לבנות. אם הייתי צריך למצוא מילה אחת שתתאר את הצורך האקוטי ביותר היום בענף הנדל"ן ובכלל במדינת ישראל, זו הייתה המילה; לבנות. המלחמה מובילה לשיא שלילי בפעילות הענף, היא הובילה לשפל המדרגה בכל הקשור לידיים עובדות, ואם לא יימצא פתרון מהיר ומשמעותי, היא תוביל להגדלת המחסור בשנים הבאות. לאחרונה התקיים דיון חשוב בכנסת על המנהלות לשיקום הצפון והדרום. דיברו שם על הרבה דברים וגם על תקציבים והחלטות שעוד צריכות להתקבל. אבל משום מה יש התעלמות לא ברורה מהדבר העיקרי.
אין עובדים. 100 אלף פלסטינים לא חזרו לעבוד בצורה מסודרת מאז 7 באוקטובר. אוזלת היד של הממשלה בהבאת עובדים זרים או מציאת פתרון לבעיה היא לא רק מקוממת, היא רשלנית. גם אם נשים רגע בצד את בנייני משרדים או בנייני המגורים שנבנים ביוזמה פרטית - בלי לשכוח שגם הם חשובים מאוד כמובן - ונתמקד רק בבנייה ציבורית של בתי ספר, בתי חולים, תשתיות חיוניות ועוד, נוכל להבין עד כמה אנחנו עדים להפקרות. וזה עוד לפני שדיברנו על הצורך בידיים עובדות ביישובי הצפון והדרום שנפגעו במלחמה. כל הדיבורים על הכשרות, על תיעוש הבנייה, על שילוב ישראלים ויוזמות חדשות הם חשובים מאוד, אבל כולם מתייחסים לטווח הבינוני והארוך, בעוד את הטווח הקצר מזניחים. אם הממשלה רוצה, ואני מאמין שהיא רוצה, ענף נדל"ן יציב, שיניב כסף לקופת המדינה מחד ומאידך למנוע משבר דיור ותשתיות שכמותו המדינה טרם חוותה – היא צריכה לפעול, ועכשיו.
להתחדש. המוסף שלפניכם מוקדם כולו להתחדשות עירונית ולא סתם. למרות הבירוקרטיה המטורפת ועל אף שמדובר בפרויקטים שלוקח שנים ארוכות לקדם עד המימוש, אנחנו נמצאים היום ברנסנס של התחום. היקפי התוכניות המאושרות בכל הנגזרות של ההתחדשות העירונית בשיא, ובקרוב יהוו כ-50% מכלל התוכניות למגורים. ההיקף של היתרי הבנייה בפרויקטים קטנים כגדולים נמצא אף הוא במגמת עלייה בשנים האחרונות, כאשר המלחמה קצת פגעה במספרים, אבל המגמה עדיין חיובית. גם השוק השתכלל, חברות כבר יודעות איך לפעול, רגולציה מתחילה למצוא את הדרך הנכונה והדוגמה הכי טובה אולי היא היקף אירועי ההריסה בערים השונות, שמעיד כי התחום נמצא בפריחה. אלא שזה הזמן להזכיר שלא הכול מושלם. יש עוד דרך ארוכה כדי שההתחדשות העירונית תוכל להרים ראשה גם בפריפריה בהיקפים משמעותיים ולא תעצור, עד שלכל מי שצריך, יהיה פרט לגג מעל הראש, גם מרחב מוגן. בשנה האחרונה למדנו עד כמה זה חיוני. גם כאן לממשלה יש תפקיד לא מבוטל, והגיע הזמן לפתרונות יצירתיים יותר ולדרך חדשה. התחדשות עירונית יכולה להיות גם פתרון משמעותי למצוקת הדיור ולמחירים הגבוהים, והתועלות החברתיות שבה עולות על החסרונות – אם נדע לטפל בתחום זה בצורה נכונה.
להשתקם. אנחנו עוד רחוקים משם. זה הולך להיות שלב ארוך ומאתגר, עד שנוכל להגיד שהשיקום הושלם. מדינה שלמה, שנכנסה לטראומה בשבת 7.10.23 ב־06:29, צריכה להתאושש. וכדי להצליח בכך, יש דברים רבים מאוד שצריכים להשתנות, בעיקר בסדר העדיפויות. אם נתמקד בנדל"ן, השיקום מתחלק לשניים; שיקום פיזי של היישובים שנפגעו, של הקיבוצים, הבניינים, הדרכים ועוד - זה החלק הראשון. שני הסעיפים הקודמים מתארים את מה שצריך לעשות, וחשוב שהחלטות קונקרטיות בנושא יתקבלו בהקדם. החלק השני קשה יותר וקורא לשיקום מחשבתי. צריך לשנות את התפיסה.
להבין שמה שהיה לא יכול להימשך. תיעוש בנייה הוא לא משהו נחמד שאפשר לשחק בו בחממה טכנולוגית ולצפות בסרטוני יו-טיוב חביבים. זה כיוון הכרחי שיש לצעוד בו, לתקצב אותו, לחייב אותו. הכשרה של עובדים שלא ייעלמו יום אחד, לא משנה מה קרה, וחזרה לייצור עצמי של מוצרים שכבר שכחנו שעשינו פעם.
לשקם את התעשייה הישראלית. צריך גם לבחון מחדש את תוכניות הסיוע בדיור, את המתווה הכלכלי של מיזמי השכירות ואולי אפילו את תפיסת התכנון, הרישוי והביצוע בישראל. חוק תכנון ובנייה חדש הוא לא מילה גסה. קריטריונים חדשים לתוכניות הסיוע בדיור, שיעזרו, לשם שינוי, למי שבאמת צריך – זה לא מדע בדיוני. גיבוש תוכנית חירום לענף הנדל"ן הוא מהלך חיוני.
מעבר לבנייה, מעבר לחידוש ומעבר לשיקום – החובה שלנו היא להתחיל לפעול עכשיו, כדי שהדור שנלחם היום במלחמה, יוכל לקנות דירה מחר, ושהמשבר החמור שנקלענו אליו, יהפוך להזדמנות. זה הזמן.
