בית משפט השלום בירושלים דחה לאחרונה תביעת ארנונה על סך כ-335 אלף שקל שהגישה העירייה נגד אדם שהחזיק בחצי ממניות חברה ששכרה שטח בקניון בעיר. השופטת קרן אזולאי קיבלה את טענתו שלפיה הלכה למעשה החברה שלו לא החזיקה בנכס והזכות עברה לשוכרי משנה.
הנתבע הוא אחד משני בעלי מניות שהחזיקו כל אחד ב-50%. ב-2009 התקשרה החברה בהסכם שכירות עם בעלת קניון בירושלים ושכרה שטח שנועד לשמש כמתחם מזון מהיר. כשנתיים לאחר מכן ערכה החברה ארבעה הסכמים נוספים, שבמסגרתם השכירה את המתחם לשוכרי משנה על מנת שאלה יפעילו שם חנויות מזון. רישום החברה כמחזיקה לצורכי ארנונה נעשה לראשונה באוגוסט 2011 בסמוך לפתיחת הקניון, בעקבות סקר נכסים שערכה העירייה במקום.
העירייה ביקשה לחייב את בעלי המניות בחוב ארנונה של החברה שנצבר בשנים 2014-2013. החברה לא התגוננה מפני התביעה וניתן פסק דין נגדה בהיעדר הגנה. בנוסף ניתן פסק דין בהיעדר התייצבות כנגד אחד מבעלי המניות, לאחר שהגיש בקשת רשות להתגונן אך לא התייצב לדיונים. כנגד בעל המניות הנוסף טענה העירייה כי מתקיימים התנאים להעברת נטל ההוכחה לבעל השליטה בחברה להוכיח שלא קיבל מהחברה נכסים ללא תמורה.
בעל המניות טען בין היתר כי בסמוך לחתימת ההסכמים בין החברה שלו לבין שוכרי המשנה הגיעו הוא ושותפו למסקנה שמדובר בעסקה לא רווחית. בנסיבות אלה החברה ויתרה על זכויותיה מול הנהלת הקניון ושוכרי המשנה נכנסו בנעליה.
עו"ד יפית לבוןלטענתו, העירייה ידעה ששוכרים שונים מחזיקים בנכס ולא החברה, והיה עליה להוציא להם הודעות חיוב ולהגיש נגדם תביעה מכיוון שהם אלה שנהנו מהשימוש במתחם. הנתבע הוסיף כי למעשה החברה שלו כלל לא החזיקה במתחם, וכי נעשתה טעות טכנית כשלא נמסר לעירייה על עזיבת החברה. הוא הוסיף שהחברה נכנסה להליכי פירוק ב-2012.
העירייה טענה כי על הנתבע, כבעל השליטה, להציג תשתית עובדתית המתייחסת לכלל הנכסים של החברה ולתמוך את טענותיו בראיות ממשיות, מה שלא נעשה לדבריה. עוד נטען כי עצם העובדה שהחברה התפרקה בפירוק מרצון מעידה על כך שהיו ברשותה כספים, וקיימת חזקה שאלה עברו לבעלי המניות.
השופטת קרן אזולאי הבהירה כי החיוב של בעל שליטה הוא חיוב מסדר שני – כלומר, הוא מהווה הרמת מסך סטטוטורית שנועדה להקל על גביית המס על ידי העירייה. היא הוסיפה שהחוק קובע חזקה הניתנת לסתירה, "חזקת ההברחה", שלפיה במצב שבו חברה הפסיקה את פעילותה או התפרקה מבלי לשלם את חוב הארנונה, רואים את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה. תכליתו של הסעיף היא למנוע העברה של נכסים מהחברה לבעלי מניות, תוך שלילת האפשרות של הרשות לגבות את החוב מהחברה.
ואולם, בנסיבות המקרה הנתבע סתר את החזקה והוכיח כי החברה שלו ויתרה על זכויותיה לפי הסכם השכירות ב-2011 לאחר שהבינה כי הוא אינו רווחי בשבילה, ומי שנכנסו במקומה בהסכמים מול הנהלת הקניון היו שוכרי המשנה. בנסיבות אלה דחתה השופטת את התביעה.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד רן שבירו
• ב"כ הנתבע: עו"ד יניב גלבוע
• עו"ד יפית לבון עוסקת בדיני חברות
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
