מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת אברהם מיפו.
בצילום: אסקף (48), דורון (40), ריף (10), אגם (6).
הדירה? דירה קטנה בשיכון בשדרות ירושלים. משלמים 3,000 שקל שכירות. אסקף: "סבתא שלי גרה כאן, וכשהיא נפטרה עברנו לדירה ואנחנו שוכרים אותה משאר הנכדים".
יפו? אסקף: "אנחנו בדירה הזו כבר 10 שנים, אבל גרנו לפני עוד 8 שנים לא רחוק משוק הפשפשים. אנחנו אוהבים את יפו". דורון: "הייתי בטוחה שאני מגיעה לשיכון ושנגמרו לי החיים, אבל מתברר שלא. מה שיפה פה שיש חצר גדולה לבנייני השיכון האלה ובקורונה זו הייתה הצלה. היינו נפגשים כולם למטה ליד עץ שנפל בחצר ושצבענו בוורוד. יש לנו את קבוצת העץ הוורוד ואנחנו עושים פיקניקים יחד, סרטים בחצר, עשינו גלריה על העץ לציורים של הילדים. גם במלחמה העץ הוורוד קם לתחיה. זה כמו קיבוץ בתוך העיר. יש פה הכל מהכל, מבוגרים בני 90, חברות של סבתא של אסקף, יוצאי רוסיה, ערבים, דתיות בשנת שירות ושמאלנים. איכשהו כולם מתחברים פה ביפו".
אסקף? "זה אסף עם ק' באמצע. גדלתי במקסיקו, ולמקסיקנים היה קשה להגות את השם שלי, אז קיבלתי כל מיני שמות, ואסקף נשאר גם כשעליתי לארץ. כשהייתי בן שנתיים ההורים, שהם ישראלים לגמרי, טסו לבקר את סבא שלי שהיה שם בביקור ושבר את הרגל. הם הגיעו למקסיקו סיטי ואמא שלי החליטה שהיא רוצה להישאר לגור שם. 21 שנה גרנו שם. זו עיר ענקית ומטורפת ואני מבין אותם – העיר מהממת והאוכל מדהים. זו מדינה שאם אתה רוצה, אתה יכול לחיות שם טוב".
ישראל? אסקף: "בגיל 18 הגעתי כחלק מתנועת נוער לשנת הכשרה בקיבוץ ומאוד אהבתי, וכשחזרתי למקסיקו המצב הכלכלי הידרדר והתחילו לדבר בבית על חזרה לארץ, וכל המשפחה עלתה. אני נשארתי פה, אבל ההורים והאחים שלי כולם חזרו בסוף למקסיקו".
מקסיקו? אסקף: "אני כל הזמן חושב עליה כאופציה. העובדה שהיא תמיד אפשרות ריאלית זו הקללה והברכה". דורון: "זה חלק מהחיים עם אסקף הדואליות הזו. דרכו אני מבינה כמה אני מושכת לפה. אסקף תמיד ירצה, וגם אני מתה על מקסיקו, היא מדהימה, ורגע אחרי שריף נולד חשבנו שאנחנו עושים את זה, אבל החיים שוב משכו אותנו לפה".
מה אתה עושה? אסקף: "אני צלם סטילס. פורטרטים, אירועים ועבודות סטודיו, אבל הנישה האהובה עליי היא מחול. בגלל שאני מחובר להרבה רקדנים ורקדניות, אני הכי אוהב לצלם מחול, ואני צלם הבית של להקת בת שבע. זה הצד הזכרי והנקבי שבי. הצד הנקבי זה למצוא את היופי בגוף ובתנועה, והצד הזכרי זה ללכוד את הרגע, לצוד את הרגעים שמעניינים אותי, לבטא דרך הצילום שלי את מה שהיוצרים רצו להגיד. אני מתרגם את היצירה לתמונות".
דורון? "אני מנהלת החזרות של להקת בת שבע. התחלתי כבר כילדה לרקוד בסטודיו בקריית מוצקין. אני מהקריות. רקדתי עם הגדולות בסטודיו וקיץ אחד הן כולן נסעו לתל אביב לאודישנים לבת שבע. הייתי בת 16, רק בכיתה י', אבל החלטתי לנסוע איתן, ובאופן מפתיע רק אני התקבלתי. בגיל 16 עזבתי את הבית ועברתי לתל אביב, שכרתי דירה והתחלתי לרקוד בלהקה הצעירה של בת שבע".
לבד? דורון: "זה צעד מטורף. ההורים שלי תמיד ידעו שבת שבע זה חלום, והמוטו בבית היה 'תעשה מה שאתה אוהב'. בקריית ביאליק הסתכלו עליהם, 'איך הם נותנים ככה לילדה לעזוב את בית ספר', אבל הם הלכו עם החלום שלי. הלהקה שידכה אותי לרקדן צעיר אחר ושכרנו דירה ממש ליד הבימה, במרכז העיר. הייתי כל היום בחזרות והופעות. רקדתי תקופה באנסמבל, הלהקה הצעירה, אבל לא הצלחתי לעלות ללהקה הבוגרת. זו הייתה אכזבה גדולה כי זה צוואר בקבוק, וכל שנה עולים אחד או שניים. בגלל שהיה לי קשר מדהים עם המקום נשארתי כמנהלת חזרות ואחר כך כשגרירה ומורה של גאגא בכל העולם".
גאגא? דורון: "זו שפת תנועה שאוהד נהרין, שהוא אולי אחד הכוריאוגרפים הכי משפיעים בעולם והמנהל של להקת בת שבע, פיתח ומפתח כל הזמן. זה התחיל מזה שגם העובדים במשרד של בת שבע רצו לרקוד אז הוא אמר להם, 'בואו מחר לסטודיו' והתחיל לעשות להם שיעורי תנועה. גם אנחנו בלהקה במקום לעשות בלט התחלנו לעשות גאגא, זה מחקר תנועתי שמבוסס על תחושות. זה הבסיס של הלהקה ואני זכיתי להיות חלק מההתפתחות של זה, והיום אני מנהלת את החזרות של הלהקה".
מנהלת חזרות? דורון: "זה בעצם להחזיק את הלהקה. אוהד נהרין הוא הכוריאוגרף, אבל העבודה היומיומית היא של מנהלי החזרות. אני עם הרקדנים בסטודיו ועובדת איתם על הגוף ועל הכוריאוגרפיה של היצירה. עכשיו אנחנו מעלים את "החור", שזו יצירה מטורפת שעלתה ב-2013 ובדצמבר תעלה גם 'אנאפאזה', שזו כבר חגיגה אמיתית כי זה שתי הלהקות ביחד, בת שבע וגם האנסמבל, 40 רקדנים על הבמה עם מוזיקה חיה. אוהד חידש את היצירה עם טקסט של דויד גרוסמן, ועכשיו אחרי 7 באוקטובר זה עוד יותר מצמרר. זה מופע שהביקוש אליו היסטרי עם 1,000 צופים בכל ערב. אי אפשר להאמין שזה מופע מחול".
מצב כלכלי? דורון: "קשה פה. מתגלגלים. למזלנו, שכר הדירה נמוך".
רוקדים בבית? דורון: "ביחד? כמעט ולא. אנחנו אוהבים לרקוד אבל זה לא קורה הרבה לאחרונה. אתה יודע, יש ילדים, יש חיים".
