מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: אנאיס אבו עדס מיפו.
בצילום: אנאיס אבו עדס (38) והכלב סקאי.
הדירה? דירת שלושה חדרים קטנה עם מרפסת, בשכירות. משלמת 7,000 שקל. "בדירה הקודמת שילמתי חצי מזה, אבל היא הייתה בקרקע ובלי אור. אני עובדת כל כך קשה ומפרנסת את עצמי יפה. אז נכון שזה יקר אבל אני רוצה את זה בשבילי ואני מאושרת כאן".
יפו? "נולדתי פה וההורים שלי גרים פה. כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר יהודי, בניגוד לשאר האחים שלי שהיו בביה״ס ערבי, ויש לזה השלכות".
השלכות? "הם לא לקחו בחשבון שאני לא לומדת את ההיסטוריה שלי, לא את הספרות של העם שלי ולא את השפה של העם שלי. השאיפות שלי ותחומי העניין שלי השתנו ונהיה פער ביני ובין המשפחה והאחים שלי. הם למדו חליל ג׳ובראן - ואני חיים נחמן ביאליק".
בית הספר? "עד התיכון לא הרגשתי שונה ואז פתאום התחלתי לשים לב שיש הבדל. רציתי להיות חלק מהחבר׳ה שיוצאים והולכים למסיבות, אבל אבא שלי לא הסכים ושם שם את הגבול. הרגשתי שאני לא שייכת לחברים, אבל גם בבית אני שונה ועוף מוזר. הייתי באמצע וזה היה הכי קשה. כנערה רבתי עם ההורים המון ולא הבנתי למה אני לא יכולה לעשות מה שכולם עושים. התשובה הייתה ש'זה לא מקובל' וזה רק הטריף אותי יותר. עם השנים אבא שלי התרכך. אני זוכרת באחד הריבים שהוא אמר לי שזה הכל בגלל שלמדתי בחברה יהודית, ואמרתי לו ׳אבל אתה שלחת אותי. אני לא בחרתי בזה׳.
"עכשיו אני בהשלמה ומבינה שאני הגשר בין התרבויות, אבל זה מתיש להיות הגשר כי אתה צריך כל הזמן להסביר שזה בסדר שאני גרה לבד, שאני טסה לחו״ל, בסדר שיהיה לי קטנוע, שאני בסדר, הכל טוב. יוצא שאני מגינה על החברה היהודית אצלי בבית ובחוץ אני מגנה על החברה הערבית ומראה את הצד שלה. זה המחיר שאני משלמת, תקועה באמצע כל הזמן".
גזענות? "בטח. כל הזמן, בייחוד השנה זה יוצא בקלות. אנשים אפילו לא מרגישים בושה. יש לי גן פרטי, פעוטון, שכל הילדים בו יהודים. הגן זה המפלט שלי מהעולם שבחוץ. הגן היה בנווה צדק ולפני חצי שנה הלכתי לחפש מקום חדש לגן ולקחתי את אבא שלי, שיעזור לי. בשנייה שהמתווך הבין שקוראים לו מוחמד - הוא לא הסכים להראות לי את הנכס. נשבר לי הלב בגלל אבא שלי. זו הרגשה שאתה כזה קטן. זה קורה גם כשאני עולה למוניות והנהגים מעירים הערות כל כך גזעניות, אבל כבר הבנתי שאני לא אשנה להם את השקפת העולם, אז אני נפגעת ולא אומרת כלום. יש לי חברה כמו אחות, הכרנו כשגרתי שנה בברלין. כשנפגשנו השנה היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ויודעת שיש לי משפחה בעזה אבל היא הולכת לכתוב פוסטים שאני לא אוהב. ממש בכיתי, אמרתי לה ׳בסוף זה אני ואת׳. נשבר לי הלב בגלל שהמצב שם אותנו בסיטואציה הזו שהחברות שלנו נסדקה".
משפחה בעזה? "ב-48' כל המשפחה של אמא שלי גורשה והגיעה לעזה. סבא שלי היה בן ארבע, הלך לאיבוד ונשאר ביפו. הם חשבו שהוא מת ושנים לאחר מכן הבינו שהוא חי ושמשפחה מיפו אימצה אותו. אז בעצם כל המשפחה בעזה ורק אנחנו פה. בתור ילדה אני זוכרת שנסענו בקיץ לחופשות שם. עכשיו במלחמה כל האזור שלהם הופצץ והם ברחו דרומה. אנחנו עוקבים ומנסים לשמור על קשר כדי לדעת מה שלומם. אנחנו קרועים, לא יכולים לעזור, בטח שלא להפגין או להגיד שום דבר. יש פחד נוראי לדבר. אני קרועה כי אני חיה בטוב ובחופשיות והם בקיצון השני. אני לא יודעת מי אני ולאן אני שייכת. התביישתי בעצמי שאני מפחדת להגיד משהו, אבל זה חוסר אונים שאין לך באמת מה לעשות, וזה בעיקר עצב נוראי על שני הצדדים".
מצב כלכלי? "אני בסדר כי אני לא מבזבזת הרבה. אמא גרה קרוב ואני אוכלת שם או לוקחת קופסה. ההוצאה הכי גדולה הייתה על טיסות, כשהיה אפשר. אני טסה לבד או עם חברה. לא משהו מקובל בחברה הערבית. אני כותבת על זה סרט".
סרט? "הייתה סדנה של סרטי דוקו בפרויקט משותף של מוזיאון העיר תל-אביב-יפו ובית מרים, הבית לשוויון מגדרי של עיריית תל-אביב. זה היה לנשים מיפו, והמנחה יולי כהן עברה איתנו תהליך - מה כל אחת רוצה לספר. אני עשיתי סרטון על הגן וכל המורכבות שלי שמתנקזת לשם. אני גם לומדת קולנוע בקאמרה אובסקורה, הגשתי רעיון לסרט קצר וקיבלתי מענק כדי לפתח אותו, על המעבר שלי לדירה משלי דרך העיניים של אבא שלי. הוא הדמות הראשית. יש לו בן ששומר על העקרונות והכבוד, בת ליברלית, והוא באמצע. הרעיון התחיל בברלין. הייתי לבד והתחלתי לכתוב".
ברלין? "עברתי לברלין בגיל 31 והמורכבות של החיים רדפה אותי לשם. נרשמתי לקורס גרמנית ונהיה לי בלגן בזהות. ישבתי בכיתה, וכששאלו מאיפה אני אמרתי שאני ערבייה מישראל. בהפסקה אחד התלמידים שהגיע מסוריה כעס עלי ואמר שאני צריכה להגיד שאני מפלסטין. אחרי חודש בכיתה אחרת זה שוב קרה, אמרתי שאני מפלסטין והייתה מישהי מישראל שכעסה ואמרה ׳חמודה, יפו זה בישראל ולא בפלסטין׳. בקורס השלישי אמרתי, ׳אני אנאיס מכדור הארץ׳. שחררו אותי כבר מהשטויות שלכם! ברחתי לברלין בשביל לא להתמודד עם זה, וזה רדף אותי. לא רוצה שישימו אותי בשום משבצת".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
פורסם לראשונה: 00:15, 16.08.24
