2020, שנת הקורונה, וגם מבצע "שומר החומות" במאי 2021, הזכירו לנו פעם נוספת עד כמה ישראל תלויה בעובדים זרים ובעובדים פלסטינים בענף הבנייה. בקורונה היו אלו הסגרים ובעקבותיהם ההחלטה שעל העובדים הפלסטינים להישאר תקופה ארוכה בגבולות המדינה מבלי לשוב הביתה, בד בבד עם היעדר אפשרות להגעת עובדים זרים נוספים מחו"ל. במקביל, המבצע הצבאי האחרון הזכיר לנו פעם נוספת שגם מתיחות ביטחונית משפיעה על הנושא. יש מי שיגידו ששני האירועים הללו מספיקים כדי לשכנע את מדינת ישראל בהכרח לקדם עבודה עברית גם בענף הבנייה. האומנם?
ענף הנדל"ן עבר עליות ומורדות בכל הקשור לידיים זרות. לפני שנים ארוכות התקבלה החלטה בממשלה לפיה יש להפחית את התלות בענף בעובדים זרים מחו"ל, ואף נקבע מתווה הפחתה הדרגתי. אולם עליית מחירי הדירות והדאגה מהמחסור בהיצע ובידיים עובדות שינו את התמונה, והמכסה נותרה בעינה ואף עלתה. במקביל, גם העסקתם של פלסטינים בענף נותרה משמעותית, והמכסה עלתה בשנים האחרונות מסיבות שלא בהכרח קשורות רק לענף הבנייה. מדובר בנושא מורכב, אבל השנה וחצי האחרונות הוסיפו עוד משתנים למשוואה.
"הישראלים מפונקים"
"עם כל הצער שבדבר, ענף הבנייה הישראלי יהיה מבוסס תמיד על עובדים פלסטינים או זרים ולא ישראלים", אומרת עפרה חדד, סמנכ"לית ומבעלי חברת יורו ישראל. "גם אם יהיו הכשרות מיוחדות ומאמצים ממשלתיים לשלב ישראלים בענף, לעולם לא יהיו מספיק כאלה שיהיו מוכנים לעבוד בתחום. אני לא רואה מצב כמו בקום המדינה, אז הישראלים תפסו משרות של טפסנים, ברזלנים, עובדי שלד וכדומה".
לדבריה, "במקרה הטוב הם מוכנים להיות מנופאים, וגם זה בכמות מוגבלת. בעבודות 'רטובות' תמיד ישלטו הפלסטינים. יהיה קשה מאוד גם לשבץ ישראלים ופלסטינים כצוות באתר אחד, כי אין כל כך חיבור. המנטליות הישראלית שונה מאוד, הישראלים מפונקים, הם לא רוצים עבודה קשה וממושכת לעיתים בחום ולעיתים בקור. הם גם רוצים עבודות שיוכלו להתקדם בהן, ובבניין אין הרבה אפשרויות, ולכן שילובם נדון מראש לכישלון".
רוני בריק, יו"ר ארגון הקבלנים והבונים במחוז השרון, מזכיר כי נעשו לא מעט ניסיונות בעבר, ולמרות הצלחה חלקית לעיתים נראה שהסיכוי לשינוי מגמה משמעותי נמוך. "עוד בתקופתי כנשיא התאחדות הקבלנים הושקעו מאמצים רבים לשלב ישראלים בבנייה, נערכו הכשרות מיוחדות, ננקטו צעדי עידוד, ואף נרשמו הצלחות מסוימות", הוא אומר. "יחד עם זאת, עובדים ישראלים לתפיסתי לא יכולים להחליף לגמרי את העובדים הזרים, בפרט לא בעבודות רטובות, משום שהמנטליות הישראלית שונה. הישראלים לא מוכנים לעבוד בכל תפקיד, ולכן שילובם המלא בתחום לא צלח. אני סבור בהחלט, שצריך להמשיך ולעודד אותם לכך הן לטובת הענף והן לטובת צמצום שיעור האבטלה".
שי ישורון, סמנכ"ל ביצוע בחברת רם אדרת הנדסה, נשמע הרבה יותר נחוש ומציג את התובנות שלו מהשטח: "אין אף תמריץ שיכול לשכנע יהודים לעבוד בבניין. יהודים רוצים לעבוד רק כמנהלים בענף הבנייה. עלות העסקת עובד זר היא כ-25-30 אלף שקל בחודש, אבל גם משכורת גבוהה יחסית לא מהווה תמריץ עבורם לעבודה פיזית בבניין. כדי לזרז את תהליכי הבנייה, צריך להגדיל את מכסת העובדים הזרים המגיעים לישראל".
"קשיים גדולים בעיתות חירום"
יהודה כתב, יו"ר ארגון הקבלנים מחוז תל אביב והמרכז, סגן נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ ויו"ר אגף כוח אדם, כלכלה ומיסוי בהתאחדות, מסביר מה המחיר של מחסור בכוח אדם בשטח: "מחסור בעובדים הוא אחת מהסיבות העיקריות לעיכובים בהתחלות בנייה ובסיום פרויקטים. למרות הניסיונות הרבים, הענף ממשיך לסבול ממחסור בעובדים ישראלים במקצועות הרטובים".
דברי כתב משתקפים היטב בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המעידים שב-2020 משך הזמן הממוצע של בניית דירה בישראל ממשיך לעלות, חרף ההתפתחות הטכנולוגית בענף שהייתה אמורה לקצרו. על-פי נתונים אלו, ברבעון השלישי של 2020, הזמן הממוצע של בניית דירה הוא 32 חודשים, זאת לעומת כ-30 חודשים ברבעון שקדם לו ו-29.4 חודשים ברבעון השלישי של 2019.
כתב מסביר כי "למקצועות הרטובים יש דימוי נמוך בעיקר בשל היעדר מודעות למשכורות הגבוהות שאפשר להרוויח בהם וחוסר הבהירות לגבי האופק התעסוקתי שהם מציעים". על פי כתב, הפתרון נמצא בידי הממשלה: "כדי להגדיל את מספר הישראלים במקצועות הרטובים נדרש שיתוף פעולה מצד הממשלה על ידי חלוקת מענקים גבוהים לעובדים והענקת הכשרה מקצועית ואופק תעסוקתי. ללא עידוד הממשלה וללא הכשרת עובדים לתפקידי ניהול, נמשיך, לצערי, לבנות את המדינה בעזרת ידיים זרות".
יגאל גוברין, יו"ר איגוד המהנדסים לבנייה ותשתיות, מסכים שמדובר בבעיה המצריכה טיפול: "ענף הבנייה והתשתיות בישראל הוא עתיר כוח אדם, שחלקים משמעותיים ממנו, כדוגמת עבודות שלד ועבודות רטובות, נשענים על פועלים מהשטחים או זרים. זו תלות בעייתית שבעיתות חירום, חגים או סגרים שונים יוצרת קשיים גדולים בקבלת אשרות עבודה וכדומה. היכולת להניע צעירים לבחור בעבודה בבנייה היא קשה, שכן מדובר במקצוע ובתנאי עבודה קשים פיזית עם תגמול וסטטוס לא הולמים. אם המדינה רוצה להגדיר את העבודה הזו כערך חשוב, היא צריכה לייצר מעטפת תומכת בדרך של הגדרתה כעבודה מועדפת לחיילים משוחררים, מימון הכשרות מקצועיות ועוד".
כדי להיווכח עד כמה המצב בעייתי גם בהיבט של מחסור בידיים עובדות בשטח, מספיק לשמוע את ניסים גיוס, נציג החברה הטורקית יילמזלר שפועלת בישראל עוד משנות ה-90 ומעסיקה כ-1,200 עובדים בשגרה באתרי הבנייה. "המצב קשה מאוד, והקורונה רק החמירה אותו. ראשית העלויות של הבאת עובדים התייקרו, בגלל הבידוד הנדרש במלוניות ומפני שהשנה, כשהבאנו קבוצה ראשונה, נאלצנו להשכיר מטוס פרטי רק לעובדים. גם התפרצויות קורונה באתרים עיכבה את העבודה. הדברים הללו מייקרים מאוד את התהליך. נוסיף לזה שכבר חודש וחצי אסור להביא עובדים מטורקיה, הנחשבת למדינה אדומה, לצד עובדים שיצאו לחופשה ולא יכולים לחזור למרות היותם מחוסנים, ונגיע שוב למסקנה, שהמצב קשה".
ניסים גיוס: אין חיה כזו, עובדים יהודים בעבודות השלד. אני לא רואה ישראלי בחל"ת מהמדינה שמגיע לעבוד בבניין בשמש ובחום"
לדבריו, "בשטח אין כעת מספיק ידיים עובדות, ואנחנו מוותרים על עבודות ומעדכנים את הלו"ז". לשאלה, האם כל המצב הזה משנה משהו בכל הקשור להשתלבות של עובדים יהודים בענף, הוא עונה: "לא. אין חיה כזו, עובדים יהודים בעבודות השלד. אני לא מכיר שינוי או שיפור, והוואקום הממשלתי בטח לא עזר. בתחום הזה אין שום מענה. למיטב ידיעתי, אין הכשרות חדשות, ואני לא רואה אף ישראלי שמקבל חל"ת מהמדינה מגיע לעבוד בבניין בשמש ובחום".
איך פותרים את כשל השוק?
שי בירן, מנכ"ל הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל, מסביר כי מדובר בכשל שוק שלא פשוט לתקן. "ענף הבניין והתשתית סובל ממחסור בכוח אדם מיומן לכל אורך שרשרת הייצור - ממהנדסים, מנהלי עבודה ומפעילי ציוד מכני הנדסי ועד עובדי הכפיים העוסקים בעבודות הרטובות. המחסור הוא תוצאה של כשל שוק מבני המאפיין את הענף, והוא מגביל את יכולתו לעמוד ביעדי הבנייה השאפתניים של הממשלה, המתחייבים מגידול האוכלוסייה".
בירן ממשיך ומסביר, כי האופן שבו הענף פועל מהווה בעיה בפני עצמה גם במישור הכשרת העובדים: "כשל השוק בתחום ההכשרה המקצועית נובע מכך שהענף מבוסס על העסקה פר פרויקט וריבוי קבלני משנה, כך שלקבלן הבודד אין קשר ישיר ומתמשך עם מרבית העובדים המבצעים עבורו את העבודות, ולכן גם אין לו תמריץ כלכלי להשקיע בהכשרתם. כך יוצא שעל אף שהענף משווע לכוח אדם מיומן, בפועל לא מתבצעת ההשקעה הנדרשת בהכשרתו, והמחסור הולך ומחמיר, תוך פגיעה בתפוקה, בפיריון העבודה ובבטיחות העובדים".
אז מה הפתרון? לדברי בירן - שיפור תשתית ההכשרות הוא המפתח. "יש ליצור וגם לשפר את הקיים בכל הקשור לתשתית ענפית להכשרת עובדים. הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה, שהוקמה על ידי התאחדות הקבלנים בוני הארץ והסתדרות עובדי הבניין והתעשיות הנלוות, היא תשתית ענפית שכזו, והיא פועלת במגוון ערוצים לשיפור ההכשרה והבטיחות בענף באמצעות מנגנון ייחודי של מימון קורסים לעובדים, הפעלת ניידות להדרכת בטיחות (בשיתוף עם המוסד לבטיחות וגיהות), ארגון תוכניות פיילוט בתחומי הבטיחות ועוד", היא מסבירה.
עם זאת, היא מציינת כי "הקרן לבדה לא יכולה לשאת בנטל הכבד של התמודדות עם כשל השוק, ונדרשת השקעה ממשלתית משמעותית בשיתוף מעסיקים כדי להתמודד עם אתגרי הענף. השקעה שכזו תחזיר את עצמה במהרה בצורת שיפורים באיכות הבנייה, זירוז לוחות זמנים וכמובן, הפחתת תאונות עבודה. לא פחות מכך, היא תאפשר להפנות מובטלי קורונה למשרות מתגמלות בענף, וכך תסייע להתמודד עם משבר התעסוקה במשק".
"עבודה עברית זו סיסמה יפה, אבל ללא ייבוא עובדים זרים, ענף הבנייה לא יוכל לעמוד ביעדי הבנייה של הממשלה", מציין אסף אביב, מנכ"ל חברת מ.אביב. להערכתו, היוזמות להכשרה והרצון הטוב לא יספיקו לפתרון הבעיה. "התלות של הענף הן בעובדים מהשטחים והן בעובדים מיובאים מסין, רומניה, טורקיה ומולדובה הולך ומחמיר משנה לשנה", הוא מסביר. "על מנת לעמוד ביעד הבנייה של 65 אלף יחידות דיור בשנה, ענף הבנייה יזדקק בשנים הקרובות ללא פחות מכ־120 אלף עובדים, מספר גבוה משמעותית מזה הקיים. גם אם המדינה תתחיל בתהליך של הכשרת ישראלים, יהיה צורך תמיד להביא עובדים מחו"ל, בדומה למתרחש בכל מדינות המערב".
"אין מספיק מנהלי עבודה"
לצד הטענות על מחסור בידיים עובדות, יש מי שמסביר כי הבעיה נעוצה גם במשרות בכירות יותר וחשובות לא פחות. איציק אמסלם, יו"ר קבוצת אלמוג, נע בין הקו האופטימי לפסימי. לאחר עשורים של ניסיונות, הוא מבין שככל הנראה כבר עברנו את נקודת האל-חזור: "לא קורונה ולא שום מבצע צבאי ישנו את המצב בחלק ניכר מענף הבנייה. חשוב להבין שיש כמה שכבות שונות שזקוקות לטיפול או שינוי - העבודות הרטובות, העבודות היבשות וגם הדרג הניהולי. הכול חשוב, אבל נראה שבכל הקשור לעבודות הרטובות הקרב כבר אבוד".
אמסלם מסביר כי עבודות הטיח, הברזלנות ועבודת הכפיים הקשה והמורכבת ביותר רוויה כבר היום בעובדים זרים או בפלסטינים, וניסיונות ממושכים לשילוב הישראלים נכשלו. "צריך להפסיק לשאול מתי ישראלים ישתלבו בעבודות הרטובות, לא מפני שמדובר בעבודה לא מכובדת, אלא כי יותר משני עשורים ניסו לעשות דברים, לתמרץ, לאפשר עבודה מועדפת, מסלולים אחרי צבא, והכול נכשל. גם אם יש קבוצה קטנה שלבסוף מצליחה, סביבת העבודה הרחבה לא מאפשרת לזה להצליח", הוא מוסיף.
באשר לעבודות היבשות, כמו אינסטלציה, חשמל ועוד, אמסלם אופטימי מעט יותר: "כאן גם היום יש יותר עבודה עברית, בעיקר של בעלי המקצוע ובעלי העסק, ופחות של העובדים. יש מקום לשיפור ויש גם תנאים ומשכורת, אבל נראה שזה לא מעניין את הרגולטור, כי אחרת מישהו כבר היה עושה משהו לשינוי המצב. המדינה חייבת לפתוח בתי ספר למקצועות היבשים, ולהכשיר אנשים, כי השכר שם בסדר, וזה תחום שיש בו היתכנות אמיתית לעבודה עברית - מה שאני לא יכול לומר על העבודות הרטובות". במקביל, אמסלם מצביע על הדרג הניהולי של ענף הבנייה כתחום שבו נדרש שינוי משמעותי, ולהערכתו, הסיכוי להצליח בו גדול יותר.
"נכון להיום, כמותית, חסרים בערך 50% מכוח האדם הנדרש, אבל כאן לפחות יש תקווה", הוא אומר. "אני שותף - יחד עם הקרן לעידוד ענף הבנייה, התאחדות הקבלנים בוני הארץ, ציונות 2000 וקרן פילנטרופית בשם 'ביחד' של משפחת קרסו - ביוזמה פרטית שמקדמת שינוי איכותי בכוח האדם הניהולי. עשינו עבודת שטח, וראינו שזו הבעיה הקשה ביותר היום. פשוט אין מספיק מנהלי עבודה. לא שישנם טובים או לא טובים, פשוט אין. אנחנו מעורבים גם בתכנים של הנדסאי הבניין בתחום, ומובילים שינוי בהליך ההתמחות. במקרה הזה אני שמח לבשר, שלמדינה ולרגולטור יש אוזן קשבת. הלוואי שהמיזם יצליח, כי נדרשים עוד מנהלי עבודה. אם המיזם יתקדם כמו שצריך, נקבל מנהלי עבודה טובים יותר ומהר יותר. לגבי הכמות, זו בעיה אחרת, צריך עוד מנהלי עבודה וצריך כאן עידוד מצד המדינה בצורת הטבות מס אן כל דרך אחרת. זה מקום עם אפשרות לשכר משמעותי מאוד של עד כ-30 אלף שקל בחודש. תפקיד המדינה לזהות חוסר בכל תחום, ולטפל בו".
איציק אמסלם: "צריך להפסיק לשאול מתי ישראלים ישתלבו בעבודות הרטובות. יותר משני עשורים ניסו לתמרץ והכול נכשל"
גם אושרי טולדנו, בעל משרד לפיקוח בנייה ומנהל עבודה בהכשרתו, מסכים עם הדברים ומכוון לפתרון אפשרי שונה. "נכון להיום יש הכשרות למנהלי עבודה, אבל בשורה התחתונה, לאחר שנים של הכשרה, מנהל עבודה מגיע לשטח בלי לדעת כמה דברים חשובים מאוד. מהסיבה הזאת צריך לעדכן את ההכשרות ולכלול בלימודים גם נושאים מהשטח ואפילו משחקי תפקידים. ללמד את מנהל העבודה מראש איך להתנהל ולהתמודד באתר".
לדבריו, "הפתרון לכך בנוי משני חלקים שונים - הראשון הוא שגופים פרטיים, קרי חברות ביצוע, יקיימו קורסים והכשרות על בסיס הידע שלהם. אומנם החברות יעשו זאת למען עצמן, אבל בטווח הארוך אנשים באים והולכים וזה ישפר את המצב בשוק. החלק השני הוא שהמדינה חייבת ליטול אחריות על התחום, לעדכן את ההכשרות הקיימות ולשנות את המצב הנוכחי, שבו מנהל עבודה מסיים הכשרה ומגיע לשטח מבלי לדעת דברים חשובים".
בסופו של יום נראה, שמצוקת העובדים בענף הבנייה רק הולכת ומעמיקה. היא לא מצטמצמת לתחום העבודות הרטובות ומחייבת את העוסקים בענף, הרגולטור ואף הממשלה, לפעול להכשרת כוח אדם בהקדם האפשרי.
מדוע חשוב להתעקש על עבודה ישראלית
לדברי יצחק מויאל, יו"ר הסתדרות עובדי הבניין ומ"מ יו"ר הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל, אחד מהמיתוסים הפופולריים הוא שישראלים לא עובדים בבניין, אך זה לא מדויק. "ענף הבניין בישראל מורכב מעשרות אלפי ישראלים, וניתן להגדיל משמעותית את היקף עבודתם בבניין ב-37 מקצועות שונים. זה מה שאנחנו מנסים לעשות, וזה אפשרי".
לדבריו, "הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל פועלת שנים רבות בסבסוד הכשרות מקצועיות לעובדים בענף הבניין, בין שמדובר בחיילים משוחררים או באנשים שרוצים מקצוע בטוח ויציב. הענף מבטיח יציבות, תנאי עבודה ושכר גבוה. פרמטרים אלו אינם דבר של מה בכך במציאות הגלובלית והמקומית. מרבית ההכשרות נעשות עם מלגות מלאות למועמדים. יש שיתוף פעולה עם משרד הביטחון (חיילים משוחררים) ועם משרד העבודה (דורשי עבודה-מובטלים) וחברות הבנייה, שמתחייבות לקלוט כל עובד שהוכשר.
"יש מי ששואל - למה לנו להתעקש על עבודה ישראלית? התשובה ברורה. הסתדרות עובדי הבניין והתעשיות הנלוות מייצגות את כלל העובדים בענף, ולא מבדילות בין עובד ישראלי ובין זר או פלסטיני, ולא בין עובד יהודי לערבי. אך האינטרס שלנו הוא כמה שיותר עובדים ישראלים בבניין", מוסיף מויאל.
לדבריו, "ענף הבניין חשוב לכלכלת המשק הישראלי לפחות כמו מזון, אם לא יותר. כי כשאין ברירה וחלילה קרתה, למשל, שנת בצורת, יש פתרונות ליבוא פירות וירקות. אך מה נעשה בלי עובדים בבניין? הרי לא ניתן לייבא בתים. לכן חשוב לנו לשמור על הענף בידיים ישראליות, גם אם במקצועות כאלו או אחרים ניאלץ תמיד להסתמך על עובדים זרים. זה קורה בכל העולם. אך המהות של עבודה ישראלית בבניין היא חשובה, וכולנו צריכים להבין אותה ולתמוך בה".
משרד השיכון: "מקדמים תוכניות לטווח הקצר והארוך"
נתנאל לפידות, סמנכ"ל במשרד הבינוי והשיכון, מסביר מה הדילמה שעומדת בפני מקבלי ההחלטות, מה נעשה בנושא בשנים האחרונות ומה הצפי לשנים הקרובות. נדגיש, שהיעדר תקציב וממשלה שעד לאחרונה לא תפקדה לא מסייעים לעניין. "משרד הבינוי והשיכון פועל במטרה לענות לביקוש הגובר לדיור ולמחסור המצטבר ביחידות דיור", אומר לפידות. "חלק מהותי במענה לצרכים אלו טמון בכוח העבודה, והמשרד מקדם תוכניות לטווח הקצר והארוך בנושא. על מנת להפוך את ענף הבנייה של ישראל 2035 למתקדם ומוטה תיעוש לטווח הארוך, על הפתרון להתבסס על תהליכי שיפור טכנולוגי, שמשך הטמעתם ארוך".
"לכן יש לנקוט צעדים, כגון בניית תוכנית לפיתוח ושילוב השימוש בטכנולוגיות בנייה מתקדמות, תמרוץ קבלנים לשימוש בשיטות בנייה מתועשות, עידוד הכשרות ישראלים והסרת חסמים רגולטוריים, כדי להעלות את המודעות בקרב כלל הגורמים לתועלות הבנייה המתועשת", הוא ממשיך. "אך בטווח הקצר, בין השנים 2030-2021, ולאור המחסור ביחידות דיור והגידול במשקי הבית שרק מרחיב את המחסור, נדרש להגדיל מיידית את היקף העובדים בעבודות רטובות בהיקף כולל של 22 אלף עובדים, בחלוקה שתתבסס על היקף יכולת הכשרת העובדים הישראלים, והיתרה תהיה על בסיס עובדים זרים ופלסטינים, ובלבד שהגידול במספר הפועלים הכולל (ישראלים, זרים ופלסטינים) יעמוד לפחות על 2,500 בשנה".
עוד מוסיף נתנאל, כי "במצב הקיים, שבו אין תוכנית הכשרות, נדרשת השקעה בקיום הכשרות מהירות לעובדים ישראלים לרבות מובטלי קורונה. זאת לצורך התמחות בעבודות מקצועיות ואיכותיות בענף בתפקידים מכפילי כוח שבהם קיים מחסור, כגון מנהלי עבודה, מפעילי צמ"ה, עוזרי בטיחות, מפעילי עגורן וכן מקצועות עם פוטנציאל לקליטה מיידית להכשרה והשמה.
"חשוב להדגיש כי תוספת פועלים לעבודות רטובות מביאה לתוספת עבודה במקצועות נוספים במעטפת הבנייה, כגון מהנדסים, אדריכלים, חשמלאים, זגגים, מתקיני מעליות, עובדי אינסטלציה, עובדי מיזוג אוויר וכו'. כך שבשנים שבהן חל גידול במספר העובדים הפלסטינים והזרים, עלה גם מספר העובדים הישראלים. נכון להיום, כאשר לא מקודמות תוכניות מיידיות להכשרת ישראלים בהיקפים הנדרשים, תוספת העובדים הנדרשת המוצעת היא בחלוקה של 7,000 פועלים זרים נוספים ו-15 אלף פלסטינים".
בשורה התחתונה מבינים גם במשרד הבינוי והשיכון, כי יש להגדיל את היקף ההכשרות והתיעוש ולעודד ישראלים לעבוד בבניין. אולם מחיר הכשרה נטו והפחתה מיידית של עובדים זרים במונחים של התייקרות עלות הבנייה - מה שיגרור עלייה נוספת במחירי הדירות - לא מתקבלת על הדעת בשלב זה.
הכתבה פורסמה במוסף "ידיעות הנדל"ן" של מחלקת מוספים מיוחדים
