מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת בנדאיד-מינץ, מנווה צדק, תל-אביב.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: דדה (36), ניצן (33).
הבית? דדה: "אנחנו בדיוק על מזוודות אצל המשפחה של ניצן בנווה צדק עד שנעבור לדירה וסטודיו ששכרנו בניו-יורק".
נווה צדק? ניצן: "אני נולדתי פה. זה היה הבית של סבא רבא שלי שמעון רוקח, אחד מעשרת הבתים הראשונים של תל-אביב. בתור ילדה היו צוחקים עליי שאני מנווה צדק. זו הייתה שכונה ענייה עם המון פשע ובתים ישנים ומתפוררים, ותוך 30 שנה היא הפכה לשכונה הכי יפה של העיר. אני אוהבת את העיר אהבת נפש, אבל המעבר שאנחנו עושים הוא לצורכי קריירה. בתור אמנים יש תקרת זכוכית פה בארץ ויש מקווה מים קטן שכולם שותים ממנו. ואנחנו רוצים את האוקיינוס".
איך הכרתם? דדה: "התחלנו כאמני רחוב וראינו את העבודות אחד של השני". ניצן: "חיזרתי אחריו עם האמנות שלי. הוא היה כבר מוכר וידוע בזכות הפלסטרים שהוא היה מצייר על הקירות. אני הייתי נצמדת לו לעבודות עם שירים שלי שהייתי כותבת על הקירות כדי למשוך תשומת לב". דדה: "הייתי קשוח בזמנו. לא הייתי נפגש או מראה את הפנים שלי. תמיד אהבתי את הרעיון שהאנשים פוגשים את האמנות שלי בלי לדעת מי יצר את זה והאמנות נשארת חופשית". ניצן: "הוא יכול לעבוד 24/7 ולהסתפק בליצור בלי להזדקק לשום דבר מבחוץ, אז כנראה שלא היה חסר לו כל מיני בנות סקרניות וגרופיות".
שירים? ניצן: "התחלתי לכתוב שירים על קירות בגיל 17 מתוך מצוקה והתמודדות עם דיכאון. זה התפתח וצבר תאוצה והפך לקריירה". דדה: "גם אני לא חשבתי שאמנות זה משהו לחיות ממנו. רק אחרי הצבא התחלתי ליצור והאמנות מצאה אותי. הפלסטרים שהתחלתי לצייר היו כתוצאה מפוסט-טראומה אחרי השירות הצבאי. לא ידעתי מה יש לי, והציור של הפלסטר היה סימן שרציתי לחלוק עם אנשים כסוג של צעקה. אנשים התחילו לספר לי על המצוקות שלהם".
פלסטר? דדה: "הייתי חורש את הרחובות ומצייר גרפיטי לילות שלמים בכל העיר. לא פחדתי. העיר היא לא רק אוסף של קירות אלא האנשים שחיים בה, והתקשורת הזו ביני לבין אנשים הרגישה לי כמשהו לגיטימי. אף אחד לא ידע מי אני והייתי יושב בבית קפה ושומע אנשים מדברים על הפלסטרים ותוהים מי עושה את זה". ניצן: "גם אני לא ידעתי מי הוא ואחרי שנתיים שחיזרתי אחריו הצלחתי למצוא אותו ברשת והתחלנו להתכתב. זה לקח עוד שנתיים עד שהוא סמך עליי ונפגשנו. הזמנתי אותו לאננס ב-50 שקל בשוק העלייה".
מתי זה הפך לפרנסה? דדה: "יצרנו הרבה ואנשים התחילו לרצות את זה והתחלנו גם להציג בגלריות ובאירועים. כמובן שגם העבודות השתנו וזה כבר לא רק אמנות רחוב. התחלנו ליצור עבודות על חומרים שאנחנו מוצאים ברחוב. היום אני מרגיש שעל הפוסט-טראומה התגברתי, ואני ממשיך לצייר את הפלסטרים כדי לעזור לאחרים להתגבר". ניצן: "זו הפרנסה שלנו בעשור האחרון".
מנהטן? דדה: "תמיד רצינו להגיע לשם וכל שנה היינו דואגים להגיע לתוכנית של חודשיים-שלושה של אמנים. בספטמבר האחרון יצאנו לעוד תוכנית כזו ל-3 חודשים, ואז 7 באוקטובר חתך הכל". ניצן: "הייתה הרגשה שאין לנו לאן לחזור כי הארץ גמורה והתחלנו לחשוב מה עושים. חיפשנו משהו שידבר אל הקהל בארה"ב והחלטנו להדפיס פוסטרים של החטופים עם הכותרת 'חטוף' ויצאנו לרחובות להדביק אותם. אף אחד לא רצה לעזור לנו וסיימתי את היום שבורה. ישבתי ובכיתי ואיזו אישה ראתה אותי, הרימה את אחד הפוסטרים, חיבקה אותי ואמרה לי שתינוקות וילדים זה מחוץ לתחום ושהיא תתלה את זה בבית. היא נתנה לי כוח ותקווה. לפני שהלכנו לישון העלנו את הפוסטרים לאינטרנט וקראנו למי שרוצה שידפיס. כשקמנו בבוקר גילינו שזה נהיה ויראלי ושיש ברחובות ניו־יורק מלא פוסטרים שאנשים הדפיסו ותלו ומשם זה פשוט התפוצץ. הקמנו חמ"ל שהוביל קמפיין גרילה עם מלא מתנדבים ותרגומים ל-30 שפות. אלה היו 3 חודשים הכי אינטנסיביים בחיים והתחלנו גם לקבל איומים".
איומים? ניצן: "התראיינו לתקשורת ואנשים זיהו אותנו והתחילו לאיים עלינו". דדה: "עברנו 7 דירות בחצי שנה כי זה הפך למסוכן". ניצן: "אבל למרות זאת החלטנו לעבור לניו-יורק. חזרנו עכשיו כדי לקפל את הסטודיו בארץ ובמאי אנחנו שוב במנהטן. אנחנו רוצים להתפתח מקצועית ולחזור לקריירה שהתחלנו. בעלי גלריות כבר אמרו שהם לא רוצים להציג ישראלים, אבל אני יודעת שנצליח למרות הכל ונראה להם מה זה".
מה עושים עכשיו בארץ? דדה: "עשינו פרויקט עם יקב טפרברג. הם רצו לעשות חיבור בין אמנות ויין, וזה נראה לי נכון. הפלסטר משיק ליין, שניהם מספקים השלמה קטנה למצב שאתה נמצא בו, והם יציגו את האומנות שלי על התוויות. השקנו את היין ממש שבוע שעבר וזה מרגש".
מצב כלכלי? דדה: "בסדר, אבל כמו כולם מתמודדים עם החיים היקרים האלה. אנחנו סומכים על עצמנו ומקסימום נחזור".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
