בית המשפט המחוזי בלוד קיבל לאחרונה באופן חלקי תביעה שהגישה ספקית של חברת "מעדני מיקי" לחייב אישית את מנהלי החברה בחוב של 2.6 מיליון שקל. השופטת הלית סילש קבעה שבשלב שבו הבינו המנהלים שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה לספקים, היה עליהם לעצור את ההזמנות אך הם לא עשו זאת.
התובעת הייתה במשך שנים רבות ספקית חומרי הגלם של "מעדני מיקי", בעיקר של טחינה גולמית. במסגרת היחסים העסקיים הוזמנה ממנה סחורה בהיקף של מאות אלפי שקלים בחודש. בשלב מסוים נקלעה "מעדני מיקי" לקשיים ובנובמבר 2019 הוצא לה צו כינוס עקב חדלות פירעון. הספקית הגישה תביעת חוב לתיק חדלות הפירעון שאושרה.
ביוני 2020 הוגשה התביעה לבית המשפט, שבמסגרתה טענה הספקית כי מנהלי החברה שידרו "עסקים כרגיל" והמשיכו להזמין ממנה סחורה בתקופה שבה ידעו שהחברה כבר אינה סולבנטית (בעלת כושר פירעון). לטענתה מעשיהם מהווים בין היתר הפרת חובת תום הלב, תרמית, הטעיה, והפרת חובות האמון והזהירות.
מנגד טענו במעדני מיקי כי הספקית ידעה על מצב החברה ועדיין בחרה להמשיך לספק לה סחורה באשראי, חרף הסיכון הכרוך בדבר. הם הוסיפו כי עשו כל שביכולתם כדי להציל את החברה, ואין זה המקרה המתאים להורות על הרמת מסך, הנעשית במקרים קיצוניים בלבד.
השופטת סילש כתבה שיש לבחון את "נקודת השבר" אשר ממנה והלאה מצופה היה מהנתבעים לשתף את הספקים במצבה הכלכלי של החברה. זאת, מתוך הבנה שבשלבים מוקדמים יותר לא מצופה מבעל עסק לפרוס בפני לקוחותיו או ספקיו את קשייו הכלכליים – על מנת שלא להבריח אותם ולהחמיר את מצב העסק.
מסקנת השופטת הייתה כי התנהלות הנתבעים לא הייתה נגועה בתרמית. היא הסבירה שההתנהלות העסקית השוטפת של החברה בסמוך לקריסתה לא הייתה שונה מזו שנהגה כל השנים, וכללה תשלום בעיכוב של מספר חודשים וחוב פתוח של 3-2 מיליון שקל מול התובעת.
בתוך כך ציינה השופטת שהוכח כי הנתבעים לא נחו על זרי הדפנה וניסו לגייס משקיעים פוטנציאליים לצורך הבראת החברה. היא הזכירה משא ומתן שנערך עם חברת "וילי-פוד" עד סמוך לבקשת צו הכינוס, במסגרתו תוכנן להקים חברה חדשה ש"וילי-פוד" תהיה בעלת השליטה בה עם 70% ממניותיה ו"מעדני מיקי" תחזיק ב-30% מהמניות.
עו"ד עפר גמליאלהיא דחתה את טענת הספקית שלפיה הנתבעים היו צריכים לעדכן אותה על אודות המשא ומתן – מה שהיה מדליק אצלה נורות אדומות בנוגע למצבה. היא נימקה בין היתר שקיימת פרקטיקה מקובלת בעולם העסקי שלא לשתף ספקים בנוגע להליכי מיזוג.
השופטת הוסיפה שבתקופה הסמוכה לצו הכינוס שולם לתובעת חוב של 1.5 מיליון שקל. כמו כן, כל אחד מהנתבעים הזרים בתקופה זו סכום של כחצי מיליון שקל לחברה. לדבריה, פעולות אלה מעידות שהנתבעים האמינו בשיקום החברה ולא עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
ואולם, באוקטובר 2019 על רקע הפרת תנאי שעבוד קרקע של החברה, החלו הבנקים לכרסם באשראי שנתנו לה. בשלב זה, קבעה השופטת, הנתבעים כבר היו צריכים להתריע בפני התובעת שהחברה הולכת לקרוס על מנת שתדע לכלכל צעדיה. השופטת קבעה שיש לבצע הרמת מסך החל ממועד זה.
בהתאם לכך היא הורתה לספקית לפרט את ההזמנות וסכומן החל מהשלב בו נקבעה הרמת המסך. החוב ממועד זה והלאה יחול אישית על הנתבעים.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עוה"ד ספרן, שרף, יפה ושות'
• ב"כ הנתבעים: עוה"ד גולדבלט, גינדס, יריב ושות'
• עו"ד עפר גמליאל עוסק בדיני חברות
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
