מה גורם לקבלן בניין לפרוש ולצייר עם צבעים תעשייתיים על משטחי ברזל? איך בנקאית מוצאת עצמה שבויה באובססיה אמנותית של יצירת מנדלות? כיצד מפסלים בתוך עץ עולם שלם?
אצל רבים מהם, היצירה מנסה לרפא פצע פתוח שמתקשה להגליד. המעניינים שבהם כלל לא למדו אמנות או פיסול בצורה רשמית. הם שיחקו בחומרים ובצבע והיצירה והטכניקה נולדו במקרה.
האדם, הסיפור והאמנות מתערבבים לכדי אחד. מנסים לתת שקט לנפש סוערת, בחלל שבו עדיין שומעים בכל שעות היממה את ציוץ הציפורים.
36 צפייה בגלריה
"לא מגביל את עצמי לתחום אחד". בתמונה: מוריס כהן - שחקן, צייר ופסל.
(צילום: מורן רגב)
קיבלנו הצצה אל סביבת המגורים או סביבת העבודה של כמה יוצרים מעניינים שעובדים בשקט ומשאירים לעבודה שלהם לדבר בעד עצמה ולעשות את הרעש.
בחרנו את אלו שמשתמשים בחומרי גלם פחות שגרתיים. מה למשל? בטון, רשתות של לולים, נייר מעץ התות וחלודה.
הנה טעימה של כמה יוצרים, שהם רק חלק מ-50 בעלי מלאכה, אמנים תעשייתיים, ציירים, פסלים וצלמים שפותחים את החלל הפרטי שלהם לציבור הרחב היום ומחר.
זאת, במסגרת אירוע "יוצרים אביב בזכרון יעקב" שמתקיים בסוף השבוע הזה (1-2 באפריל). האירוע בשיתוף מועצה מקומית זכרון יעקב, מחלקת התרבות זמארין ועמותת התיירות גדעונים.
קבלן הבניין שעשה הסבה וכיום יוצר בצפת ובפלורידה
יגאל פדידה היגר לארצות-הברית ובמשך שנים התגורר בפלורידה. לאחר שהתעשר, החליט שהדבר היחיד שהוא רוצה לעשות הוא לקשקש עם צבעים.
הוא התחיל לעשות שימוש בחומרים אותם הכיר היטב מעולם הבנייה: משטחי ברזל וצבע תעשייתי. כן, מהסוג איתו צובעים סורגים.
גם בלי שלמד מעולם בצורה מסודרת, הוא נתן לטכניקה לבוא מעצמה. שיטת העבודה שלו היא פורינג (מזיגה), עם טוויסט של מריחת הצבע באמצעות רוח.
דמיינו מייבש שיער במקום מכחול, והרי לכם יצירה שכמו מציירת את עצמה.
"הוא אמנם לא היחיד בעולם שעושה שימוש בטכניקה הזו, אך השילוב בין החומרים שאינם מזוהים עם עולם הציור המסורתי והעובדה שהוא מוסיף לאחר מכן משיחות מכחול מדויקות על גבי התוצר שנוצר מהרוח, היא המעניקה לכך ערך אמנות ייחודי נוסף", מתאר נעם אורבך, בעלי הגלרייה של שוקת, הממוקמת באחת הסימטאות של המדרחוב הזכרון יעקב.
"פיסול ברוח, משאיר מקום ליד המקרה. אצלו, הדיוק והוספת המלל מן המקרא הם שיוצרים יצירה בה טביעת האצבע שלו מורגשת".
הוא יוצר על קו צפת-פלורידה, ומחזיק שני בתי-מלאכה למעשה.
"צריך להיות אדם אובססיבי בשביל לשחק עם צבע באותו האופן במשך כ-20 שנה", אומר אורבך. "בחרתי לעבוד איתו, מפני שאני מאמין בתמיכה ביצירה של אמנים בעודם בחיים. לתפיסתי אמנות צריכה להיקנות מתוך רגש, ולא על מנת לעשות רווח עתידי ממנה.
"אני מחזיק רק אמנות מודרנית של יוצרים חיים בגלריה. יש לו חסידים שקונים ממנו במשך שנים ציור אחד מדי שנה", מתאר אורבך.
פדידה יוצר מניאטרות של משטחי ברזל לצד מיצגי ענק שמוזמנים במיוחד מראש. סוג של ג'קסון פולוק של עולם הברזל, שבו הטכניקה והיצירה שלובים זה בזה.
הוא מבטא חזיונות של בראשית על בריאות העולם. סוג האמנות שלו הוא אבסטרקט אקספריסיוניסטי, אבל הוא בהחלט הוכחה שגם בלי להבין במילים מפוצצות מעולם האמנות וגם בלי ללמוד זאת על פי הספר, כל אחד יכול ליצור.
שחקן, במאי ופסל: מוריס כהן חזר בענק לתחביב שהזניח
"כבר בגיל 14 כשגרתי באילת, עיר הולדתי, הייתי מצייר בשיעורים ללא הפסקה. עם השנים, הזנחתי את התחביב ופניתי ללימודי משחק", מתאר מוריס כהן, המוכר כשחקן קולנוע וטלוויזיה מוערך וכבעלה של רותם זיסמן כהן, שחקנית עסוקה בעבר, שעזבה את עולם המשחק וכיום עוסקת בבימוי ובדקומנטרי. השניים, עברו תהליך משותף של חזרה בתשובה ומעבר לזכרון יעקב.
כהן, הלך בעקבות אשתו אל עיר הולדתה, זכרון יעקב וכיום השניים מתגוררים שם, לאחר שנים של מגורים בתל-אביב.
"הציור התחיל במקרה. לפני מספר שנים, רוסלו שמריה, שהיה אחראי לתלבושות בסדרה שרותם שיחקה בה, הגיע לבית שלנו וראה ציור שלי. הוא התלהב והציע שניצור יחד. הוא למד בצורה מסודרת, וכבר שנים עוסק באמנות. אני באתי ככה, בלי ידע מקצועי וללא ניסיון מיוחד".
מאז, כבר מספר שנים שהם מעניקים פרשנות אישית לחומרים כמו בטון, ברזל ונחושת.
כהן: "האהבה שלי לחומרים גולמיים גורמת לחיבור בינינו להיות כזה שאני עוסק בחומרים ה"מחוספסים, יותר והוא מביא את הצד המעודן יותר של היצירה. ביחד, השילוב עושה טוב לשנינו. אנחנו יוצרים ביחד ובנפרד".
"למעשה, הוא סוג של 'יילד' את האמן שבי. בקורונה, היה לי הרבה זמן פנוי להגיע לכאן. אני אוהב להסתגר יום שלם וליצור, ולפעמים מגיע לכאן גם בשעות לא שגרתיות".
איך חולקים יצירה עם עד אמן? אין עניינים של אגו?
כהן: "ממש לא. אני מאוד אוהב לעבוד עם שותף, ויש לנו גם שותף שלישי למעשה - הטבע. היצירות שלנו ממתינות כשנה וחצי בחוץ, ונותנות ל'פגעי' הזמן להתגלות בהם. את רואה את החלודה כאן? זו היצירה של הטבע, אני רק מדגיש אותה עם מעט צבע".
זהו מוריס. לא עושה מעצמו עניין מיוחד, נקי ממניירות ומגינונים המצויים בקרב רבים מאנשי הברנז'ה. "לפני הכל אני אבא", הוא אומר בדיבור שקט, המסתיר את העובדה שלמד משחק בבית-צבי, על הפומפוזיות המתבקשת ממנו.
למרות ששיחק בסדרות טלוויזיה ('כפולים', 'בתולות' ו'תיק נעדר) ומספר סרטים של הבמאי שמי זרחין, וגם בימים אלו עובד איתו על סרט נוסף, הוא לא נותן למקצוע לבלבל אותו. "אני עושה את מה שאני אוהב. היצירה מרגיעה אותי. משחק הוא עבודה עבורי, לא מעבר", הוא אומר.
"אני לא מגביל את עצמי לתחום אחד ואני מאמין שכל אחד יכול ליצור, והוא לא צריך לבקש רשות לכך מאף-אחד".
לדבריו, "כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה לעשות, ואין לו מה להגביל את עצמו. אני לא עוסק בהגדרות, אין לי בעיה לחלוק את היצירות שלי עם שותף וגם אם אדם אחד שקורא את דברי כעת, ושמדגדג לו באצבעות ליצור יקבל את הדחיפה לכך, אני את שלי עשיתי".
"התעקשנו ליצור יחד למרות שבאנו מעולמות שונים"
עוד שיתוף-פעולה יצירתי מעניין שמור לשרונה אפרת ולאהד צפתי. אפרת היא אמנית רב-תחומית, היוצרת עבודות קולאז', צילום ווידאו. צפתי הוא אמן נייר שלמד מגוון אמנויות יפניות. החיבור ביניהם הוביל ליצירת שפה משותפת המצליחה להכיל ולבטא את העולמות הפנימיים של שניהם.
"הייתה בינינו כימיה בשנייה הראשונה שנפגשנו כאן במדרחוב של זכרון יעקב. ראינו את היצירות אחד של השנייה ולא הצלחנו להבין מה הקשר המקצועי בינינו, כי כל אחד בא מעולם יצירה אחר", אומר צפתי.
"היצירה הראשונה שלנו היא לא דבר שהיינו רוצים לחזור עליו, והיא רק שלב בדרך עד שגילינו את השפה המשותפת לנו.
"אני מפסל בנייר של עץ התות והיא עובדת עם ויזואליה מודרנית של בובות ברבי, צילומים ורקמה. אני שמח שהתעקשנו כי התוצאה הולידה משנינו דבר שלא היה קורה בנפרד".
מה בעצם אתם יוצרים?
"בשפה האמנותית הרשמית אנו יוצרים מיצב. הוא תוצר של חקירה ותהייה משותפת של שני יוצרים המגיעים מעולמות ויזואליים שונים. בפועל, כל מי שנכנס לסטודיו שלנו רואה בזה משהו אחר", אומרת אפרת ורגע אחרי שהיא מסיימת את המשפט נכנסת מבקרת שעברה במקרה לסטודיו ושואלת אם מדובר בקן של ציפורים.
"אנחנו אוהבים להתבודד בטבע ביחד ולחוד, וללקט מתוכו חומרי גלם לעבודה", מוסיפה אפרת.
גם הם עושים שימוש בחומרים גולמיים מהטבע או בפריטים שמוצאים מהקשר. למשל, רשת של לולים נעטפת בנייר והופכת לגוף תאורה. אמנות שימושית שלא תמצאו ברשתות הגנריות, מן הסתם.
אפשר למצוא הומור ביצירות שלהם, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שמעיין היצירה מורכב יותר, כמו החיים עצמם.
הקול האמנותי שלה מאוד מובהק ומזוהה עמה: קולאז'ים, שימוש בבובות ובתמונות המוטבעות בטקסטורה ייחודית על משטחים שונים.
שלושה אמנים בבית אחד
גידי פרסר ואשתו נתנאלה פרסר, חיים בבית זה, אשר גידי בנה במו ידיו (תרתי משמע).
אחרי שלמד אמנות פלסטית בישראל ועבודה עם חומרים מיוחדים באיטליה, הוא התמסר אל מלאכת הפיסול. למרות היותו בנאי ואמן רב-תחומי, הפיסול הוא בנפשו.
גידי, יצר מאז שהוא זוכר את עצמו, וגם אביו קנת פרסר ז"ל היה גם הוא פסל. יצירותיו גם הן פזורות ברחבי הבית.
אשתו, נתנאלה, עבדה במשך כ-20 שנה כבנקאית. רק לאחר שבתם נפטרה בטרם עת, בגיל 20 לאחר כשנה בלבד בה נלחמה במחלת הסרטן, היא מצאה מרגוע ביצירה.
עשיתי את זה קודם כל בשביל עצמי, כמדיטציה. לאט לאט מצאתי את עצמי נשאבת לעולם המנדלות. הדיוק המירבי הדרוש לכך, גרמו לי לצלול לתוך היצירה ולהיות בריכוז שיא. כשמציירים מנדלה, כל נקודה צריכה להיות במקום. טעות קטנה, וקשה למחוק אותה.
ישנן יצירות שפשוט עזבתי באמצע, כי היה קשה לתקן את הטעות. עד היום יצרתי מאות מנדלות, בגדלים שונים. לא תכננתי למכור אותן, זה דבר שקרה מעצמו, ממעמקי הנפש שלי. עד היום אני כמעט מדי יום נכנסת אל חדר העבודה הקטן שבקומה העליונה של ביתנו, שם כל הציוד שלי ממוקם וגם ההשראה.
יצירותיו של גידי, גם הן השתנו מאז הולדת הבת. הוא התמקד בפיצול בתוך גזעי עץ, וחלק מיצירותיו ממחישות את סערת הנפש שעבר בעקבות האבדן הקשה.
הסטודיו שלו, ממוקם בחצר הבית, שם כל כלי העבודה וחלקי פסלים שהתחיל וטרם סיים. מחוץ לבית, ערימה של עצים שמחכים להפוך לפסל. "אני צריך לחיות עד שאסיים לפסל את כל העצים שאספתי כאן. זה לא מעט עבודה", הוא אומר בחיוך של נחמה לעצמו ולאשתו.
ביתה הוא מבצרנו התרבותי: לילי אלשטיין, השראה לעצמה נשית
אם הגעתם לזכרון לסופ"ש האמנותי הזה, זה יהיה בבחינת פשע לא להיכנס לחוות את אוסף האמנות הפרטי של הגב' לילי אלשטיין, מייסדת מלון אלמא – מרכז אמנות ומוזיקה.
אלשטיין, בת 93, מתגוררת במלון שהפך למפעל חייה מבלי שתכננה זאת. זהו מלון שהוא גם מוזיאון. אוסף האמנות המוצג ברחבי המוזיאון הוא האוסף הפרטי שלה. אפשר לומר, שאתם אמנם לא זוכים להצצה לחדר הפרטי שלה, אך ידה בכל אריח, משקוף וחיפוי קיר שבמבנה העצום הזה.
היא לקחה חלק פעיל בשחזור המקום, מתוך רצון להקים מרכז תרבות ואמנות בצפון, ולא להפקיר את השטח לנדל"ניסטים, שרצו להרוס את המקום. כמי שהחלה בכך רק בגיל 73, היא יכולה לתת לנו גם שיעור חברתי על גילנות, ועל כך ששיאו של אדם יכול להיות גם בעשורים מתקדמים בחייו.
עם תרומה לא צנועה בכלל של כ-400 מיליון שקל על השיפוץ המקיף שעבר, היא הצליחה לעשות שינוי שנשים רבות בגילה לא זכו לעשות. תרומתה אמנם הייתה כספית, אך ערך תרומתה והתגייסותה למפעל התרבותי הזה, עולה עשרות מונים על שוויו הכספי.
אולי זכרון יעקב היא בכלל בירה פמיניסטית של ישראל, שרוחה ומורשתה של שרה גיבורת מחתרת ניל"י עדיין מרחפת באוויר.
חלק מהעניין, היה לתת במה לאחת היוצרות הישראליות המוערכות בעולם, סיגלית לנדאו, ולתת לה לבנות את הפסל המרכזי שבפטיו המרכזי של המבנה. לנדאו, פמיניסטית (או אם לדייק, שיוויוניסטית) התעקשה שהפסל יכלול גם דמות נשית. כך נוצר פסל שמזכיר את סיזיפוס, אך בנטל סחיבתו לוקחת חלק גם אישה.
מעבר לכך שהמבנה עצמו הוא פיסול אדריכלי במיטבו, שהקדים את זמנו בראיית הקיימות שלו, הרי שהאמנות צועקת מכל פינה, תרתי משמע. בכל נקודה שהעין שלכם תיפול עליה, תחוו חגיגה יצירתית. אפילו ובמיוחד אם אתם טיפוסים שרגילים להסתכל לכיוון הרצפה.
אמנם סיור העיצוב מתקיים רק באמצע השבוע ומצדיק הגעה במיוחד לכבודו, הרי שניתן לחוות טעימה ממרכז התרבות והאמנות הזה גם לבד. טעימה שאולי תפתח לכם את התיאבון להגיע לכאן שוב ולחוות קונצרט באחד האולמות האקוסטיים שנבנו בארץ. אפילו הקפה מוגש כאן מעוצב.
במלון מוצגות כ-500 יצירות אומנות מתוך האוסף הפרטי שלה. חלק ממה שמוצג נעשה או נרכש במיוחד למלון וחלק הוא מהאוסף הפרטי שצברה במהלך השנים.
יריד "יוצרים אביב", שישי-שבת של בתים פתוחים בזכרון יעקב. כ-60 אמנים ואמניות יקחו חלק ביריד בסוף השבוע הזה (1-2 באפריל), בין השעות 10:00-17:00.
