אוצר מהעבר: גד ליאור באולפן ynet על המדור השבועי
(צילום: שמוליק דודפור)
זה היה אחד הסיפורים הכלכליים המוזרים, המביכים, המרגיזים והממושכים ביותר. סיפורו של הבנקאי יהושע בן-ציון רשם שיאים רבים - מה"מחלה הסופנית" שבה לקה ב-1974 ושממנה נפטר כעבור 30 שנה, ועד למעילת הענק בסך 47 מיליון דולר, שבה הורשע - אך עד יומו האחרון טען כי הוא חף מפשע ובית המשפט טעה טעות קשה.
יהושע בן-ציון היה עילוי. על כך הסכימו הכל. האיש נעים ההליכות, שומר מצוות אדוק ותורם לצדקה, היה משפטן מצטיין, שאף כיהן כשופט בבתי דין צבאיים. חייו השתנו מן הקצה אל הקצה כאשר נשא לאישה את מוניקה וויליאמס, בתו של מיליונר יהודי-בריטי, שהיה במקרה גם בעליו של בנק בשם א"י-בריטניה. כבר כשמלאו לבן-ציון המחונן 29 שנים הוא נתמנה למנהל הבנק, ובעידודו של שר האוצר האגדי, פנחס ספיר, פרחה האימפריה הקטנה הזו. קבוצת וויליאמס רכשה חברות רבות, ושמה הלך לפניה. עד מהרה היה בנק א"י-בריטניה לרביעי בגודלו בישראל.
עם זאת, בן-ציון הנמרץ דווקא לא הצליח בכל מעשיו. הוא רכש לא פחות מ-19 חברות לקבוצת וויליאמס, אך רובן דווקא כשלו. כדי להיחלץ ממצב הביש, החל בן-ציון, על פי החשדות, לבצע פעולות אסורות בכספי הבנק בצורה מתוחכמת. ביקורת שערך בנק ישראל כבר ב-1969 העלתה ממצאים חמורים ביותר, אך שר האוצר הסתפק במינוי מנכ"ל נוסף לבנק, לצידו של בן-ציון. העניינים התגלגלו כך עוד שנים אחדות, עד להסתבכות הגדולה של יהושע בן-ציון ולהתפוצצות אחת הפרשיות הכלכליות הגדולות והחמורות ביותר בתולדות המדינה.
נכדו של מייסד פתח תקווה
יהושע בן-ציון נולד בתל אביב בספטמבר 1924. הוא היה דור שישי למשפחה ותיקה ומכובדת מאוד בארץ ישראל, שמקורה בעיר צפת. אביו, ד"ר שמואל שמעון בן-ציון, היה רב אהוד בארה"ב ומבוניה של הארץ, שנרצח בירושלים ב-1954 על-ידי גבר ששכר דירה בבעלותו. סבו של בן-ציון היה לא אחר מאשר יהושע שטמפפר, חלוץ ומייסד העיר פתח-תקווה, שהיתה אז כפר קטן ונידח למדי.
את עיקר השכלתו רכש יהושע בן-ציון, מלבד בקיאותו בספרי הקודש, בלימודי המשפטים שבהם הצטיין, באוניברסיטה העברית בירושלים בימי המנדט הבריטי. יהושע היה ימני מאוד בדיעותיו וחבר כבוד בתנועת "ארץ ישראל השלמה". יהושע תרם, בין השאר, להקמת הישוב אלון מורה, ההתנחלות הראשונה בהרי השומרון, ואת תמיכתו בהתנחלויות שמר לאורך כל ימי חייו.
ב-25 במאי 1970 נחשף יהושע בן-ציון לראשונה לציבור הישראלי, תחת הכותרת "נכדו של מייסד פתח תקוה בראש הבנק מספר 4". בידיעה מסופר כי "הבנק העולמי פרסם שמות של 500 הבנקים הגדולים בעולם. במקום ה-302 ברשימה הופיע בנק א"י-בריטניה, שהוא הבנק הרביעי בגודלו בישראל. הבנק נכנס לרשימת הבנקים הגדולים בעולם לאחר שבשנה החולפת הסתכם מחזורו בכחצי מיליארד ל"י".
"מנכ"ל הבנק, עו"ד יהושע בן-ציון", הציגה הידיעה הצנועה בעיתון את ראשו, "החליט בימים אלה לפתוח במבצע על מנת להגדיל את מספר לקוחות הבנק ובדרך זו גם את היקף השקעותיו", נכתב בידיעה.
ב-21 בינואר 1973 מדווחת ידיעה כי "קבוצת א"י בריטניה מנסה לרכוש את השליטה בחברת מכרות אמריקנית גדולה, 'גולף רפיורנס כימיקלס'. ניסיונות ההשתלטות של הבנק וקבוצת משקיעים נעשים באמצעות רכישות מאסיביות של מניות החברה האמריקנית הרשומות בבורסת ניו-יורק".
באמצעות הבנק ביצעה קבוצת וויליאמס עסקות עתידיות בשוק הסחורות, בהיקף עצום. למימון העסקאות הללו העניק לה בנק א"י-בריטניה הלוואות גבוהות בשנים 1972-1973, בסכום כולל של 47 מיליון דולר.
קרס בבת-אחת
העסקאות נעשו למרות שבנק ישראל חשד שמשהו לא כשורה כבר בשנת 1968. כאשר נוכח המפקח על הבנקים כי ליתרות חובה בסך עשרות מיליוני לירות של חברות הקבוצה אין לבנק א"י-בריטניה ביטחונות מספיקים, הוא הגיע עם הבנק להסכמים, שמטרתם לאסור על הבנק את המשך הענקת הלוואות הענק לצד התחייבות של הבנק לחסל את כל האשראי לקבוצה לא יאוחר מאשר סוף שנת 1974. אולם, ההלוואות לא נפרעו והבנק הרביעי בגודלו בישראל קרס בבת אחת בחודש יולי 1974 ונכנס במהירות להליך ממושך מאוד של פירוק.
ב-9 ביולי 1974 מדווח ב"ידיעות אחרונות": "התמוטטותו של בנק ארץ-ישראל-בריטניה בע"מ: ברגע האחרון 'התפוצצה' אמש עסקת מכירתו של הבנק הכושל לבנק הפועלים ובנק המזרחי". עוד מדווחת הידיעה כי "בשבוע שעבר הודיע המנכ"ל, יהושע בן-ציון, למפקח על הבנקים: 'אין לנו קשיים'. מקץ יומיים חזר בו והודיע: 'יש לנו קשיי נזילות' - וביקש סיוע. כשדחה את העזרה שהוצעה לו על ידי בנק ישראל, נערכה חקירה והסתבר כי הרישום בספרי הבנק אינו מדויק".
למחרת מדווח הכתב הכלכלי משה שלו כי "היועץ המשפטי של בנק א"י-בריטניה האשים אתמול את נגיד בנק ישראל כי 'עשה הכל כדי לטרפד את רכישת הבנק על ידי בנק הפועלים ובנק המזרחי". עו"ד אליהו מירון טען: "נגרמים לנו הפסדים עצומים בכל העולם - הבנק למעשה קורס". מירון טען כי בנק ישראל הפקיד 30 מיליון מארקים בחברת הבת האנגלית של הבנק מבלי ששרי הממשלה ידעו על כך".
בור ללא תחתית
ב-12 ביולי מתברר היקף ה"ברוך" בבנק המסתבך: "למאות מיליונים עלולים להגיע הפסדי הממשלה מהתמוטטות א"י-בריטניה. הבנק הממלכתי הבריטי בדעה שעל ישראל לשאת בהפסדי השלוחה הלונדונית של א"י-בריטניה. המצב בסניף האנגלי מוגדר כ'בור ללא תחתית'. הבעיה שהפכה גם לפוליטית - היום בממשלה".
לזה ודאי לא היו רגילים בימים ההם במדינת ישראל הצעירה, מעצר של בנקאי בכיר ממשפחה שהיא מלח הארץ. ב-16 ביולי העיתון מבשר: "המשטרה תבקש כנראה לעצור ל-15 יום את בן-ציון החשוד בעבירות פליליות על ידי רישום כוזב בספרי הבנק. בודקים אי-התאמות".
ב-17 ביולי 1974 מספר העיתונאי אריה אבנרי: "חדר המעצר של משטרת פתח תקוה אמור היה לאכלס ביממה האחרונה עציר יוצא דופן: עו"ד יהושע בן-ציון, מנכ"ל בנק ארץ-ישראל-בריטניה, שנעצר כחשוד בעסקות בלתי כשרות שנעשו על ידי הבנק, שהסתבך בכספים בארץ ובחו"ל ונתפס על ידי בנק ישראל. אבל בן-ציון, בן ה-49, נשוי ואב לשלושה ילדים, לא הגיע לחדר המעצר. זמן קצר אחר שהובא למשטרת פתח תקווה הוא חש ברע. רופא שהוזעק אליו אבחן התקף קצרת - מחלה ממנה הוא סובל - והועבר בדחיפות לבית חולים".
מרמה, סחיטה ועושק
ב-18 ביולי הכותרת היא: "השופט: יש להגיש לבן-ציון עזרה רפואית במקום מעצרו. נתקבלה עמדת המשטרה כי אין לשחרר את מנהלו לשעבר של בנק א"י-בריטניה. חלק מסימני השאלה, שריחפו סביב התמוטטותו של הבנק זכו אתמול להבהרה מסוימת, כאשר ביקשו נציגי המשטרה בבית המשפט לעצור לחקירה בן-ציון, כחשוד בעבירות על סעיפי חוק מרמה, סחיטה ועושק, על פקודת הבנקים ועל תקנות ההגנה".
על פי הידיעה, גוללו קציני המשטרה את השיטה שבה ביצע לדבריהם בן-ציון את העבירות המיוחסות לו, ואשר גרמו להתמוטטות הבנק ועלו לאוצר המדינה כחצי מיליון לירות. לדבריהם, מסר החשוד לסניף הבנק בלונדון, בין השאר, כתבי ערבויות על סך 29 מיליון לירות שטרלינג מבלי לרשום אותן בספרי הבנק בארץ.
ב-24 ביולי הפרשה הולכת ומסתבכת: "היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, מבקש להוציא צו פירוק נגד בנק א"י-בריטניה. הוארך מעצרו של בן-ציון".
ב-26 ביולי דווח כי "החל הדיון בבקשת בנק ישראל למינוי כונס לבנק ארץ-ישראל-בריטניה", וב-28 ביולי 1974 נכתב: "פרקליטו של בן-ציון: יש קונים בכוח לבנק א"י-בריטניה. השופט החליט לדחות את המשך הדיון בבקשה לפירוק הבנק".
הפרשה תפסה כותרות ראשיות בכלי התקשורת והעסיקה את בכירי המשק הישראלי. ב-16 בספטמבר דווח בידיעה, "בן-ציון: 'ההחלטות והמעשים של הנגיד מודרכים על ידי שיקולי נקמנות'. בית המשפט הוציא צו על תנאי בו חייב את מפכ"ל המשטרה ונציב שירות בתי הסוהר לנמק מדוע לא יניחו לבן-ציון להיפגש עם פרקליטיו ביחידות ולא יעבירוהו לבית חולים ממשלתי. בן-ציון שוחרר לחופשת חג".
"כופר באשמה, ספוג באהבת ישראל"
ב-27 בספטמבר 1974 מסופר בעיתון על בית משפחת בן-ציון: "הבעל - מנכ"ל בנק ארץ ישראל-בריטניה, יהושע בן-ציון - נתון במעצר. אך אשתו, מוניקה, ובתו שרון, מסרבות לעורר רחמים. "איני מבינה כל כך בעסקי בעלי", אומרת האישה, "אך אני מאמינה בצדקתו. אם הבנק יימכר - תכסה המשפחה את כל ההפסדים". "אבי הוא שומר מצוות, ספוג באהבת ישראל", מוסיפה הבת, "הוא תרם רבות למדינה, ואיני יכולה להשלים עם מחול-השדים המתנהל עתה סביבו".
ב-21 באוקטובר המפקח על הבנקים מתחיל להתגונן: "ד"ר מאיר חת בבית המשפט: בנק א"י-בריטניה היה מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו". ב-4 בנובמבר, "בן-ציון כופר באשמות מרמה, גניבת מיליונים מכספי הבנק ובדיווח כוזב". ב-19 בנובמבר מנהל בנק א"י-בריטניה מעיד במשפטו: "היינו בעיצומו של מו"מ כאשר נתפס הבנק שלנו. בן-ציון טוען: המפקח על הבנקים ידע על פעילות החברות הרשומות בוואדוז".
ב-20 בדצמבר ידיעה עצובה-מרגיזה: "בן-ציון לא שוחרר כדי לשבת שבעה. עלבון עמוק שורר בקרב ידידי וקרובי משפחתו של מנכ"ל ארץ ישראל-בריטניה לשעבר, על שבגלל חילוקי דעות בין משטרת ישראל לפרקליטות, הוא לא שוחרר ממעצרו כדי לשבת שבעה על מות אימו, חנה בן-ציון, שנפטרה שלשום בירושלים. בנה השתתף בהלוויה, אך הוחזר לביה"ח 'אסף הרופא', שבו הוא מאושפז מזה שבועיים, לאחר שרופאי בית הכלא רמלה קבעו שהוא זקוק לטיפול מיוחד. בקשותיו החוזרות ונשנות של בן-ציון, שהוא איש מסורתי, להשתחרר למשך ימי האבל לא נענו".
היקף גניבה חסר תקדים
ב-9 בינואר 1975 מגיע יום הדין. הכותרת הגדולה בכתבה של יחזקאל אדירם מהדהדת: "אנחנו קובעים שהנאשם גנב 47 מיליון דולר". את סיפור הרשעתו בעבירה החמורה בתולדות הבנקאות בארץ מביא אדירם כך: "כשהבעת פנים קודרת נסוכה על פניו, הקשיב אתמול יהושע בן-ציון, מי שהיה מנכ"ל בנק א"י-בריטניה, להחלטת בית המשפט המחוזי: הרשעה בכל 5 סעיפי האישום. "היקף הגניבה חסר תקדים - טען התובע ודרש עונש מירבי".
השופטים זאב צלטנר, משה בייסקי ושולמית ולנשטיין קבעו כי כאשר ביצע את העבירות "ידע הנאשם כי על ידי כך הוא שולל למעשה מן הבנק את היכולת לעמוד בהתחייבויותיו".
ב-2 בפברואר 1975 מדווח העיתון כי "החמיר מצב בריאותו של יהושע בן-ציון. נראה שלא יוכל להתייצב בבית המשפט לשמיעת גזר-דינו". היו שטענו במשך השנים כי מצבו הבריאותי של בן-ציון החמיר רק כאשר נדרש לחקירות ולריצוי עונשו, אולם מסמכים רפואיים הבהירו כי הוא חולה מאוד.
ב-20 בפברואר 1975 נחל בן-ציון הפסד ראשון בסדרה: "נדחה ערעור יהושע בן-ציון על פירוק א"י-בריטניה. בית המשפט העליון קבע כי היועץ המשפטי לממשלה פעל כדין כאשר ביקש את פירוקו של הבנק. בן-ציון חויב בהוצאות הערעור בסך 10,000 ל"י".
מדי אסירים במקום חליפת מנהלים
יום הדין השני מגיע. ב-24 בפברואר 1975 מדווח יחזקאל אדירם: "בבית המשפט המחוזי בת"א ירד אתמול, בפעם האחרונה, המסך על המערכה האנושית בדרמה המוניטרית סביב בנק א"י-בריטניה. חתנו של מייסד הבנק המשפחתי, ומי שהיה ב-12 השנים האחרונות מנהלו הכללי, עו"ד יהושע בן-ציון, ימיר למשך 12 שנים את חליפת-המנהלים שלו במדי אסירים".
עוד מדווח העיתונאי הפלילי הוותיק כי "בתום דו-קרב משפטי ארוך ומורט עצבים, לאורך שמונה חודשים, קבע בית המשפט כי אין תקדים לחומרת העבירות, שבהן הורשע בן-ציון - ולפיכך יש למצות עמו את מלוא חומר הדין".
חודש וחצי קודם לכן הורשע המנכ"ל לשעבר בעבירות כלכליות, שהעיקרית בהן הייתה גניבת 47 מיליון דולר מכספי הבנק. בפסק דין מנומק, שהשתרע על פני 41 עמודים, גזרו השופטים אמנם 24 שנות מאסר על בן-ציון בגין עבירות שונות, "אולם מאחר שחלק מעונשי המאסר הללו יהיו חופפים, ירצה הנאשם בסך הכל 12 שנות מאסר".
ב-5 במרץ הכותרת היא כי "יהושע בן-ציון הועבר מבית החולים 'אסף הרופא', שבו היה מאושפז, לבית החולים המרכזי של כלא רמלה. בהתאם להוראת השופטים ייקבל טיפול רפואי מיוחד". ב-24 במרץ נכתב כי "בן-ציון מבקש להשתחרר עד לבירור ערעורו".
ב-26 במרץ 1975 דווח: "יהושע בן-ציון שוחרר בערבות חצי מיליון עד לשמיעת ערעורו. השופט העליון יצחק כהן החליט על השחרור בעקבות דו"ח רפואי על מצב בריאותו החמור". 6 ימים לאחר מכן, ב-1 באפריל, נכתב כי "בן-ציון הגיש ערעור על הרשעתו. בית המשפט המחוזי טעה בהרשיעו את המערער בגניבה ע"י שעבוד כספי הבנק".
קנס של מיליונים ו-20% ריבית פיגורים
ב-12 במאי מתפרסמות מסקנות ועדת שמגר, שחקרה את נסיבות ההתמוטטות בנק א"י-בריטניה: "פיקוח לקוי של בנק ישראל - בין הגורמים להתמוטטות א"י-בריטניה. פנחס ספיר לא היה מעורב". שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, קבע כי "הפעילות הבלתי חוקית של בן-ציון היוותה את הגורם העיקרי למפולת. התנהגותם של רואי חשבון טעונה בדיקה. משרד האוצר נהג כראוי. קבוצת וויליאמס קיבלה מהבנק הלוואות של 250 מיליון לירות".
בנק ישראל, שלא גילה בזמן את גניבת הענק שביצע יהושע בן-ציון, מנסה כבר למחרת להתנער מאחריותו לקריסת הבנק. הכותרת ב-13 במאי היא: "הנגיד משה זנבר: בנק ישראל לא אחראי לפרשת בנק א"י-בריטניה".
ב-22 ביולי בן-ציון מבקש להפעיל מחדש את קרן וויליאמס, שכספיה היו מופקדים בבנק א"י-בריטניה ועתה הם מוקפאים על פי החלטת בנק ישראל. קרן וויליאמס שימשה למטרות צדקה ומוסדות חינוך, והוקמה עשר שנים קודם לכן על ידי חותנו של בן-ציון, נחום זאב וויליאמס. הקרן חילקה מדי שנה מאות אלפי לירות מכספים שהופקדו בה על ידי בנק א"י-בריטניה. למרות הוראת נגיד בנק ישראל, משה זנבר, בן-ציון מסרב להתפטר מהקרן ולפנות מקומו לנציג בנק ישראל.
ב-19 בספטמבר מדווח גדעון רייכר כי בית המשפט העליון, אשר הטיל אתמול קנס בסך 25 מיליון לירות על יהושע בן-ציון, קיבל החלטה ללא תקדים לגבי אופן גביית הקנס, שייגבה בדרך של עיקול ומכירה פומבית, או תפיסת כספים. לקנס תתווסף ריבית פיגורים של 2.5 מיליון לירות מדי חצי שנה". אכן, קנס ללא תקדים במדינת ישראל.
"צפוי לשטף-דם במוח"
בן-ציון עסוק מהרגע הראשון שלאחר הרשעתו בעניין העיקרי, שבסופו של דבר הצליח בו - להשיג חנינה ולהימנע מלרצות תריסר שנים בכלא. ב-16 בינואר 1976 העיתון מדווח כי "יהושע בן-ציון מבקש חנינה. שר המשפטים טרם החליט". הידיעה מספרת כי בן-ציון הוחזר לבית החולים של כלא רמלה לאחר שמצבו השתפר ורופאי בית החולים אסף הרופא בצריפין קבעו כי אין סכנה לחייו אם יימצא בכלא. בן-ציון הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה בנימוק שמצבו הבריאותי חמור והוא עלול למות בבית הכלא. לכתב הבקשה צורפו חוות דעת רפואיות המציינות כי תוחלת חייו היא קצרה. נשיא המדינה, אפרים קציר, העביר את הבקשה לחוות דעתו של שר המשפטים חיים צדוק.
ב-9 בפברואר מתפרסם כי "נציב בתי הסוהר מתנגד לשחרור מוקדם של בן-ציון. ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר החלה לדון בבקשתו להשתחרר מטעמי בריאות". העיתונאי אריה אבנרי מספר בידיעה: "מצב בריאותי חמור ביותר. אני מקווה שלא יקרה לי דבר בכלא", אמר לי יהושע בן-ציון, כאשר נפגשתי עמו בסוף השבוע בבית החולים של כלא רמלה".
בן-ציון לא חדל לרגע מהעיסוק בבריאותו הלקויה, כביכול או שלא כביכול, וכך גם בתי המשפט. ב-5 בספטמבר 1976 הכותרת היא: "יהושע בן-ציון: אני צפוי לשטף-דם במוח בכל רגע". ב-29 בנובמבר 1976 הכותרת היא: "לא יתכן שסובלים ממחלות כרוניות יזכו בהיתר פשיעה. צו על תנאי של יהושע בן-ציון נדחה אתמול בבית המשפט העליון. מנכ"ל הבנק לשעבר יוסיף לרצות את עונשו - למרות מחלתו".
חנינה שנויה במחלוקת
ב-7 בספטמבר מגיעה הפרשה לשיאה: "נשיא המדינה העניק חנינה ליהושע בן-ציון. החנינה: בהתחשב במצב בריאות, בהמלצתו של מנחם בגין. בן-ציון ישוחרר מכלאו כבר בימים הקרובים".
החלטת נשיא המדינה עוררה פולמוס ציבורי שנמשך לאורך זמן ונחשבה לשנויה במחלוקת במשך שנים רבות. ב-2 באוקטובר 1977 כותב אליהו מקור ב"ידיעות אחרונות": "כל התוקפים את ההחלטה לחון את יהושע בן-ציון מתעלמים מהעובדה כי סמכויות החנינה מוקנות בלעדית לשיקולו של נשיא המדינה, מכוחו של חוק יסוד שמשקלו החוקתי רב מכל חוק אחר".
עוד כתב אליהו כי "שחרורו של יהושע בן-ציון ממאסרו הוליד מסע שלוח-רסן נגד מוסד החנינה והשימוש הנעשה בו על ידי נשיא המדינה. מדבריו של שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון, יכול היה להתקבל הרושם כי מוסד 'החנינה' מתחרה במערכת בתי המשפט ומרוקן אותה מתוכנה. מכאן משתמע שכל התערבות של הנשיא מהווה מעשה חריג, שהוא מחוץ לנוהל התקין. חוקתית - המצב הוא בדיוק הפוך'".
מסמכים רפואיים כוזבים
ב-26 באוקטובר מתוודה סוהר בכלא רמלה: "עמדתי להבריח מכתבים מבן-ציון למנחם בגין ואברהם עופר. בן-ציון: 'הכל שקר וכזב, לא היה ולא נברא'".
הפרשה מסרבת להסתיים. ב-23 בינואר 1978 כתב המשטרה, גבי ברון, מפרסם כי "נבדק מידע על מסמכים רפואיים בחנינת בן-ציון. המשטרה חוקרת טענות אסיר חולה, לפיהן שם סוהר על דוגמאות דם שנלקחו ממנו, את שמו של בן-ציון". הטענה היא, לפי הידיעה, כי יהושע בן-ציון זכה בחנינה בשל מצבו הרפואי "בסיוע מסמכים רפואיים כוזבים".
ב-3 בפברואר 1978 באה ההכחשה: "'שקר וכזב' - אומר בן-ציון על הטיעון שבדיקותיו זויפו. אם לא אזכה למשפט חוזר - אציע לאחת הפקולטות למשפטים לערוך ערעור-כביכול. טיהור שמי בפורום כזה יספק אותי". יצוין כי מעולם לא הוכח שבדיקות רפואיות של בן-ציון לא היו בדיקותיו שלו.
ב-6 ביוני 1978 מספרת ידיעה בעיתון כי "מאז שחרורו מהכלא התאושש בן-ציון. הוא גם חזר לשבת במקום הכבוד שלו ליד כותל המזרח בבית הכנסת ביל"ו בתל-אביב. מקום זה היה שמור לו מאז שנעצר".
בן-ציון, שכונה במקומות שונים "החולה", רצה לצאת לחו"ל שנתיים לאחר שחרורו. ב-6 בספטמבר 1979 דיווח הכתב המשפטי של העיתון, משה רונן, כי "נדחתה הבקשה לעכב את יציאתו של בן-ציון לחו"ל. בית המשפט: לא הוכח שהוא מתכוון להימלט מהארץ". והוא אכן לא נמלט.
הפרשה קמה לתחייה
ב-14 בדצמבר 1980 בן-ציון לא מוותר, למרות שהוא כבר מזמן בבית: "בן-ציון: אשקול דרישה למשפט חוזר - לאחר שגיסו, שהיה מנכ"ל השלוחה האנגלית של בנק א"י-בריטניה ונדון בשעתו ל-5 שנות מאסר וקנס בלונדון, זוכה בבית משפט לערעורים".
הפרשה מסרבת לרדת מהכותרות גם עשר שנים לאחר שהחלה, וב-12 בינואר 1984 מתפרסמת ידיעה שמספרת: "סיבוב נוסף בפרשת יהושע בן-ציון: צפוי אישום בהעלמת רכוש". ב-20 במאי 1984 הכותרת מבשרת: "מסמכיו המוחרמים של בן-ציון יישארו לפי שעה בידי המשטרה. מנכ"ל הבנק לשעבר שהורשע ונחון, מבקש למנוע העברתם לנאמן בפשיטת-הרגל שלו".
עוברים עוד מספר חודשים ופרשת בן-ציון ממשיכה להעסיק את התקשורת. ב-10 באפריל 1985 הכותרת היא: "בלי החברים היינו נשברים. יהושע בן-ציון ממתין בימים אלה לתשובת היועץ המשפטי לממשלה, אחרי שביקש ממנו לערוך לו משפט חוזר. לקוחות-לשעבר של בנק א"י-בריטניה נחלצים לעזרת מנכ"ל הבנק, שהורשע בגניבה, נידון ל-12 שנות מאסר ושוחרר לפני 8 שנים בגלל בריאות לקויה".
בידיעה מספר העיתונאי אברהם דישון את הסיפור הבא: "לפני זמן מה נכנס איש עסקים ידוע לדירתו של יהושע בן-ציון בשדרות בן-ציון במרכז תל אביב. "כשעבדתי עם בנק א"י-בריטניה הרווחתי המון כסף, אמר למוניקה, רעייתו של מנכ"ל הבנק לשעבר. הוא הושיט לה מעטפה סגורה והסתלק. בעיניים דומעות פתחה מוניקה את המעטפה והיא הייתה גדושה בשטרות כסף". הסתבר כי לא היה זה איש העסקים היחיד שיצא לעזרתו של בן-ציון בימים ההם. רבים זכרו לו חסד נעוריו והעריכו מאוד את האיש הנדבן ממשפחה כה מכובדת.
ב-27 בדצמבר 1985 עוד ספיח לפרשת בן-ציון מגיע להכרעה: "הסוהר שניסה לסבך את בגין - יישב חצי שנה בכלא. אברהם כץ ניסה בשעתו למכור לעיתונאים מכתב מזויף, לפיו קיבל ראש הממשלה דאז שוחד כדי שיחון את יהושע בן-ציון".
ב-8 באוקטובר דיווח העיתון כי "נעשים באחרונה מאמצים לבטל את הליך פשיטת הרגל כדי לאפשר לבן-ציון לחזור לעולם העסקים, אך ההליך לא בוטל". חודש לאחר מכן, שוב חקירה של היחידה לחקירות הונאה, ששמו של בן-ציון משורבב לתוכה. על פי הידיעה תחת הכותרת "נחקר חשד שיהושע בן-ציון השקיע במרינה בהרצליה", נאמר כי יאח"ה חוקרת את זהות בעליהן של חברות שהשקיעו סכומי כסף ניכרים במרינה בהרצליה.
"נבדק חשד, שמדובר בכסף שחור שהוברח מהארץ לשווייץ על ידי אנשי עסקים ובנקאים פרטיים והוא ממוחזר עתה בהשקעות חוקיות בפרויקטים שונים". צוין כי החקירה נועדה בין היתר לבדוק אם הושקעו במרינה כספים של בן-ציון, שהוכרז כפושט רגל ואסור לו לבצע השקעות מסוג זה, בטרם יחזיר חובותיו.
פיצוי ממס הכנסה ומגבי גזית
בעודו לא משלם את המיליונים שחויב לשלם בבית המשפט על הגניבות שביצע, מתפרסמת ידיעה מוזרה בעיתון ב-10 ביולי 1990: "מס הכנסה יפצה את יהושע בן-ציון. מנכ"ל א"י-בריטניה לשעבר, שהורשע במעילת ענק, יקבל 14,375 שקלים כפיצוי על הוצאות המשפט שניהל נגד פקיד שומה. נציב המס, גדיש: 'צריך לדעת גם להפסיד בכבוד'"...
בן-ציון, מסתבר, לא הבריא אף פעם, לפחות לא באמירותיו והכרזותיו על מחלותיו. כאשר הוזמן להיחקר על נכסים שהעלים, מפרסם העיתון ב-10 בדצמבר 1992 ידיעה כי בן-ציון הודיע שוב לבית המשפט, כפי שנהג לעשות במשך שנים רבות: "אני חולה". והפתיח לידיעה של יורם ירקוני הוא: "יהושע בן-ציון שוב חולה. אתמול היה אמור להופיע לדיון, שנקבע לפני זמן רב, בפני נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, ד"ר אליהו וינוגרד, שבמהלכו היה אמור להיחקר על נכסים, שכביכול העלים בפני הנאמן על נכסיו. אבל בן-ציון לא הופיע. הוא הודיע ברגע האחרון כי הוא חולה".
ב-28 בדצמבר 1993 ידיעה מעט חריגה: "יהושע בן-ציון צולם עורך קניות - ומאיים לתבוע את העיתונאי גבי גזית. צילומי מנהל בנק א"י-בריטניה, שזכה בחנינה ושוחרר מהכלא ב-1977, שודרו בתוכניתו של גזית בערוץ השני". בן-ציון תבע מהערוץ כי יתנצל בשידור ובכתב וכי יתרום 10,000 שקל לישיבת ההסדר בקרית ארבע. אם לא, איים, יגיש תביעה משפטית בגין הפרת חוק לשון הרע וחוק צנעת הפרט. בן-ציון נראה בתוכניתו של גבי גזית כשהוא יוצא את ביתו בירושלים, נוהג במכונית הוולבו לקניון במלחה, אוכל ועורך קניות.
ושוב בן-ציון יצא מנצח בעוד פרשיה. ב-22 במאי 1995 מתפרסמת ידיעה כי גבי גזית יתנצל בשידור חי לפני יהושע בן-ציון ובני משפחתו "על עוגמת הנפש שנגרמה להם בתוכניתו", כפי שקבע בית המשפט. רק יעד התרומה הוחלף ו-10,000 שקל יועברו לפקודת מעבדות הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטת בר-אילן.
מעולם לא הביע חרטה
ב-2 בדצמבר 1997, תזכורת בעיתון לכך שיהושע בן-ציון עדיין בחיים ומי שהמליץ לתת לו חנינה, מנחם בגין, כבר אינו בחיים. "לפני 20 שנה חנן אותו נשיא המדינה, אפרים קציר, נוכח מצב בריאותו. אמרו שחלה במחלה סופנית וימיו ספורים. ראש הממשלה וממלא מקום שר המשפטים דאז, מנחם בגין, אמר לקציר כי ראוי שבן-ציון יבלה את ימיו האחרונים מחוץ לכלא. חלפו שנים. בגין הרחום איננו, ובן-ציון, בן 73, חופשי ועדיין מערער".
עוד נכתב כי "פרקליטו של בן-ציון מצטט חוק המורה למחוק לאדם עבירה עשר שנים לאחר שריצה את עונשו. חנינה, טוען הפרקליט, היא כריצוי העונש. מחיקת העבירה תביא גם לביטול הקנס שהושת עליו, במיליוני דולרים. בן-ציון הודיע שאינו יכול לעמוד בקנס, ולכן הוכרז כפושט רגל. ביטול הקנס יחלץ את בן-ציון מפשיטת הרגל. שוב יותר לו לנהל חשבון בנק, לכתוב המחאות, לצבור הון, להחזיק ברכוש ואולי, ביום מן הימים, יתברר לאן הגיעו המיליונים שבן-ציון הורשע בגניבתם".
יהושע בן-ציון טען במשך כל 30 השנים, מעת שהחלה החקירה בעניינו, כי מעולם לא ביצע עבירה פלילית וכל חייו נלחם בניסיון לטהר את שמו ולזכות בחנינה מלאה. מעולם לא הביע חרטה. הוא נפטר בנובמבר 2004 מבלי ששמו טוהר. בתו אליאורה נישאה לאריה אלדד, מי שהיה קצין רפואה ראשי וחבר כנסת בולט מאוד בשורות הימין. נכדתו היא המוסיקאית המצליחה קרני אלדד.
