מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת נקר מעין הבשור.
בצילום: נוי (47), רוני (9), איתן (47).
הבית? בית קרקע בשכירות, לא רחוק מהמשק של ההורים. משלמים כ-6,000 שקל. איתן: "לבית החלומות שלי אני מחכה שייצא למכירה משק באזור הוותיק של המושב".
עין הבשור? איתן: "זה מושב של מפוני ימית. גדלתי שם עד גיל 6, ואני זוכר את בית הכנסת וכמובן את חוף הים. אחרי שעזבנו אצלנו במשפחה זה כבר לא היה אישיו, אבל אני יודע מחברים שהיה לא מעט עניין פוליטי ואידיאולוגי סביב הפינוי".
איך הכרתם? איתן: "השתחררתי מהצבא ב-98'. נוי ושתי האחיות שלה בדיוק הגיעו למושב כעובדות זרות, ואני זוכר שנכנסתי למכולת וראיתי את שלושתן. ניסיתי את מזלי עם נוי וזה לא הלך. יצאתי לטייל בעולם, ואחרי כמה שנים, כשחזרתי, שוב נתקלתי בה, והפעם לא הסכמתי לוותר. אחרי חודשיים-שלושה של חיזורים היא הסכימה".
נוי? "גדלתי בצפון מזרח תאילנד וחלק מהאנשים בכפר הגיעו לישראל לעבוד. השכר בחודש היה כמו 8 חודשי עבודה בתאילנד. עבדתי בקטיף צמחי תבלין". איתן: "צריך הרבה סבלנות לשבת ולמיין את התבלינים. זה משהו שרק הם מסוגלים".
ישראל? נוי: "התכנון היה להגיע לכמה שנים לעבוד, אבל אז הכרתי את איתן". איתן: "זה היה לא פשוט, וגם לא היה מקובל. באופן טבעי, לנוי היו חששות שאני בחור צעיר שמחפש סטוץ, והייתי צריך לרכוש את האמון שלה שאני רציני. המורכבות העיקרית היא המנטליות השונה. ישראל מאוד אינטנסיבית לעומת הסובלנות של התאילנדים. עד היום לנוי קשה מאוד עם הלחץ שאנחנו חיים בו. אחד הקשיים הגדולים הוא סביב רוני. חברים, בית ספר, חוגים - אני עושה הכל כי לנוי זה מאוד קשה. גם השפה וגם המנטליות. זה פול-טיים ג׳וב, ואם מוסיפים לזה את המסעדה שלנו - זה עומס גדול".
מסעדה? איתן: "אני מתעסק בנדל״ן ושוק ההון, ויש לי הכנסה פסיבית, אז אפשר להגיד שיצאתי לפנסיה מוקדמת בגיל 34. נוי הכי אוהבת לגדל צמחי בית וחקלאות, אז התחלנו לגדל גידולים תאילנדיים במשק של ההורים. במקביל, העובדים התאילנדים במשק הקימו מאחורי החממות פחון. בשישי-שבת נוי הייתה מכינה להם אוכל מהבית. הריח הביא לפה מלא ישראלים שאוהבים את האוכל התאילנדי, ואנשים היו מגיעים אליי ואומרים לי שזה להיט וביקשו עוד מנות. אמרתי ׳למה לא׳ והקמתי משהו קטן ליד החממות שנקרא ׳גידולי רוני׳. מקום שבו אנחנו מגישים אוכל תאילנדי שנוי מכינה. אני לא מסעדן ונוי לא טבחית, אבל חיפשתי מה לעשות. הייתי קם בבוקר ומטייל. השתעממתי, ראיתי את כל הסדרות בנטפליקס ומה עכשיו? אז החלטתי שמסעדה תאילנדית זה נחמד, וגם תהיה לי אפשרות להכיר המון אנשים דרך זה. זה היה קטן אבל אנשים אהבו וזה גדל".
גדל? איתן: "כל הזמן יותר ויותר אנשים הגיעו". נוי: "אני יצרתי את התפריט מהטעמים מהבית. אנחנו קוטפים את הירקות והתבלינים בכל בוקר מהחממה ומה שנשאר בסוף היום זורקים". איתן: "מלהיות בפנסיה עברתי לעבוד פול טיים. היתרון הוא שאני לא לחוץ כלכלית ולא עושה טעויות שעושים יזמים בגלל אילוצים כלכליים. זה הפתיע אותי שאלפי אנשים מגיעים עד לפה לאכול. יש הרבה חיילים, אבל גם המון ממרכז הארץ שבאים במיוחד. זה מחמם את הלב".
7 באוקטובר? איתן: "ב-6 באוקטובר עבדנו עד שעה מאוד מאוחרת. היו שבעה אנשים באותו ערב שישבו אצלנו ונרצחו יום למחרת. אנחנו 6 ק״מ מרצועת עזה ובאותו בוקר לקחתי אקדח והצטרפתי לכיתת הכוננות ב-8 בבוקר, והמחבלים הגיעו גם אלינו. התנהל פה קרב מטורף והיה פה פשוט נס. היינו משני הצדדים של הגדר, ואז הם התפצלו לשתי חוליות וניסו לפרוץ את הגדר מאחורי המסעדה. היו צרורות והבחור לפניי חטף כדור בכתף. הייתי בטוח שאני הולך לחטוף, כי מה כבר אפשר לעשות עם אקדח מול הרובים, אבל פתאום הם פשוט עזבו. אחרי זה הבנו גם, מהחקירות שלהם, שהם פשוט קיבלו טלפונים מהמחבלים בנובה שיש שם בנות והלכו לשם. כל החיים אני אלך עם רגשות אשם על זה״.
פינוי? איתן: "כל היישוב פונה לאילת. היינו שם כמה שבועות והחלטתי לחזור. הצעתי לנוי ורוני לסוע לתאילנד, להתאוורר. רוני לא רצתה, אז נשארתי איתה לבד בשיא המלחמה ונוי נסעה למשפחה שלה לכמה חודשים". נוי: "זה קשה. נטבחו גם המון תאילנדים ואני מכירה את כולם". איתן: "באפריל פתחתי מחדש ולא דמיינתי שיגיעו אנשים".
איך מתמודדים? איתן: "פה במושב יש הרבה אנשים עם פוסט-טראומה חריפה, אנשים לא מסוגלים לצאת מהבתים לעבוד. אני, אישית, ברגע שהחלטתי לפתוח את המסעדה, למרות שהמושב עוד היה ריק, זה הציל אותי. נוי לא מדברת על זה. היא לא אוהבת לשתף".
הפינוק שלכם? איתן: "אני אוהב רכבים. אני נוסע על ריינג׳ רובר". רוני: "כל יום ראשון כשהמסעדה לא עובדת אני נוסעת עם אמא לקניון בבאר-שבע".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
