מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת הררי, מחוות בודדים נועם במדבר.
בצילום: בני (67), איריס (67).
ילדים? איריס: ״יש לנו ארבעה ילדים, הם לא גרים פה. אם היינו רוצים אותם לידנו, היינו גרים באבן יהודה, שם יש לנו בית. החלטנו, מיד אחרי שהשתחררנו מקבע, שאנחנו רוצים להיות אנחנו. ההורים שלו נתנו חצי דונם עם בית, אבל לא באמת גרנו שם. לא התחברתי״. בני: ״היינו באים בסופי שבוע, כי שירתנו בימית״.
קבע? בני: ״השתחררנו ב-2004 אחרי 24 שנות שירות״. איריס: ״שנינו היינו בקבע, ככה הכרתי את האיש הזה. הוא שירת בסיני באום חשיבה, אל עריש, ורפיח, כשציר פילדלפי היה עדיין שלנו. ב-1976 ישראלים הסתובבו חופשי בעזה. חיינו שם ולא חשבנו שאנחנו נטע זר. הבסיס היה בצומת רפיח, והיינו בעיקר בימית. רצינו מאוד לגור שם, ואחרי שהתחתנו גרנו בבסיס, אבל אז התחיל קמפ דיוויד והחזירו את סיני ואת ימית. כשחזרנו מסיני בחרנו לשרת בקבע במצפה רמון, ליד המכתש, ואז קיבלנו מאריאל שרון את המקום הזה, חוות בודדים ליד מצפה רמון. שמנו פה בהתחלה אוהל צבאי, והחיים שלנו היו תותים. לא צריך חלונות, בתים ועניינים. זה לא מדבר אליי. צריך מיטה לישון, זה הכל״.
חוות בודדים? איריס: ״זו אחת מ-27 חוות שהממשלה הקצתה כדי לשמור על הקרקע, עם אישור לעסוק רק בחקלאות. החווה שלנו נמצאת ליד מצפה רמון, בירידה מהדרך, כשנכנסים לתוך המדבר. יש כאן קסם שאין בשום מקום אחר, שקט מוחלט, שלווה, אין שעון ואין זמן. בהתחלה נטענו זיתים, אחרי זה כל מיני פירות, ובשלב מסוים הוספנו גם גפנים. מאוחר יותר אישרו לנו גם לעסוק בתיירות. לא ידענו למה אנחנו נכנסים – אין שכל אין דאגות. התחלנו מאוהל שעשינו בשיתוף פעולה עם בחור בדואי. נהיינו חברים, וכל הבדואים פה הם כמו משפחה שלי. זה חיבור אמיתי, לא צריך לדבר – צריך לאהוב״.
בית? בני: ״התחלנו פה בעצם עם קרוואן, והיות שהיינו עם ארבעה ילדים והייתה צפיפות אוכלוסין, הרחבנו והוספנו מרפסת כדי שלילדים יהיה איפה לישון״. איריס: ״הילדה בת ה-6 ישנה איתנו, בחדר השני הייתה הבת עם החבר שלה והבן עם החברה שלו, ואיפה נתקע את האחרון? במטבח? אז נתתי לו את המפתח ואמרתי, 'לו לך תישן באוטו'״. בני: ״בהתחלה לא היה פשוט, אבל לאט לאט גדלנו. בהתחלה אפילו שירותים לא היה לנו. היינו צריכים להכין את כל השטח, ליישר, לבנות – זה הרבה מאוד עבודה והכל עשינו לבד. יש פה נחל שזורם כל חורף, אז היינו צריכים לעשות הגבהה, ויש פה טרסות נבטיות, שהיינו צריכים לחדש אותן. צריך לטפל בעצים ששתלנו ובגפנים, ואנחנו גם מייצרים שמן זית ומוכרים אותו פה״. איריס: ״את הענבים אנחנו מוכרים ליקב גלאי, והוא מייצר מזה יין״.
החיים? איריס: ״המוטו שלי הוא שהילדים חכמים יותר מההורים. עד שאנחנו מפעילים את הגלגלים, הם כבר עושים. ככה זה היה גם פה. הבן הבכור שלי היה בן 18 כשקיבלנו את השטח, והוא רצה את המקום הזה, ואנחנו אחריו. זה נכון שהיינו יכולים לעשות את זה כי היה לנו גב כלכלי – לשנינו יש פנסיה מהצבא – אבל השקענו פה את הכל. דרור עד היום עובד פה כל השבוע, ובסופי השבוע חוזר לבית שלו בבאר יעקב. הוא פתח פה בית קפה קטן, והוא זה שמפעיל אותו. עכשיו אנחנו כבר 20 שנה אחרי, והתקופה הזו עברה בשנייה. כיף לנו פה. אם לא היה לנו כיף, היינו חוזרים לאבן יהודה. תמיד יש לאן לחזור, לא צריך לפחד, אבל אנחנו פה ואנחנו לא צריכים יותר מזה כלום. אתה לא ממהר לקניון, לא צריך להוציא את הילדים לבית ספר, אני לא סבתא במשרה מלאה – בנינו את החיים אחרת. לא היינו בתל אביב כבר שנים אין לנו מה לעשות שם. יש לי משפחה בנתניה, אז לשם אני עוד מגיעה. אני אוהבת את הים״.
ים? איריס: ״לא חסר. שעה ורבע אני בים המלח. אנחנו נוסעים בערב אחרי שנחים קצת. לוקחים פירות, בירות ונוסעים״. בני: ״גם המזג אוויר מעולה. אנחנו גם נוסעים לים באילת. זה שעה וחצי, בקטנה״. איריס: ״תבין, יש פה תמיד מה לעשות. בחיים לא קרה שהשתעממתי לשנייה. כשיש זמן אני מייצרת ריבות שאין דברים כאלה. אני עושה ריבות של חלפיניו עם אננס. הפה בוער מרוב שזה חריף אבל גם מתוק. כמו החיים. ועכשיו אני הולכת לנסות לעשות ריבת סברס עם חריף. כל הזמן אני מנסה״.
איפה הפינה שלכם? איריס: ״כל החווה היא הפינה שלנו. זה נכון שהבית שלנו נראה בלגן, והוא רובו כמו מקום עבודה, כך שזה לא נראה כמו בית רגיל, כי הוא בעדיפות אחרונה. מבחינת סדר העדיפויות, זה קודם כל הגלמפינגים והעסק של התיירות. אנשים מגיעים להתארח פה, יושבים עם גיטרה ושרים ואנחנו איתם, אז זו הפינה שלנו. בבית אני מכינה את כל ארוחות הבוקר, ויש בו את הציוד לחדרי האירוח. רק בחמישי בערב אנחנו מתלבשים על הבית ומסדרים אותו״.
מצב כלכלי? איריס: ״תודה לאל. אין שאיפות גדולות ואין דאגות. מה שיש לנו מספיק״. בני: ״ההשקעה בחווה הייתה ענקית, והעבודה החזקה היא בסתיו ובחורף. ממאי חלש יותר כי חם, אבל אנחנו חיים ממה שיש. הכל בסדר״.
הסוסה באורווה? בני: ״כשהילד היה בן 13 הבטחנו לו סוסה לבר מצווה. עכשיו היא כבר בת 20. הייתי רוכב עליה עד לפני כמה שנים, כשהשכן, שגם לו הייתה סוסה, היה יוצא איתי. היינו רוכבים, עוצרים בשטח ועושים קפה, מדברים. לבד זה לא כיף״.
הבילוי שלכם? איריס: ״ים, יוון פעם בשנה. אי אפשר לעזוב פה ליותר משבוע בשנה".
