איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת פרץ, להבים.
בצילום: אוריה (8 וחצי), רות (4 וחצי), מלכי (44), תמר (38) והכלבה סנואו.
מחוץ לתמונה? החתולים אלבז וסמנתה והארנבת שלגו. תמר: "היו לנו גם תרנגולות עד לא מזמן אבל השכנים התעצבנו".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הבית? תמר: "בית פרטי. הערך שלו בשוק הוא סביב 3 מיליון שקל. המחירים גבוהים אבל ביחס למרכז זה עדיין נמוך. אפשר לקנות פה בשכונה הישנה בית בסביבות 2.5 מיליון שקל".
להבים? תמר: "זה יישוב קהילתי ואנחנו פה עשר שנים. אני מבאר-שבע ומלכי עובד בקריית-גת, אז מצאנו מקום טוב באמצע". מלכי: "זה חצי מושב וחצי עיר. אין את הלחץ של העיר אבל זה לא המרחבים של המושב. בנו פה בניינים גבוהים של דיור מוגן, ביישוב שהכל בו צמודי קרקע, ויש שני רחובות שממש איבדו את כל האווירה".
מה אתם עושים? מלכי: "לי יש סוכנות אופנועים בקריית-גת, מוסך שירות וגם מכירה של חדשים ומשומשים וציוד נלווה. זה תמיד היה החלום שלי. כשהייתי ילד גרתי במושב אחוזם והלכתי ברגל לגן, ובאחד הבתים בדרך היה אופנוע ב.ס.א ישן משנות ה-50 שנשען על עמוד חשמל. הייתי מתיישב עליו כל בוקר עד שהשכן היה מגרש אותי. בתור נער הייתי יושב שעות ומסתכל על הרוכבים בשטח, ובגיל 12 הבנתי שאני לא אראה מאבא שלי אופנוע לעולם, אז ריתכתי קופסת ברזל וכל שקל הייתי חוסך לתוכה. אחרי ארבע שנים קניתי בכסף אופנוע. בגיל 20, כשנגמר הכסף, וזה היה או לאכול או דלק לאופנוע - מבחינתי זה היה לדלק. אז הלכתי לעבוד בלתקן אופנועים ומפה התגלגלתי. היום יש לי שישה עובדים".
תמר? "אני עובדת סוציאלית והמשכתי ללימודי פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית, פרויד וחבריו. אני עובדת בעמותת עמך שנותנת מענה לניצולי שואה ולדור שני ושלישי, ויש לי גם קליניקה פרטית. מי שלוקח את עצמו ברצינות במקצוע הזה חייב להיות בטיפול בעצמו. כדי להיות מטפל טוב אתה צריך שהדברים יעברו דרך הבטן, אתה לא יכול להיות מנותק. וזה משפיע עליך, לפעמים זה צובע את העולם קצת אחרת, ואתה צריך לאזן את עצמך. אחת הדרכים שלי לעשות את זה היא גם עם האופנוע. אני רוכבת בשטח".
רוכבת? תמר: "גם אני התחלתי בגיל 12. היו מירוצים בטלוויזיה ונדבקתי למסך, וכל החדר שלי היה עם פוסטרים של אופנועים. גם אני התחלתי לחסוך לאופנוע ראשון קטן, 50 סמ"ק, אבל לאט לאט זה גדל. הייתי אז בת 16 והייתי מגיעה למוסך שמלכי עבד בו. אחרי הצבא באתי לקנות אופנוע, ומלכי זכר אותי ומשם הקשר התגלגל. הוא התחיל לאמן אותי ברכיבת שטח, היה שם לי קונוסים ולימד אותי איך לבלום או לעשות פניות". מלכי: "כשמוציאים רישיון אף אחד לא מלמד אותך באמת לרכוב. אתה רוצה רישיון מהר והמורה רוצה את הכסף". תמר: "בכל הארץ היו מירוצי שטח לא חוקיים, תחרויות שמלכי היה משתתף בהן, ואני הייתי באה אחר כך ורוכבת את המסלול. אבל בקורונה השגרה נשברה והייתי הרבה בבית, אז אמרתי למלכי שאני רוצה להתחרות ממש".
תחרויות? תמר: "כן. זה היה תמיד חלום". מלכי: "אני שמחתי, כי ידעתי שזה מעגל שהיא חייבת לסגור. התחלנו לבנות כושר, לעבוד על תזונה מתאימה. זה מאמץ פיזי לא פשוט". תמר: "נכנסתי לתחרות העונתית, שזה שמונה סבבים, כל חודש במקום אחר בארץ". מלכי: "קניתי רכב גדול שסידרתי בו חדר שינה, כמו קרוואן, כי לפעמים נוסעים יום לפני כן וישנים בשטח".
הישגים? תמר: "סיימתי שנייה בקטגוריה של הנשים. זה לא פשוט, זה קשה לוגיסטית וגם כלכלית". מלכי: "מעבר לעלות של האופנוע והציוד שנשחק ויש הרבה נזקים ובלאי גבוה וצריך חלקי חילוף ושינוע, אי-אפשר לעשות את זה לבד. חייבים תמיכה, ואני הייתי האיש צוות שלה". תמר: "בהתחלה זה חרק, אבל הסתנכרנו. הוא היה כל הזמן מלחיץ ורוצה שאכנס בכל הכוח, ואני הייתי צריכה לנשום". מלכי: "אני יודע מה זה מלחמה, ולקח לי כמה מירוצים כדי להבין ולהכיל את המקום שלה, ואז נהיה יותר קל". תמר: "זה היה וואו. אבל כשזה נגמר הרגשתי הקלה. המתח ירד וחזרתי לרכוב יותר בשביל הכיף. אבל עשיתי חשק למלכי, ועכשיו הוא ראה שזה אפשרי והוא החליט גם. כבר שני מירוצים מאחוריו, ואני איש הצוות שלו". מלכי: "היא בעיקר יש לה בעיית פטפוט, היא אוהבת לדבר עם כל העולם, ואני צריך בכוח למשוך אותה כשאני צריך אותה".
מינוס? מלכי: "כמה אלפים. אנחנו מודעים ליכולות הכלכליות שלנו ומשתדלים לא לחרוג מזה. הג'וק הזה דורש משאבים כלכליים. האופנועים שלנו מסתכמים ב-200 אלף שקל, בלי כל השוטף". תמר: "אבל זה מה שאנחנו עושים. אנחנו לא נקנה בגדים אלא חלקי חילוף לאופנוע. אנחנו לא נסע למלונות אלא לקמפינג בטבע".
הבנות? מלכי: "יש להן אופנוע קטן, הונדה 50 סמ"ק, אבל אנחנו לא לוחצים אותן. הן חיות את זה, ואם הן רוצות הן עולות עליו. הן רגילות לשטח ובאות לעודד עכשיו את אבא".
חו"ל? תמר: "היינו טסים לרומניה כל שנה למירוצי אינדורו. זה מירוץ סיבולת ביערות. נוסעים גם לרכוב וגם לצפות במירוץ. גם בארץ עשינו חוצה ישראל בשטח, ממרום גולן ועד אילת. גם אמא שלי ואחותי הצטרפו אלינו על אופנוע. אמא שלי לא רואה בעיניים. השבוע היינו גם במירוץ מינוס 400, שזה כל פעם במדינה אחרת, והשנה לראשונה הוא נפתח בארץ בים המלח. זו חגיגה גדולה".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
