בית המשפט למשפחה בירושלים דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה להכיר בה כבעלת מחצית מהרכוש של בעלה המנוח, שממנו נפרדה 40 לפני מותו אף שמעולם לא התגרשו באופן רשמי. במהלך המשפט הלכה האישה לעולמה, ובכל מקרה קבעה השופטת אורית בן דור ליבל כי העובדה שבצוואה הוריש לה הבעל 10 אגורות בלבד מלמדת שלא היה ביניהם שיתוף כלכלי.
בני הזוג נישאו בשנת 1950 ונולדו להם שלושה ילדים. במהלך נישואיהם נהג הבעל באלימות כלפי אשתו, עד שב-1973 הרחיקה אותו המשטרה מהבית, והאישה נותרה לגור בדירתם עם בתם הקטנה. מאז, בני הזוג לא שבו לגור יחד והבעל אף החל לצאת עם נשים אחרות, אך הם מעולם לא התגרשו. חרף הפרידה, הבעל המשיך לשלם לאשתו מזונות מדי חודש עד יום מותו. עם זאת, בצוואה שהותיר לאחר מותו, ציווה לה כאמור 10 אגורות בלבד.
בתביעה שהגישה האישה ביולי 2016 נגד ילדיה, כלתה ונכדה היא טענה כי מכוח חזקת השיתוף, מחצית מהנכסים שהיו לבעלה ביום מותו, ולכל הפחות ביום הפירוד, שייכים לה. לשיטתה, העובדה שנשאר נשוי לה ושילם לה מזונות ממשיכים רעיונית את "משק הבית המשותף", מה שמקים חזקת שיתוף ביניהם.
הבת הקטנה, אף שהייתה אחת הנתבעות, תמכה בטענות האם. שני הילדים האחרים טענו שהתביעה הוגשה ביוזמת אחתם הקטנה מתוך מטרה לנשל אותם מהירושה. הם הוסיפו שאימם היא זו שמנעה את הגירושין בטענות לשלום בית, על אף רצונו של אביהם.
השופטת ציינה כי מכיוון שמדובר בתביעה נגד עיזבון, הנטל המוטל על האישה הוא מוגבר שכן בעלה המנוח לא יכול להגן על זכויותיו. מכל מקום, הוסיפה, ניתן ללמוד על העדר שיתוף מצדו לנוכח צוואתו שבה "העניק" לה 10 אגורות.
בפסק הדין צוין כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, ארבעה עשורים לאחר הפרידה, באופן המלמד שייתכן שהסוגייה נדונה כבר בעבר על ידי בית הדין הרבני. בהקשר זה ציינה השופטת שרק בסיכומיה צירפה האישה פסק דין של בית הדין הרבני הגדול מ-1998, שקיבל ערעור שהגישה על החלטת בית הדין האזורי לחייבה בגט. השופטת בן דור ליבל הדגישה שפסק דין זה סותר את גרסת האישה שלפיה בעלה הוא זה שסירב לתת לה גט. בדעת מיעוט של בית הדין הרבני אף נכתב שמטרתה של האישה "היא רק להשיג הישגים רכושיים".
בהמשך קבעה השופטת כי מאז הורחק המנוח מהבית על ידי המשטרה (1973) חל ביניהם קרע שאינו ניתן לאיחוי, ושממנו והלאה לא ניתן להסיק כוונת שיתוף.
היא דחתה את טענת האישה לשיתוף עד למועד הקרע, בין היתר לנוכח השיהוי הרב בהגשת תביעה שהנטל להוכחתה הוא "כפול ומכופל". לדבריה, הימנעות האישה מלתבוע הכרה בזכויותיה משך כל אותן שנים בהן היה בעלה בחיים, מלמדת שוויתרה על הזכות לטעון לשיתוף ביחס לרכוש שנצבר לפני הפרידה, קל וחומר ביחס לרכוש שנצבר לאחר מכן. לפיכך תביעת האישה נדחתה והיא חויבה בהוצאות הנתבעים 1-2 (ילדיה) בסך 35 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד פרופ' דב פרימר, עו"ד אילנית וייל
• ב"כ הנתבעים 2-1: עו"ד אריאל ניסים
• ב"כ הנתבעת 4 (הבת הקטנה): עו"ד בני שגיא
• עו"ד זוהר כורש עוסק בדיני משפחה
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
