בשיתוף אתר "המקצוענים"
אמנם ההגדרה היא עיצוב, אך כבר מזמן נמחקו הגבולות הברורים בין האסכולות. עיצוב? אמנות? אנתרופולוגיה? ביקורת חברתית? קיימות ואיכות הסביבה? למרות הכותרת הכולאת את הפרויקט הזה תחת משבצת של עיצוב, יש כאן הרבה מעבר לכך. עיצוב דעת קהל, הוא שם הולם יותר לפרויקט הזה, המתקיים זו השנה ה-11.
גם שלוש שעות לא יספיקו על מנת לחוות לעומק את כל המיצבים, להתעמק בהם ולהכיל אותם. עובדה: ביקור חוזר במספר חדרים, גילה דברים שהתפספסו בכניסה הראשונית אליו. לכן, ההמלצה היא להגיע עם סבלנות ולבקר בחדרים שאהבתם במיוחד, פעמיים.
כלל התערוכות והמיצבים יוצגו עד יום חמישי הקרוב (30.6). עבור מי שלא יספיק להגיע הנה טעימה קטנה ומעוררת מחשבה, של מספר מיצבים שהדהדו גם כמה ימים אחרי הביקור בהם.
בשונה מתרבות המוזיאונים החדשה שבה המבקר הוא המצולם, לא מורגש כאן שהחללים הותאמו לצורך צילום ותיוג ברשתות החברתיות.
כאן, המיזמים עצמם הם המהות, ולא מונחים כאן כתפאורה שתביא הרבה לייקים למצטלמים לידם.
החוויה הזו מכריחה את הצופה לחשוב, להרגיש, לרצות לגלות בעצמו מבלי שיאכילו אותו בכפית. ומי שלא הבין, יכול לשאול את המעצב שלרוב נמצא ליד בשביל לספק הסברים. לא מבינים למה התכוון המשורר? תשאלו אותו והוא ישמח לענות.
"זאת רק בננה": קונטרה לבננה שנמכרה במעל 120 אלף דולר
מי שפספס את הבאז וורד של השנה האחרונה, NFT, ואת אחד מסמליה (בננה המודבקת לקיר עם מסקנטייפ שנמכרה בסכום של מעל 120 אלף דולר) יתקשה להבין את הקריצה שבהנחת הבננה הזו על השולחן.
היא מונחת עליו, כאחת מבין עשרות פריטים המרכיבים את המיצב הזה, העונה לשם "סלון". כאן, הוא מוצג כפריט פיזי, בעולם האמיתי, בעוד שבעולם ה-NFT, הוא נסחר כקובץ דיגיטלי. יחי ההבדל והשווי שלו.
"סלון" הוא פרויקט מתמשך של קבוצת Piknik הטורקית, שחבריה מייחדים את פעולת הרישום כמדיום לבדיקת גבולות. לשאלה האם יצירתם מושפעת או מתכתבת מזו של "מיסטר דודל" הבריטי, המאייר באובססיביות על גבי כל משטח אפשרי, עונה אחד מהם: "רציתי שהוא יעשה לי שרבוט קעקוע על הגוף שלי", ובכך מבהיר שהם בהחלט חולקים את אותה האהבה לכיסוי חללים לבנים בשרבוטים.
כשהם נשאלים מהו הז'אנר המוביל שלהם, הם כמו מחכים עם תשובה מוכנה מראש, אך כזו שמטרתה להעביר את המסר העיקרי של פעילותם: הצורך למחוק את הקווים המסורתיים שבין התחומים. "כולנו אדריכלים, אך כאלה שהם רב-תחומיים. אנחנו מנסים לעשות אקרובטיקה בין גבולות ארכיטקטורה, אמנות וגרפיקה. גם בתקופת הרנסנס הידע החדש הגיע בתפר שבין התחומים השונים, ואנו מיישמים זאת בימינו".
בגד שניתן לפרום ולתפור מחדש
במיצב Transitory Yarn, אלכסנדרה פרוסטורבר מווינה מציגה פרטי לבוש שנסרגים ונפרמים באופן מחזורי. בכך, הם מדגישים את חשיבות העיצוב בר החלוף, ומעודדים צריכה על פי שימוש בלבד.
זה עיצוב? זו אמנות? הזמן יגיד
עקיצה ביקורתית מתוחכמת לעולם האמנות - שחוטא לא פעם בחשיבות עצמית מנופחת - היא הכרזה הזו: "ימים יגידו אם זו אמנות".
לא ברור אם הכוונה היא לכיתוב עצמו ולשעון שמעליו, או לבחורה שבמשך שעות ארוכות מבצעת ריקוד רובוטי, עם תנועות חזרתיות נטולות רגש והבעה. ואולי זה הרעיון, להשאיר את המבקר בתערוכה עם יותר מסימני שאלה מאשר סימני קריאה.
גרב שהיא נעל עם סוליית פוליאוריטן מוקצף
עוד תור של מבקרים שרוצים לקחת איתם משהו פיזי מהתערוכה השתרך בחלל שבו גרביים הפכו לנעליים, בדיוק על פי מידת כף הרגל. ייצור כלאיים בין גרב, מדרס ונעל, עם אמירה אופנתית מובהקת. המעצב מאחורי המיזם הוא תדהר זגגי.
מדיטציית בהייה במסכים
אם הדת של המאה ה-20 היא הדיגיטל, אז המדיטציה שאמורה להראות לנו את האור (הכחול, במקרה זה) היא בהייה במסכים. המיצב הזה, מעביר בצורה פשוטה ועוצמתית את הרעיון, בלי להתחכם יותר מדי.
"הבחירה בגלילה אינסופית של הפיד הווירטואלי, השניות הארוכות המתלוות להמתנה לדלג על הפרסומת או לטקס הכנת הקפה – לעתים נדמה שלא שאלת החיסכון בזמן היא הבוערת בנו, אלא הבריחה מהתחושה שהוא תכף נגמר", נכתב באתר הרשמי של הפרויקט.
"בתערוכה 'זמן קריאה' מוצגות עבודות קיימות וחדשות המגיבות לניסיונות האנושיים לשלוט בזמן ולעצב אותו, וליכולתו של הזמן להתל בנו. וכך, תוך התבוננות במופעים של ניהול משאב הזמן המוגבל שלנו, מתחזקות שאלות הנוגעות דווקא בצורך האנושי בהשהיה ובבהייה, ובגאולה שמביאה איתה חוויית ההמתנה".
הדמיה של סאונה, מבוכה גם בלבוש מלא
בכדי לחוות לא רק את ההמתנה, אלא גם את האינטימיות הכרוכה בישיבה כפויה עם זרים בחלל אחד, כדאי מאוד להיכנס למיצב של הסאונה. בכל סבב נכנסים 8 מבקרים, מתיישבים אקראית אחד מול השני ובוהים זה בזה, בהתאם להנחיות מוקלטות.
כאן, מתברר שבשונה מחוויית הסאונה האמיתית, העובדה שהמשתתפים לבושים גורמת למין היפוך תפקידים. אם בסאונה בעירום חלקי או מלא, לרוב הנשים הן שנבוכות מול הגברים, כאן מפתיע לגלות איך דווקא הגברים משפילים מבט, מחכים שה'סיוט' ייגמר ומגחכים במבוכה ילדית. התופעה הזו, חזרה על עצמה במספר סבבים שונים. נקודה מעניינת למחשבה, לשני המגדרים.
העובד הוא הדי.ג'יי: מיצב אינטראקטיבי למבקרים
בעידן שבו המרחב הביתי והעסקי התערבבו, טבעי שגם סביבת העבודה תגיב לכך. מעסיקים רבים, נדרשים להשקיע בשימור עובדים בדרכים יצירתיות במיוחד. המיצב הזה הוא כמו פרשנות לסביבת עבודה מזמינה יותר. בה, כל מבקר בתערוכה יכול להזיז את החפצים המשרדיים ובכך ליצור מוזיקה חיה, בהתאם לרצונו.
לופר: משמיעים את הקלטות המבקרים בלופ
המבקרים שמעוניינים בכך, יכולים להתקרב אל המיקרופון ולאורך כל ימות התערוכה להקליט את עצמם. ההקלטה, מתווספת לרצועת זמן של דקה שמושפעת בלופ, ומורכבת מכלל המשתתפים בה.
בנוסף, באותו החלל, יכול כל משתתף לסמן היכן הוא מרגיש שהוא נמצא על ציר הזמן, ביחס לחייו. האפשרות להגיע לתערוכה, ולהשאיר בה חותם כתוב או חותם קולי, מאפשרת חיבור בין הקהל, היוצרים והיצירה עצמה.
טארוט לפי אלגוריתם
תור של מבקרים נעמד מול מכשיר טארוט מודרני ואוטומטי מבוסס קוד, פרי יצירתו של אופיר ליברמן. המיצב שנקרא "אורקל של קוד המקור" מציע לכל מבקר קלף עם הדפס ושורה עם ציטוט נוסח "סיני חכם אמר".
ונוס מיפו: וריאציה מבלון של ונוס מווילנדורף
בתפר שבין ארכיאולוגיה, אמנות ועיצוב, נמצאת היצירה הזו. בלון הכלוא בין כיפופי ברזל, קטן יחסית, אך זכיר מאוד.
בין ארכיאולוגיה לעיצוב: תערוכת שוד ושבר
באותה התערוכה, מוצגות מיניאטורות שהן פרי יצירה משותפת הנקראת "צ.ל.ם אותי" של תמרה אפרת ושאול כהן.
חד-פעמי מהטבע: כלי חרס שחוזרים לאמא אדמה
מי שביקר בכפרים בהודו, בהם הזמן לעתים עדיין עומד מלכת, כבר נחשף לתופעה של כלי חרס חד-פעמיים. כאלה שמושלכים לרצפה מיד בסיום לגימת הצ'אי ההודי מהם. ישנם כפרים, שבהם גם הצלחת מתכלה. היא עשוייה עלה בננה ענקי, שבסיום הסעודה האנושית הופך להיות סעודה לבעלי-החיים באזור.
את החיבור הזה שבין אפיית לחם מחמצת לייצור כלי חרס שאינם מזהמים את הסביבה, יוצרת לירי ספטון במיזם 'ארץ'. היא מבקשת "לטשטש את הגבולות, למזג את ההפרדות ולשנות את האופן אליו הורגלנו לחשוב על מזון ועל חומרי גלם".
לדבריה, "כשהקשר הישיר לעולם, לאדמה, מתגלה לנו מחדש – החרסית והקמח מתאחדים תחת המערוך בתבניות אפייה, בתנור שיודע להכיל גם וגם. המטבח הביתי הופך לסדנה ומייצר כלים מאותה אדמה עליה אנו חיים, אשר אליה הם שבים עם תום השימוש".
שבוע העיצוב ירושלים מתקיים בבית הנסן, 23-30 ביוני 2022, הכניסה ללא עלות.
זוהי יוזמה של משרד ירושלים ומורשת ושל הרשות לפיתוח ירושלים ומתקיים בניהול בית הנסן וחברת רן וולף.
