עד להתפרצות מגפת הקורונה היה א' (השם המלא שמור במערכת), נשוי ואב לשני ילדים בוגרים, בעלים גאה של עסק לנראות חזותית של חנויות וקניונים. אלא שאז, כמעט בן-לילה, הוגפו חלונות הראווה והוא מצא את עצמו, כמו רבים אחרים, בחל"ת. כשהוא בשנות השישים לחייו נאלץ א' לחשב מסלול מחדש. בתוך שבועות ספורים הוא מצא לו עבודה חדשה, כזו שמנצלת את כישוריו ואת שנות הניסיון שלו, אבל לא דורשת ממנו לנהל עסק ולרדוף אחרי לקוחות. העבודה החדשה הייתה תובענית פחות, ב-75% משרה, ואף שההכנסה שלו פחתה הוא נותר מרוצה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אם בעבר כל מה שעמד לנגד עיניי היה להרוויח כמה שיותר - זה סימל גם את המעמד המקצועי שלי - הקורונה באה וטרפה את הקלפים", מספר א'. "אצל חלק לא מבוטל מהאנשים רמת ההכנסה הפכה להיות משנית. קרה פה משהו רוחני שקיבל ביטוי גשמי. אנשים הבינו שאפשר לחיות בפחות, והתחילו לשאול את עצמם 'לאן אני רץ? למה אני צריך להרוויח יותר? מה יצא לי מזה?'. עד לקורונה היינו במרדף מתמיד אחרי אגו, כסף ולוגו. היום לאנשים השתנה משהו בראש, התחלנו להסתפק במה שיש".
זו לא בחירה פשוטה להוריד הילוך.
"נכון, אבל מה שמקל עליה זה גם הגיל והמצב שלי בחיים. זה בא לי בטוב, כשאני כבר בשליש האחרון של החיים שלי ולא מעניין אותי להיות שוב במרוץ. ויתרתי על קריירה ובחרתי בעבודה שהיא כמעט מדיטטיבית בשבילי. פתאום שמתי לב שחוץ מהפרנסה עצמה שנחתכה, וזה בסדר, אני נהנה לעשות עבודת כפיים שבה הראש נשאר פנוי. אין לחצים, אין סטרס, אין לקוחות שצריך להשביע את רצונם כל הזמן. זה מאוד מרגיע. אז נכון שצריך למצוא פתרונות אחרים ולהוסיף עוד כל מיני עיסוקים פה ושם להשלמת הכנסה, אבל אני אדם הרבה יותר רגוע - ואני לא מתכוון לחזור למרוץ".
בעוד שאצל עובדים מבוגרים אפשר להבין את הצורך להוריד הילוך, התופעה אינה ייחודית להם. גם עובדים צעירים לומדים להסתכל אחרת על שוק העבודה, וביתר שאת מאז מגפת הקורונה. "העולם שייך לצעירים, ועכשיו הם נחושים לשנות אותו", אומר יובל לב, אסטרטג שיווקי שהקדיש פוסט בפייסבוק למה שהוא מגדיר כמהפכה בשוק העבודה: "בעלי עסקים שמתקשים עכשיו למצוא עובדים צריכים לדעת שהמצב הולך להיות הרבה יותר גרוע. לא בגלל שאין עובדים, אלא כי פחות ופחות אנשים מחפשים עבודה, ויותר אנשים מחפשים מקורות הכנסה. המשמעות: מהפכה, והיא מתרחשת ממש עכשיו, מתחת לרדאר. היום אנחנו לומדים לנהל את המשאב הכי חשוב שיש - הזמן שלנו".
למה מהפכה?
"תמיד הלכנו בתלם. אמרו לנו שצריך לימודים, עבודה, קריירה. קיווינו שהעבודה תהיה גם המקום שיגשים אותנו. היום אנחנו מבינים שאנחנו לא מחפשים עבודה אחת או קריירה ארוכה. אנחנו מחפשים מקורות הכנסה מגוונים שיהיו גם מעניינים, וגם כאלה שיפתחו אותנו כדי שנזוז ממקום למקום. אנחנו בעידן ה'נון-ג'ובס', שבו הקריירה היא אנחנו, היא פיתוח האינדיבידואל. אני לא מחפש להיות עובד באגד כי אגד זה מקום טוב ובטוח, אפילו לא מעניין אותי לעבוד באינטל - אלא אם זו עבודה שיכולה ללמד אותי דברים לקראת התחנה הבאה".
מה זה אומר לגבי המעסיקים?
"המעסיקים שישרדו את השינוי הם אלה שיבינו שעליהם להיות תחנה מלמדת ומעצימה בדרכו של עובד שרוצה לשפר את עצמו ואת מקורות ההכנסה שלו. חברות שיפנימו שעובדים שמגיעים לסיבוב קצר וממשיכים הלאה יהיו אלה שיובילו את שוק העבודה. אלה מקומות העבודה שיבינו שאנשים היום כבר לא מוכנים למכור את הזמן שלהם".
גם ל' (השם המלא שמור במערכת), אמא לשני ילדים והשלישי בדרך, החליטה במהלך הקורונה שהיא לא חוזרת למשרה המלחיצה שלה כמנהלת תחום מכירות. למרות הוויתור על השכר הגבוה ועל התנאים, כיום היא מזכירה של כמה מטפלים, שנעזרים בה לקביעה של תורים ולשימור הקשר עם לקוחות לצד עבודות משרדיות קטנות. על אף שההכנסה שלה נפגעה, הבית הצליח להתארגן סביב המצב החדש ולחסוך איפה שאפשר. לדבריה, הכול עניין של גישה.
"במהלך הקורונה הוציאו אותנו לחל"ת", מספרת ל', "ולמרות שמהר מאוד ביקשו מאיתנו לחזור, הבנתי שאני לא חוזרת. היו לי שני ילדים קטנים בבית שרציתי להיות איתם, בעלי התחיל לעבוד מהבית ואני הבנתי שאני לא רוצה להעביר שעות על הכבישים. האינטנסיביות כבר לא התאימה לי. הקורונה גרמה לי להבין שאני מחפשת משהו אחר. אני לא מתביישת להגיד את זה. אני היום לא רוצה קריירה, לא רוצה לנהל סוכני מכירות שעובדים תחתיי, לא רוצה לתת דין וחשבון לבוס, לא רוצה שימדדו את הביצועים שלי. זה מתיש אותי. אני רוצה את העבודה הקטנה שלי שאני עושה מהבית. כמה שעות ביום וכולם מרוצים".
את המגמה הזאת מכיר היטב ד"ר אופיר פינטו, סמנכ"ל התכנון והמחקר בשירות התעסוקה וכלכלן התנהגותי. "ההוצאה של עובדים לחל"ת בתחילת הקורונה יצרה מצב של ניתוק רגשי בינם לבין המעסיקים", מסביר ד"ר פינטו. "ברגע שעובדים ראו שהמעסיק מוותר עליהם בכזאת קלות - ויש לזכור שכ-30% מהעובדים במשק הוצאו לחל"ת עם פרוץ המגפה - זה גרם לעובדים לעשות חישוב מסלול מחדש; להגיד שאם למעסיק שלי היה קל לוותר עליי בשעת קושי, גם לי יכול להיות קל לוותר עליו".
וברמה היותר עמוקה?
"כשהבנו על בשרנו עד כמה החיים שבריריים, הבנו גם שהמטרה שלנו היא לא להתמכר למקום עבודה, אלא ליהנות ולמצות את החיים. כשהגיעו ההזדמנויות לצאת, לבלות, לנסוע מיד כשנפתחו השמים או כשבתי המלון חזרו לפעול - ראינו שהכול הגיע די מהר לתפוסה מלאה. מצד שני, אנשים למדו לחיות עם פחות. כשקיבלו דמי אבטלה או מענקים, גם סכומים שהיו נמוכים מהשכר המקורי שלהם הספיקו כדי להתקיים. למדנו לחיות עם קצת פחות שכר, ואם צריך לעשות השלמת הכנסה ולהסתדר. ככל שעברנו לעבוד יותר מהבית, הבנו שזה כבר לא מדע בדיוני לגור ברמת הגולן ולעבוד במרכז. ככה אנשים למדו לשלב פרויקטים, לעבוד בעבודות חלקיות כדי להשלים הכנסה. הצורך במקום עבודה אחד, מסודר וקבוע, הולך ופוחת".
השינוי הזה מורגש. במקום להחתים כרטיס, אנחנו מחפשים יותר זמן לעצמנו. מבקשים להרוויח את החופש לחיות כמו שאנחנו רוצים, גם אם זה יעלה לנו בשכר חודשי מופחת או בצורך ללהטט בין כמה משרות. "לא רק צורת העבודה השתנתה, גם מה שאנחנו חושבים על שוק העבודה משתנה", מסביר ד"ר פינטו. "זה עמוק, כי כולנו פגשנו את זה במעגל הכי קרוב לנו. השינוי הזה גרם לאנשים לוותר על הקריירה וללכת על פרנסה - לא רק אצל בעלי מיומנויות גבוהות אלא אצל כולם. זה ההסבר לשאלה מדוע יש כל כך הרבה משרות פנויות בשוק, כי הקצב והמטרות של מחפשי העבודה השתנו מהר יותר מכפי שדרישות המעסיקים השתנו".
איפה רואים את זה הכי הרבה?
"דווקא בעולמות מסורתיים יותר, כמו במגזר הממשלתי או בתעשייה המסורתית. שם אין הלימה בין הרצונות החדשים של העובדים שעברו את השינוי, לבין הגישה או הצורך של המעסיקים. כמו בהיי-טק, גם בתעשייה המסורתית יש ביקוש גבוה לעובדים, אבל אנשים פחות רוצים לבוא לעבוד. הם כבר לא רוצים להשקיע את כל היום שלהם בעבודה. הם מחפשים להתפרנס גם בעבודה 'סתמית', העיקר להביא כסף הביתה".
כלומר, יש גם עלייה במספר מבקשי המשרות החלקיות?
"בהחלט. בתקופת הקורונה אנשים למדו להסתדר עם פחות כסף. במקום לחזור למרוץ הם עובדים בעבודות חלקיות ואומרים: 'זה מספיק לקיום שלי, אני נהנה גם מאיזון בין עבודה למשפחה, אני מצליח לכלכל את עצמי אז הכול בסדר'. אנחנו רואים את זה בנתונים גם בגידול בשיעור הפרילנסרים והעצמאים, וגם בגידול במספר האנשים שמעדיפים לעבוד במשרות חלקיות. זה משרת גם צרכים של מעסיק, שיכול לשלם פחות לעובד, או לשלם לו רק עבור העבודה שביצע ולוותר על שכר גלובלי".
המגמה הנוכחית לא אומרת שאנחנו, כעובדים, צריכים לקפוא על השמרים. בדיוק להיפך: עלינו לעקוב אחרי דרישות השוק במטרה להתפתח יחד איתן. גם כשעובדים במשרה חלקית או בעבודה שלא דורשת מאיתנו הרבה השקעה - אנחנו צריכים להמשיך להתפתח ולהרחיב את ארגז הכלים כדי למצוא את המשרה הבאה. גמישות, התפתחות והתאמה לדרישות השוק הן מילות המפתח גם בעבודות חלקיות, ובעיקר כאשר מדובר בפרילנסרים ובעצמאים.
עם כל הכבוד לקורונה, אומרת פרופ' ליאת קוליק מבית הספר לעבודה סוציאלית שבאוניברסיטת בר-אילן, המגמה הנוכחית אולי הגיעה עכשיו לשיאה - אבל היא בכלל התחילה במאה הקודמת, במה שמכונה "העידן שאחרי העבודה". קוליק מזכירה שהערך של אותנטיות מקבל בימים אלה בולטות על פני קריירה, שכן הוא מאפשר לנו לבטא את עצמנו באמצעות מה שאנחנו אוהבים - לאו דווקא באמצעות מה שאנחנו עובדים בו. דבר נוסף שאנחנו מחפשים הוא איזון בין ההורות לבין המקצוע, בין הבית לבין העבודה.
"אם לפני כמה עשרות שנים עבודה הייתה ציר מרכזי בחיים של אנשים, היום זה כבר לא ככה", אומרת פרופ' קוליק. "פרויד דיבר על הגשמה, ביטוי ומימוש עצמי דרך אהבה ועבודה, ועכשיו יש טוויסט בעידן שלנו: אנשים מבינים שההגשמה העצמית והביטוי העצמי לא מתקיימים דווקא באמצעות קריירה, אלא שיש כל כך הרבה דרכים להגשים את עצמנו".
החוקר אדגר שיין טבע במאה שעברה את המושג "עוגן קריירה", שלפיו לכל אחד מאיתנו דרושה אחיזה מסוג מסוים, שמוענקת לו על ידי העבודה שבה הוא בחר והצרכים שהיא ממלאת אצלו. "יש למשל מי שהעוגן החשוב להם זו ליניאריות והשאיפה לעלות בסולם, להתקדם, 'לעשות קריירה' מה שנקרא. יש מי שמחפשים עוגן של ביטחון ויציבות, ומקפידים לעבוד כל הזמן באותה עבודה בלי לזוז ולהתקדם. התפיסה שלהם לגבי קריירה היא שזה משהו שמעמת אותם עם סיכונים".
בעיקר עכשיו, כשרבים מאיתנו הבינו שמקום העבודה שנראה להם בטוח הוא לא כזה בטוח.
"נכון. בקורונה בכלל קיבלנו פרופורציות, ויש אנשים שעשו הסתכלות פנימה וחישבו מסלול מחדש. מי מאיתנו שהעוגן שהם מחפשים במקום העבודה הוא של ביטחון ויציבות, הבינו שלא כזה יציב ולא כזה בטוח, ושאולי עדיף להם לחפש פרנסה במקום קריירה, כדי להתקיים ולא דווקא כדי להתקדם".
ומה אם אנחנו מוותרים על המרוץ מתוך תסכול? פשוט כי לא הצלחנו לחזור למשרה הנחשקת?
"הפסיכולוג האמריקני קלייטון אלדרפר חקר סוגיה מעניינת תחת הכותרת 'פרנסה ולא קריירה בשל חוויית תסכול'. הוא ארגן את הצרכים שלנו באופן היררכי בשלוש רמות - ובעצם ניסח מחדש את פירמידת הצרכים של מאסלו: בקומה הראשונה במשולש - צורכי קיום בסיסיים; בקומה השנייה - הצורך במגע חברתי, ובקומה השלישית - הצורך בצמיחה ובמיצוי עצמי.
"אלדרפר טוען שלפעמים כאשר אדם מנסה לספק צורך מסוים אבל לא מצליח, הוא חווה תסכול ועובר לתפקד בקומת צרכים נמוכה יותר. מתוך ההיגיון הזה, ייתכן שעובד ניסה לחזור ולפתח קריירה אבל לא הצליח, ועל מנת להסתגל ולחיות עם חוויית התסכול הוא עובר לתפקד ברמה בסיסית יותר. הוא מתחיל לראות את העבודה רק כמקור פרנסה. הוא עוסק בקיום צרכים בסיסיים או צרכים חברתיים, ומרפה מהרצון לספק צורכי צמיחה באמצעות פיתוח קריירה. התפיסה הזאת עוזרת לו להסתגל לכישלון שחווה בזירת הקריירה, והוא מסתפק רק בתגמולים הכלכליים והחברתיים שהעבודה מציעה".
נקודה נוספת שמבדילה בין מי שרואים עבודה כפרנסה ולא כקריירה תלויה גם בדגם המשפחתי שאנחנו משתייכים אליו. יש דגמים של משפחות שבהם שני ההורים הם קרייריסטים, אבל יש גם משפחות שבהן אחד מבני הזוג הוא קרייריסט והשני הוא "מסתגל" - כלומר מתאים את עצמו לקריירה של האחר, ונותן לו לפתח ולהגשים את עצמו בעוד הוא רואה בעיסוק שלו רק מקור פרנסה, לא הגשמה. יש גם משפחות שבהן התפישה של מושג העבודה היא מראש כזאת שרואה בה לא יותר מכלי שמאפשר להתקיים.
"אנשים מקבלים עכשיו פרופורציות אחרות. הם רוצים לחיות את הרגע, ליהנות. הם לוקחים בחשבון היבטים נוספים מעבר לקידום ולכסף. העבודה הופכת להיות כלי שעוזר לנו לחיות טוב, היא לא החיים עצמם", מסכמת פרופ' קוליק.
