בחלומותיי, גוגל מתחננת שאחזור. משאבי אנוש מודיעים לי שמצאו עבורי את התפקיד המושלם בהנדסת תוכנה, כזה שרק אני יכולה למלא. אף שעברו שלוש שנים מאז שהתפטרתי (מתוסכלת מטיפול בתלונה על הטרדה מינית וחקירה מייגעת מצד משאבי אנוש ומהניסיון לרפות את ידיי מלהגיש בקשה לקידום, מה שהוביל בסופו של דבר לפגיעה בשכר שלי), אני תמיד קופצת על ההצעה, מוצפת בשמחה והקלה. התג ההולוגרפי שלי חוזר לחגורה, המקבוק הארגוני שלי חבוק בזרועותיי, ואני שבה ומתאחדת עם עמיתיי וצוללת בחזרה למלאכת איתור הבאגים, באקסטזה של מי שחשה שלחייה יש שוב מטרה ברורה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשאני מתעוררת לגלות שזה רק חלום, אני תמיד חשה אכזבה. אף שאני שמחה שעזבתי את גוגל, וגם את פייסבוק – שם עבדתי תקופה קצרה עד להחלטתי לנטוש את עולם ההיי-טק כליל באמצע 2021 - המעבר הלאה לא היה פשוט. כמו עובדים רבים שהיו חלק ממה שכונה "ההתפטרות הגדולה", עזבתי כי חשתי שחיקה שרק החריפה בעקבות המגפה, לצד תחושה מתחזקת שהחיים קצרים. ההתפטרות נראתה כמו הדרך להשיג שליטה על הרווחה הנפשית והפיזית שלי. אבל היא לא הייתה תרופת הפלא שלה ציפיתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כולנו כבר למדנו לזהות את החסרונות בעבודה שמשתלטת על חיינו, אבל הפרֵדה ממנה עדיין מגיעה עם תחושת אובדן גדולה. מעולם לא הרגשתי יותר אנרגטית מאשר בזמן עבודה אינטנסיבית בסביבה אינטימית. אפילו לאחר כמעט שנתיים שבהן הרהרתי בכך לא פעם, עדיין לא החלטתי אם אופוריה כזו מזיקה לי, מתנגשת עם אורח חיים בריא או שדווקא קידוש העבודה הוא הדבר האמיתי. משיחות עם קולגות שהתפטרו, על שאלות כמו מה איבדנו כשעזבנו, הגעתי למסקנה שקיים מתח מובנה בין עבודה על פרויקטים שמרגשים אותנו לבין היכולת לכבות את המחשב, להתנתק ולישון לילה רצוף. כולנו קיווינו שהחלפת קריירה תפתור את הבעיה, אבל כנראה שאנחנו נדונים לשאת את הקושי הזה איתנו הלאה בחיים.
הגעתי לגוגל ב-2015, ישירות מהקולג', ומיד התאהבתי בקצב המסחרר. הצוות שלי היה מופקד על חסימת מידע מוטעה, והבוסים שלנו הזהירו אותנו שטעויות שלנו עלולות לעלות בחיי אדם. באותו זמן נדמה היה שמחוץ למגדל המשרדים שלנו הדמוקרטיה קורסת, והאמנתי שיש לי הכוח לעזור.
תחושת השליחות המשותפת לצד שפע ההטבות שידעו להשאיר אותי כבולה למשרד, הפכו את מערכות היחסים בעבודה לעוצמתיות ורגשיות. כל יום בשעה 17:00 צעדתי לתוך חדר ישיבות עם שאר המהנדסים הצעירים, לזמן שכינינו "קפיבארה אבס" (כלומר, שרירי בטן של מכרסם). נשכבנו על השטיח ופצחנו בכפיפות בטן ותרגילי פלאנק. זה הריח כמו זיעה וגרביים ישנות, והרגיש כמו בית.
אבל למרות כל ההטבות, העבודה גבתה מחיר. לאחר שדיווחתי על הטרדה מינית, לא הצלחתי לישון בשקט במשך שבועות רצופים. כאבי הגב התחתון שלי הפכו כה קשים עד שלא יכולתי לשבת, ונאלצתי לעשות את עבודת התכנות בעמידה, לפעמים במשך שעות. בשלב מסוים פניתי למרפאה הארגונית, שם פרצתי בבכי. האחות רשמה לי תרופות להרפיית שרירים וטרמדול - משכך כאבים אופיואידי - והאיצה בי להתפטר. לפני ההחלטה עברו עליי שבועות שבהם התקפלתי מדי ערב כמו ילדה קטנה על הספה, מייללת: "לא רוצה לעזוב". בתפקיד הבא שלי, בפייסבוק, החסרונות היו דומים, רק עם פחות יתרונות (נוסף על בעיות הגב, התחלתי לסבול שם גם ממיגרנות משתקות).
בשלב מסוים בשנת 2021, כשהודעתי בפייסבוק שאני עוזבת, לקראת עזיבה של עולם ההיי-טק בכלל עד להודעה חדשה, היו לי כל הסיבות לחגוג: בדיוק מכרתי ספר שכתבתי והיו לי משאבים כספיים לכתוב במשרה מלאה - פנטזיית ילדות שלי. עד מהרה נעלמו הכאבים, מה שהוכיח ביתר שאת את נכונות החלטתי לעזוב את העבודה המתישה.
בשעתו עדיין לא הבנתי שהייתי חלק מ"ההתפטרות הגדולה". בשנת 2021 נרשם מספר שיא של 48 מיליון אמריקנים שעזבו את מקום עבודתם, ובשנת 2022 עלה המספר ל-51 מיליון. הסיקור החדשותי היה מפרגן, וכלל כותרות בנוסח "כולם עוזבים את עבודתם. נהדר!". בד בבד, סרטוני טיקטוק שזכו לכינוי "QuitTok" תיארו זאת כהתרוממות רוח גדולה. באחד מהם נראה עובד של רשת "טאקו בל" קופץ לתוך הכיור כדרך לחגוג את המשמרת האחרונה שלו, לפני שיהפוך לסטרימר של משחקי וידאו במשרה מלאה.
החוויה החיובית שלי התגלתה כדרך עקלקלה יותר. ההתלהבות מהפרויקטים החדשים שחיכו לי לא מחקה את האובדן שחשתי על העבודה היוקרתית הקודמת שאיננה. לאחר שהתגברתי על התשישות הראשונית, ביכיתי את מה שנטשתי: הקשר העמוק עם המנהלת שלי, שהיה כמעט כמו קשר הורי; סולם הקידום שבמשך שנים התווה לי את עתידי; הדימוי העצמי שלי כאישה שהיא מהנדסת תוכנה בלב התעשייה, כזו ש"עשתה את זה" בתחום הנשלט על ידי גברים. אבל הייתי נחושה לעבור הלאה, ושקעתי במיזמים החדשים עד שהרגשתי את העקצוץ המוכר בעמוד השדרה. כן, בעיות הבריאות הישנות שלי חזרו לרדוף אותי.
ליבי וינסנט היא סקוטית שמתגוררת בלונדון, וגם היא מספרת על רגשות מבלבלים לאחר עזיבת עבודה אינטנסיבית. ליבי בילתה את שנות העשרים שלה בניהול מועדוני לילה, ולאחר מכן טיפסה במעלה הסולם ב-Just Eat Takeaway, ענקית טכנולוגיה עולמית של שירותי משלוחי מזון (כמו Grubhub). שחוקה מהמגפה היא התפטרה בשנת 2021, חודש אחד לפני יום הולדתה הארבעים, רק כדי לגלות שלהירגע קשה לה אפילו יותר, גם כשהיא משוחררת מלחצי העבודה. "כל מה שעשיתי לווה בהרגשה שלא זה הדבר שאני אמורה לעשות", היא מספרת. היא התקשתה ליהנות מקריאה, ותוך כדי יוגה חלמה בהקיץ על תחומי האחריות הקודמים שלה. להסתכל מבחוץ על החברה שלה צומחת בלעדיה היה חוויה מייסרת. "זה כמו לראות את האקס שלך ממשיך הלאה בשמחה".
הציפייה להרגיש שמחה ורגועה בזכות השחרור מחיבוק הדוב הארגוני הכבידה על ליבי. בחג המולד היא קיבלה משלושה אנשים שונים את אותו ספר עזרה עצמית - Untamed מאת גלנון דויל. "הם ייעצו לי 'להפסיק לנסות לעמוד בציפיות של אנשים אחרים'", שזו שיפוטיות לא רצויה.
שְׁלוֹמוּת (Wellness) וגילוי עצמי התגלו כמשימה יקרה ומתישה. בסופו של דבר הבינה ליבי שהיא לא נכשלה במציאת האיזון משום שמצבי לחץ חביבים עליה. "אני לא רוצה להיות מחוץ למכונה הארגונית. אני לא רוצה ללמד יוגה", אמרה. היא השיקה שירות ייעוץ המסייע לנשים לעשות את המעבר לתפקידים חדשים, וכיום היא עובדת יותר ממה שעבדה בהיי-טק, אבל מאושרת יותר משהייתה בעבודתה הקודמת או בתקופה שהייתה מובטלת. ליבי ציפתה שטיפול עצמי יהיה התשובה, אבל במקום זאת מצאה סיפוק בקריירה, כזו שהיא מאתגרת אבל מציעה תחושה של הגשמה אישית.
חאלד עבדולקאדיר סיים מערכת יחסים ארוכה עם המקצוע שלו לאחר כמעט 20 שנות שירות ביטחוני, כולל שירות צבאי. הוא התגאה ביוקרה ובייחודיות של התפקיד שמילא בסוכנות לביטחון לאומי. "הייתי בחוד החנית", מספר עבדולקאדיר, "בחזית שירותי הביטחון של אמריקה, עם הטכנולוגיה והיכולות המתוחכמות ביותר בעולם".
אלא שגם הוא הוכרע על ידי הלחץ המתמיד. היה קשה לצאת להפסקות צוהריים, שלא לדבר על חופשות, בשל תחושת החובה למלא את "מה שאזרחי המדינה מצפים מאיתנו לעשות". עם סיווג ביטחוני סודי ביותר, עבדולקאדיר חש כל הזמן על הקצה: אם, למשל, פתחו איתו זרים בשיחת חולין בתור לקופה בסופרמרקט, הוא מייד תהה אם הם מנסים לחלץ ממנו מידע מסווג. "העבודה הופכת לאורח חיים. זה משפיע גם על המשפחה".
הלחץ שחק את עבדולקאדיר, עד שבסופו של דבר הוא פרש ב-2020, להוט לפתוח פרק חדש בחייו המקצועיים. הוא ומשפחתו עברו מוושינגטון הבירה לקנזס סיטי שבמיזורי, שם הצטופפו כולם בבית דודתו. לאור העובדה שהשנים האחרונות לשירותו הפדרלי היו תחת הנשיא דונלד טראמפ וחפפו את מגפת הקורונה ואת המהומות בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד - הרעיון להגשים את חלומו להקים חברת הפקות סרטים נראה כמו ריחוק מבורך.
"כשעוזבים עבודה ברור שצפויים להתגעגע לכל מה שאהבתם בה. המפתח הוא למצוא משהו אחר שאוהבים באותה מידה"
אבל אחרי הפרדה, עבדולקאדיר החל לחוש החמצה בכל פעם שהקשיב לחדשות. "הייתי שחקן ועכשיו אני מחוץ למגרש. אני רואה מה קורה בכל העולם. ובעבר, כשהייתי צופה בחדשות, המחשבה הייתה 'מחר אעשה משהו בקשר לזה'".
בסופו של דבר מצאה אשתו של עבדולקאדיר עבודה במשרה מלאה, והוא ושותפו העסקי החתימו את הלקוחות הראשונים שלהם. אבל הקושי שלו להסתגל לשינוי רק התעצם בשל ההנחה של סביבתו שהוא מסתדר מצוין. לדבריו, יש נטייה לראות בו "טיפוס עמיד", כזה שאין סיכוי שיתקשה להתמודד עם עבודה מלחיצה, יְבַכֶּה את העבר או יילחץ מחוסר הוודאות הכרוך בפתיחת עסק. "אנשים חשבו שלא עברתי התמוטטות עצבים כשהאמת היא שכן עברתי. הם לא הבינו שגם אני חשתי מבועת מהעתיד כשהסתכלתי על הילדים שלי ישנים בלילה".
עבדולקאדיר אסיר תודה על שהגברת המודעות לנושא בריאות הנפש (במיוחד דרך שיח שיזמו גברים שחורים) נתנה לו את האומץ לתעדף את הרווחה הנפשית שלו ולעשות את השינוי. עדיין קשה לו להסתגל למעמדו הנוכחי "בשוליים" של הפוליטיקה העולמית, אבל עכשיו, כשהוא שקוע ביזמות, אין לו חרטות. "כשעוזבים עבודה ברור שצפויים להתגעגע לכל מה שאהבתם בה", הוא אומר. "המפתח הוא למצוא משהו אחר שאוהבים באותה מידה".
רגע לפני המגפה, הדסה מטיבצקי קודמה להנהלה בחברה שבה עבדה - יצרנית חומרה היושבת באזורים הכפריים של מדינת ניו יורק. שנה לאחר מכן, ב-2021, היא קיבלה הודעה ממעון היום של בתה שעליה למצוא לה מעון אחר. הבעיה הייתה שלכל המעונות הסמוכים היו רשימות המתנה ארוכות. "כאן זו לא העיר הגדולה. אין כאן מטפלות", היא מסבירה. היא מצאה בייביסיטרים ב-Care.com, סטודנטים שהיא טרחה שוב ושוב להדריך רק כדי לגלות שברגע האחרון הם מבריזים לה, זה אחר זה. בתום כמה חודשים כאלה, מטיבצקי, שהייתה בתחילתו של היריון שני, הרגישה שאין לה ברירה אלא להתפטר כדי להישאר בבית עם ילדיה. והיא לא הייתה לבד: על פי סקר של חברת הייעוץ Seramount משנת 2021, במהלך המגפה כשליש מהאימהות העובדות התפטרו, צמצמו את היקף המשרה שלהן או שהיו בתהליך לעשות זאת.
בתשובה לשאלתי אם היא מתאבלת על עבודתה הקודמת, מטיבצקי מתקשה לעצור את הדמעות. "בימים שמזג האוויר נעים בחוץ, אני עדיין קופצת לאכול בחוץ עם החברים מהעבודה". אף שיש לה עבודות מעניינות כפרילנסרית, היא מתגעגעת לעמיתיה ולריגוש שבניהול משברים. "כשעובדים בהבטחת איכות הכול קריטי, קריטי, קריטי", היא אומרת. "אנחנו מתלוננים על זה אבל גם אוהבים את זה".
סקר שנערך לאחרונה מצא כי 80 אחוזים ממתפטרי "ההתפטרות הגדולה" מתחרטים על החלטתם. אף שרבים עזבו לטובת איזון טוב יותר בין העבודה לחיים הפרטיים ולמען הבריאות הנפשית, רק כמחצית מהמשיבים היו מרוצים משני הנושאים האלה בתפקידיהם החדשים. בין לבין, המתפטרים התגעגעו לחבריהם מהשולחן שליד, למנטורים שלהם ולתרבות הארגונית - מה שמראה כי חברים מהעבודה מספקים הרבה יותר תמיכה ויציבות ממה שסרטוני הטיקטוק חוגגי הניצחון רוצים שנאמין.
הוויתור על המשרד ועל התפקיד שהחזיק אותנו כבולים אליו, פירושו להשאיר מאחור מוסד שאומנם הגביל אותנו אך גם סיפק קהילה ומשמעות. להמשיך הלאה מצריך להעריך מחדש את מערכת היחסים שלנו עם עולם העבודה - משימה הרבה יותר מפרכת ממה שסיפרו לנו.
היום אני רושמת הרבה יותר שעות ממה שעשיתי בגוגל תמורת הרבה פחות כסף. כל מה שאני אוהבת בקריירה החדשה שלי רק דוחף אותי להתאמץ יותר, וההשלכות נותרו דומות. אני כותבת שורות אלה בשעה 22:23 בלילה, מותשת, נואשת למתוח את גבי התפוס. עזיבת עולם הטכנולוגיה לא תיקנה את ההרגלים הישנים שלי. הם עדיין שם, מחכים לי.
ובכל זאת, אני מרגישה בהירות חדשה בחיי ומבינה עד כמה המאמץ מושרש בזהות שלי ובערכים שלי. מביך ככל שיהיה להודות בכך, אני אוהבת את מי שאני כשאני צוללת ומקדישה את כל כולי למטרה. התמסרות מלאה, בדומה לזו שילדים שוקעים בה, היא תחושה של מעטפת. כיום, אפילו כשאני עובדת לבד אני מרגישה שאני מחוברת למשהו גדול יותר, שאני חלק משורה ארוכה של אנשים שעמלו והתאמצו, הריעו ושמחו, והשתוקקו לנפץ את המחשב שלהם. אולי כל זה רק אשליה, אבל זו האשליה שאני מכירה היטב כמו את השתקפותי במראה. יותר מאשר בכל חברה או ארגון, כאן זה מרגיש בבית.
בגוגל לא הגיבו לשאלות על חוויות המחברת בזמן שעבדה בחברה.
