בית המשפט למשפחה בחיפה דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד בן זוגה לשעבר, שבה דרשה לקבל זכויות בבית שבבעלותו ובו הם עדיין חיים חרף הפרידה. השופטת הילה גורביץ עובדיה קיבלה את עמדת הגבר והורתה לאישה להתפנות.
מדובר בבני זוג שהכירו כשהיו גרושים עם ילדים וחיו כידועים בציבור. האישה טוענת שהם חיו יחד כזוג בשנים 2018-2003, ואילו הגבר התעקש שהתקופה הייתה קצרה יותר. הם לא רשמו נכסים או רכוש בבעלות משותפת ולא ניהלו חשבון בנק משותף.
עיקר המחלוקת נגע לארבעה נכסים שרכש בן הזוג בשנים 2007-2005, ובהם בית בן שתי יחידות דיור שבו הם חיים מ-2007. ברגע שחל משבר ביחסים עברה האישה ללון בחדר נפרד, וב-2018 עברה ליחידה התחתונה בבית. היא מתגוררת שם עד היום ומנהלת בחצר את העסק שבבעלותה.
בתביעה היא טענה שהם גרו תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף במשך כ-15 שנה. לדבריה, בן זוגה דרש ממנה לא לעבוד אלא לטפל במשק הבית ובהוריו הקשישים, ולסייע לו בעסקיו. היא ביקשה להצהיר שיש לה זכויות בחצי מהנכסים שנצברו על שמו בתקופת החיים המשותפים.
מנגד טען בן זוגה לשעבר כי הם שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת. לדבריו, את נכסי הנדל"ן הוא רכש בסיוע בני משפחתו, וזוגתו לא שילמה עליהם דבר. הוא הדגיש שהזכויות נרכשו בסמוך לתחילת מערכת היחסים והתעקש כי מ-2011 לא היה קשר אינטימי בין השניים. לדבריו, הוא איפשר לאישה להמשיך לגור בבית מטוב ליבו, עד שתמצא דירה חלופית. בתביעה נגדית שהגיש, הוא דרש שהיא תפנה את הבית.
עו"ד מיה רשל ארבל צילום: מיה רשל ארבל השופטת הילה גורביץ עובדיה הבהירה שכידועים בציבור, המשטר הרכושי שחל על הצדדים הוא הלכת השיתוף. לפי הלכה זו, בני זוג שחיים יחד ומקיימים משק בית משותף, מתקיימת לגביהם חזקה שרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים הוא משותף. זאת, כל עוד אין ראיות שכוונתם הייתה אחרת ושהם שמרו על הפרדה.
עם זאת, בפסק הדין הודגש שאין די בהוכחת אורח חיים תקין כדי להקים את חזקת השיתוף, אלא יש להוכיח אותה. על הטוען לשיתוף להוכיח שהצדדים התכוונו להיות שותפים בנכסים, נוכח מאמץ משותף.
במקרה זה קבעה השופטת שהאישה לא הוכיחה שהרכוש משותף. מעדותה עלה שהתביעה שלה נשענת רק על הטענה לחיים משותפים, והיא לא הביאה ראיות לכוונת שיתוף. זאת ועוד, התובעת הצהירה בפני ביטוח לאומי כי אין להם רכוש משותף, ובנסיבות אלה היא מושתקת לטעון אחרת. היא גם הצהירה שלא שילמה מכיסה עבור רכישת המקרקעין או השבחתם.
השופטת הדגישה כי המסקנה נכונה גם ביחס לבית המגורים, וציינה כי מהעדויות עלה שלאחר המשבר הצדדים חיפשו דירה להשכרה שבה תוכל התובעת להפעיל את העסק, והיא לא טענה אז לזכויות בעלות בבית. בהתאם התקבלה תביעת הפינוי של האישה והיא חויבה לעזוב את הבית תוך שלושה חודשים. כמו כן היא חויבה בהוצאות משפט בסך 3,500 שקל ובשכר טרחת עו"ד בסך 17,550 שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד יוסף גרציקוב
• ב"כ הנתבע: עו"ד יוגב לוי
• עו"ד מיה רשל ארבל עוסקת בדיני משפחה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
