מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת אורי, גבעות (גוש עציון).
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
בצילום: דוידי (42), נהורא (35), נחל (12), יער (10), דרור (5), צרי (חצי שנה) וצ'יה.
גבעות? דוידי: "זה יישוב משלב. יש פה בית ספר לחינוך מיוחד, וכשבית הספר גדל והילדים בגרו, הכינו פה דירות עבורם ותעסוקה. יש שמונה הוסטלים ו-40 משפחות מסביב. גבאי בית הכנסת הוא עם תסמונת דאון. הדירה לידנו היא של בנות עם פיגור, המשולבות בקהילה. יש פה גם בית קפה שפתחו, שבו עובדים אנשים עם מוגבלות. הבתים פה זה קרוואנים ששוכרים מהעמותה של בית הספר".
קרוואן? נהורא: "אנחנו משלמים 1,000 שקל בחודש. הרחבנו אותו קצת בעצמנו כדי שיהיה מקום נוח לגור בו". דוידי: "הרעיון הוא שלכל אחד צריך להיות מקום בצורה טבעית בקהילה. כשבעלי מוגבלות גרים בנפרד מהחברה המוגבלות רק גדלה. כאן אדם מוגבל בא בחברה, בקהילה, ועובר התנסויות חדשות - והוא גדל ומתפתח. למשל, יש דייר קבוע שמצטרף אלינו בשבת לארוחה וזה נותן לחיים פרופורציות אחרות". נהורא: "זה מתבטא גם באווירה של השכונה. פשוט להיות שכנים טובים, לחייך. יש מקומות שהוסטל כזה מוריד את ערך הדירות ליד. פה זה להפך".
חסרונות? דוידי: "יש אנשים שצורחים באמצע השביל לפעמים, וצריך לדבר עם ילדים על מוגנות. אבל זה טבעי. הילדים לומדים לחיות עם זה. לא דוחקים את הבעיות לפינה, מתמודדים איתן. גם אין פה הנחות לחבר'ה. הם צריכים לעבוד ולתת כמו כולם".
איך הגעתם לכאן? נהורא: "אני בכלל גדלתי בירושלים, בתוך סילוואן, בעיר דוד. ההורים מאוד אידיאולוגים. זה לגור ממש בתוך כפר ערבי. גדלנו עם תחושת שליחות והיה לנו ברור שאנחנו עושים משהו חשוב ומיוחד. גרנו חמש דקות מהכותל המערבי וגן המשחקים שלנו היה החפירות הארכיאולוגיות. אנשים שואלים אם לא פחדנו, וזה מורכב. אמא שלי תמיד לחוצה ואבא שלי תמיד רגוע, אבל אני לא זוכרת תחושת פחד. תבין, כל פעם שהיינו יוצאים מהבית היינו מזמינים ליווי של מאבטח. כשהיינו חוזרים מבית הספר הייתה לנו תיבה שהיה בה מכשיר קשר, וכילדים קטנים היינו עולים בקשר ומזמינים את הליווי חזרה".
לגור בשטחים? נהורא: "אני לא גרה כאן מתוך אידיאולוגיה, זה לא מעסיק אותי, אבל אני בעד המפעל הזה וכמובן שאין לי התנגדות לזה, למרות שיש דברים שמאוד מפריעים לי. זו מציאות מורכבת. היה פה עובד שהיה ממש חבר טוב שלי. התארסנו בדיוק באותה תקופה והיו לנו כל הזמן שיחות איך זה אצלם - ואיך אצלנו. כשהוא היה חולה והיה צריך טיפול בהדסה - נתנו כסף ואירגנו לו את זה".
מה אתם עושים? דוידי: "אני פסיכולוג חינוכי ועבדתי שנים בתור מערכת החינוך, אבל מה שמעניין אותי זה לא לפתור בעיות אלא ליצור בריאות בתוך המערכת. אני מנהל עמותת "מרכז מרחב" ולקחתי את העקרונות של מה שקורה פה ביישוב. אני מנסה להראות את הקסם הזה שקורה כאן לעולם. המגע עם הטבע, בעלי החיים, אלה מוציאים מילדים דברים שהם לא מוצאים במקומות אחרים. זה נותן ביטחון, שמחה ותכלית לחיים שלהם. אנחנו נכנסים לבתי ספר ונותנים מענה לילדים דרך עשייה ומלאכות, וגם עוזרים להם להתמודד ולקחת אחריות על החיים שלהם. המערכת היום, כשהיא מתמקדת רק בלמידה, היא מנשירה כ-25%. כשאפשר לתת לילדים כלים להסתדר בחברה, אפשר לתת להם בריאות אמיתית. היום אנחנו ב-30 בתי ספר פה באזור, אבל המטרה היא להתרחב החוצה".
נהורא? "אני מתעסקת במיומנויות חיים קדומות. נולדנו לגן עדן, אבל לאט-לאט אנחנו מתרחקים ממנו. יש סביבנו שפע ואנחנו לא יודעים לנצל אותו. רוב האנשים, גם אם רואים עץ מלא בפרי - הם לא יקטפו ויעדיפו לקנות מהסופר. אנחנו פשוט כבר לא מחוברים לעולם שסביבנו, ואני מלמדת כל מיני דברים שנובעים מזה לחיבור עמוק לטבע. למשל ליקוט של צמחים למאכל או לתרופות. אני לוקחת קבוצות ליער ואנחנו קוטפים ומבשלים רק ממה שליקטנו. לפעמים אנחנו מכינים תרופות ומשחות, או מכינים סלים מצמחים שמלקטים". דוידי: "בוקר אחד נחל פתח את המקרר ואמר, 'אמא אין מה לאכול חוץ מעור של גירית'. היא מפשיטה עורות מבעלי חיים, והוא מצא את זה במקרר".
גירית במקרר? נהורא: "לפעמים דורסים בעל חיים בכביש, ובמקום שזה יישאר שם, שזה נורא, אני אוספת את זה. עור זה מוצר איכותי ואפשר לעשות איתו המון דברים, אז למה לא לקחת את העור שזמין לנו במקום לקנות? זה בדיוק הניתוק שלנו מהטבע. אז חברים מתקשרים כשהם מוצאים משהו, ואני מגיעה". דוידי: "אותי זה מגעיל".
מצב כלכלי? נהורא: "אין מינוס כי אין הוצאות גדולות. הדרישות שלנו מהעולם הן קצת יותר צנועות מאנשים אחרים. לא הייתי בחיים בחנות בגדים. הכל מקבלים מהשכנים".
הבילוי שלכם? נהורא: "אנחנו לא ישנים במלונות או בצימרים ואנחנו לא טסים לחו"ל. אנחנו בשטח. זה העיקר מבחינתנו. אנחנו לא יוצאים לחופש כדי להיכנס לתוך בית".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
