איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת אבו שמיס, יפו.
בצילום: עליא אבו שמיס (65).
מחוץ לתמונה: הילדים אדם (29) וראניא (42).
הדירה: 4 חדרים גדולים. "רכשתי אותה חדשה יחד עם בעלי ז"ל ב-2009 ב-1.2 מיליון שקל. יש לי נוף מהמם לכל יפו ולמגדל המים".
יפו? "נולדתי פה, למשפחה מרובת ילדים. גדלתי בבית ספר אליטיסטי נוצרי למרות שאני מוסלמית, כי אבא שלי חשב שאני צריכה חינוך טוב. כל הסביבה שלי הייתה נזירות צרפתיות, והיום אני משקיפה על בית הספר מהמרפסת שלי. אבא עבד ואמא וסבתא היו במטבח. אני הייתי אומרת להן, אתן מבזבזות את החיים שלכן במטבח, אבל לא זיהיתי שהן ביצירה משלהן. אחרי שנים, כשפתחתי בית קפה וקראתי לו סבתא בסמה, העליתי שם זכרונות מהן.
"מחקו את יפו של פעם לטובת פרויקטים חדשים. מצד אחד יש תסכול, אבל מצד שני אני כועסת על התושבים כאן, כי היו להם המון הזדמנויות לרכוש את הבתים של עמידר שבהם הם גרו ובזול, והם האמינו שאף אחד לא יזיז אותם. אבל יש חוק במדינה".
כסף? "בגיל 40 שמתי לעצמי מטרה שבגיל 60 אני מפסיקה לעבוד ונהנית מפרי העבודה שלי. התחלתי כמורה, אבל תוך כדי, עשיתי עוד המון עבודות, כמו שיווק אנציקלופדיות. אחרי זה הנחיתי קבוצות, של מורים ומנהלי בתי ספר. העיסוק הזה הביא אותי להיות יועצת תכנים בערוץ הופ, ב'רחוב סומסום'. עבדתי משש בבוקר ועד הלילה ובעלי, שחלה בסרטן, היה בבית והיה מכין את האוכל. עד היום כל פעם שאני הולכת לסופר אני סובלת, אני מרגישה שזה בזבוז זמן שלי כאישה. אני לא יכולה לראות את עצמי במטבח".
מורה? "מבחינתי מורה היא מנהיגה, היא שחקנית ופילוסופית. זה תפקיד עילאי. כשאני פוגשת ילד אני פוגשת עולם ומלואו, כל אחד זה אישיות. מורה עומדת מול קהל והיא דוגמה לילדים. מפריע לי איך שמורות מתלבשות. הלבוש הוא סוג של אמירה ומשדר: 'אני רצינית ומכבדת את מי שמולי'. בגיל 40 פתחתי עסק במקביל והתחלתי ללמד ערבית בשגרירות, ופגשתי שם אנשים שהיו לי קרש קפיצה".
קרש קפיצה? "מישהי בשגרירות חיברה אותי לחברת סטנוגרף בארה"ב, שבונה מכונות תמלול לבתי משפט, והם רצו מישהי שתייעץ איך לבנות את המקלדת בערבית. ואני לא אומרת אף פעם לא. שילמו לי כסף טוב וקניתי עם זה דירה ביפו. בתור מורה, כל שלוש שנים לקחתי שנה חל"ת כדי לראות מה יש בחוץ. ידעתי שיש הזדמנויות, ומי אמר שאני צריכה להיות עד הפנסיה רק מורה? עבדתי אז גם עם הופ, וגיליתי שאין אתר לימודי, חינוכי, בשפה הערבית לילדים, אז החלטתי שאני בונה כזה".
אתר לילדים? "בניתי תוכנית עסקית וחקרתי את מערכת החינוך בסוריה, מצרים, ירדן ובמדינות הערביות. לא היה בי פחד, כי ידעתי שגם אם אני אפול, אני אסתדר. אני יכולה לשווק את עצמי, להרצות ולעשות כסף. יש פתגם בערבית שאומר, כשמטגנים בצל צריך לדעת מתי להכניס את כל הירקות, כי הבצל נשרף מהר. הייתי במומנטום והוצאתי את כל תוכניות החיסכון שלי, בניתי אקדמיה לילדים בגיל הרך עם אנימציה שנקראה יויולנד, והתחילו להגיע משקיעים. זה הפך להצלחה בעולם הערבי, ובשלב מסוים בסעודיה פתחו ערוץ לילדים עם הדמות הזו, ומכרתי ועשיתי אקזיט".
אקזיט? "ב-2010 בעלי נפטר ואיבדתי את שמחת החיים. ואז פנו אלי מהמכון לטכנולוגיה חינוכית ואמרו שהם רוצים לפתח תכנים בנושא מורשת ערבית, וזה הדליק אותי. התחלתי לעבוד לבד, למרות שעוד לא היו תקציבים, ופיתחתי דמות של סבתא שדרכה לומדים את המורשת. הפרויקט לא יצא לפועל, אבל אני כבר התאהבתי בסבתא שיצרתי, אז לקחתי אותה ופתחתי לה בית קפה".
בית קפה? "מצאתי מקום בירידה לנמל יפו ובניתי סיפור: לפני 100 שנה, כשהסוחרים היו יורדים לנמל, הם היו פוגשים באיש שהיה קולה קפה, עוצרים ושותים איתו ועם הילדה שלו. הילדה גדלה ולמדה את המקצוע מאבא שלה, ואני כאילו הנכדה שלה, שעושה את הקפה כמו שהיא עשתה. הכל דמיוני, אבל כל דבר צריך סיפור. בכל דבר שאני עושה, אני באה מסיפור. חשוב לי הסיפור, וגם כתבתי סיפורים לילדים. בית הקפה היה מקום להיפגש, לדבר, לשתות קפה עם עוגייה וגם למכור קפה מיוחד. אבל אנשים רצו גם אוכל וזה היה טעות, כי זה הוצאות, דאגות, עובדים ועבודה קשה. אני לא ממליצה לאף אחד לעשות עסק של אוכל. עבדתי קשה, ואחרי שהמקום התבסס החלטתי למכור אותו. עד היום הוא עובד עם השם והקונספט הזה. אני יזמית, אני כל הזמן חושבת".
מה את עושה היום? "טיילתי המון בעולם, נרגעתי והתחלתי לצלם את יפו. יום אחד פגשתי ספר, דיברנו קצת ואז אמרתי לו: 'יש לך המון לקוחות, למה אתה לא מוכר להם גם מוצרים?' כשבניתי את הדמות של הסבתא למדתי לעשות סבונים, ובדרך הביתה השיחה עם הספר התחילה לנקר בי - התחלתי ללמוד איך לעשות סבונים איכותיים בכמויות, וייצרתי סבונים עם הסיפור של יפו והריחות של יפו, שקראתי להם נוזהא, שזו השכונה הראשונה מעבר לעג'מי. והיום יש לי מקום בשדרות ירושלים שאנשים מגיעים להתארח, לשמוע את ההרצאה שלי על יפו, ויכולים גם לקנות סבונים".
מינוס? "אין".
חו"ל? "איסנטבול. אני מתה על העיר הזו ומכירה בה כל פינה".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
