת החיים, אנחנו הולכים להתמודד עם הרבה זמן פנוי. עיסוק בתחביב נותן הרבה כוח".
מה הלאה? סימנת כבר את התפקיד הבא?
"עוד לא החלטתי לאן פניי מועדות. קצת מנוחה לא תזיק לי, גם יותר זמן לקדרות. אח"כ? נראה. עכשיו צריך להתמקד בהחזרת החטופות והחטופים, השקט והערכים למדינה".
