הספר הזה קטן. צהוב ודק, נראה די חובבני. על עטיפתו ציור ילדותי של עצלן – החיה – מנמנם על ערימה ירקרקה של שטרות כסף. מה זה הדבר הזה, אתם תוהים לעצמכם, ועונים: בטח איזה ספרון חרוזים גרועים שכתב סבא אנונימי לנכדה והוציא בהוצאה עצמית.
ובכן, פחות.
הספרון הזה הוא רב־המכר הגדול ביותר בישראל באגף ספרי העיון כבר חודשים רצופים. "השקעות לעצלנים" של תמיר מנדובסקי הגיע משום מקום – אין הוצאה לאור, אין יחסי ציבור, אין אף אחד שממש שמע קודם על תמיר מנדובסקי – ומכר, עד עכשיו, כ־50 אלף עותקים. ומנדובסקי רק הולך וגדל; הסדנאות שלו מפוצצות. קורסי האונליין כנ"ל, הפודקאסט שלו מוביל את רשימות ההאזנה, פגישה אישית איתו תעלה כרגע 3,500 שקל, ואני זכיתי. חינם (אם כי ייתכן שהוא עוד יוציא לי חשבונית).
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנוי +ynet:
עם האיורים הילדותיים, הגרפים הפשוטים, הכתיבה המשועשעת והסוף שמגיע רק 112 עמודים מהירים מההתחלה, "השקעות לעצלנים" הוא, מתברר, כל מה שישראלים רוצים מהגורו הכלכלי שלהם:
שום דבר מלבד הדרך הקלה ביותר, הברורה ביותר, נטולת המילים כמו "ניתוח ערך" ו"ארבטיראז'" ומלאת שורות כמו "אם לא יצאתם מהפרק הזה עם תובנות חד־משמעיות – זה בסדר! אפשר לישון על זה, ועצלנים אפילו יעידו שכדאי" ביותר – להשקיע בשוק ההון.
6 צפייה בגלריה
''ניסיתי להיות יסודי, וברגע שאני מתאבסס על משהו אני רוצה להבין הכל''. תמיר מנדובסקי
(צילום: איליה מלניקוב)
יש משהו כל כך לא שוק־הוני, כל כך מתמסר, בלתי מאיים, דובוני, כמעט מחבק, ב"השקעות לעצלנים" – אפילו בסרטון הקידום הקטן שהפיק לו מנדובסקי הוא מצולם כשהוא יושב על כיסא נדנדה ביתי, מחזיק את הספר ואומר דברים כמו "עם גרפים ואיורים צבעוניים! שיהיה לכם בכיף", עד שאתם תוהים איפה פה מישהו ראה גורו כלכלי או שיטה. או כסף. או שוק. או הון.
למעשה, כל הווייב והגישה של מנדובסקי הם ההפך המוחלט מבריכת הכרישים והדם שהשוק הזה מזוהה איתה, ובוודאי מעשרות זכרי האלפא בני ה־20 ומשהו שיבטיחו לכם בטיקטוק ובאינסטגרם להביא אתכם – אם רק תיקחו אצלם קורס – למקום שבו הם נמצאים: אחרי שהכו את השוק והמדדים עד זוב דם, ועשו את המיליונים שלהם עוד בטרם מלאה להם חברה רצינית ראשונה.
לא; מנדובסקי, 35, נשוי עם ילדה בת שנה וחצי ועוד ילד בדרך, תושב רמת־גן, פשוט מוטל שם על כיסא הנדנדה שלו, נראה ביתי וכרבולי לחלוטין, ומבטיח לכם את השיטה שאין דרך להמציא או לבטל – ואני מצטט מהספר: "1. קנייה. 2. לא לעשות כלום".
זו, מתברר, בדיוק הבשורה שעשרות אלפי ישראלים חיכו לה: שום התעשרות מהירה. פשוט – ואני אגיד את זה על רגל אחת, בזמן שמנדובסקי אומר את זה על שתיים בליווי איורים צבעוניים – לקנות, לאורך עשור לפחות, עדיף יותר, קרנות סל שכל אחת מהן מחקה מדד עולמי רחב המשקף מאות חברות (למשל S&P500), ואז לא לעשות כלום. שום כלום. השוק יורד? עולה? מתרסק? מתאושש? עושה משהו שמעולם לא עשה? לא עושה שום דבר שכבר עשה? עדיין לא למצמץ. תעשו מה שמנדובסקי עושה; שבו על כיסא נדנדה וקראו משהו.
"מעולם לא קרה שמישהו השקיע סכומים קבועים במדד מניות מוביל במשך עשור ולא יצא מורווח", מנדובסקי מבטיח לי. "היסטורית וסטטיסטית, לא קרה. לא תמצא אדם אחד שהשקיע וקנה כל חודש – כשזול, כשיקר – עשה את זה משך עשור, ויצא מופסד. וזה נכון רק להשקעה במדדים רחבים, לא במניות בודדות. מי שהתחיל לשים ב־2013 כל חודש 500 שקל על מדד ה־S&P500, הגיע לתיק של שבע ספרות באזור 2021".
ואת הבשורה הקטנה הזו – פשוט קנו קרנות סל של מדדים רחבים ככל האפשר, שבו בשקט ואל תתערבו – מנדובסקי מפיץ באדיקות של מיסיונר, תוך שהוא מבטיח את ההבטחה שאף גורו כלכלי מעולם לא הבטיח: "אני לא מבטיח לכם שאני אעשה אתכם עשירים, אבל אני יכול להראות לכם בצורה מאוד פשוטה את ההיסטוריה ואת הסטטיסטיקה", הוא משנן. "זה נכון ל־150 שנות היסטוריה של שוק ההון האמריקאי, ואפילו הבורסה הישראלית עשתה עשרה אחוזים בשנה בממוצע מאז יום היווסדה. אז אני מבטיח לך שלא משנה לאיזה מעמד סוציו־אקונומי נולדת – וזה לא ציטוט שלי, אלא של ביל גייטס: 'אם אתה לא מת עשיר, זאת אשמתך הבלעדית".
את כל הדברים האלה מנדובסקי אומר בטון המושכל, הידעני והלחלוטין לא מכירתי או מתלהב שלו. כזה הוא; מעורר אמון ממבט ומשפט ראשונים, ובדיוק בגלל שאין בו שום דבר מהכריזמה המבהיקה והמזויפת של ברוקרים בכירים ומוכרי רהיטים לשעבר; לא, מנדובסקי עושה רושם רגוע, מחושב, טכניוני שכזה, ובמילה אחת: חנוני.
הרושם הזה מטעה, כי מנדובסקי לא בא משום טכניון. הוא בא מירושלים וחולון, בן לאמא מורה ולאב איש צבא - שאחרי שירות קבע כפסיכולוג ארגוני על מדים המשיך גם הוא להוראה - היה חובש קרבי בנח"ל, ובגיל 18 פתח תיק מניות ראשון – "קניתי מניית ‘וואלה!’ כי זה היה אינטרנט, הדבר הבא, ומניה של כי"ל, כי אבא של חבר שלי עבד שם" – תיק שהגיע, בשיאו, לשווי מופלג של 8,000 שקל, ואז התרסק במשבר הכלכלי של 2008. "הייתי אז בסדיר, התיק המפואר שלי קרס ל־4,000 שקל – וישר מכרתי אותו, שלפחות יישאר משהו".
מהאירוע ההוא – מה שמכונה בעגה של אנשים שיש להם כזו "פאניק סייל" – מנדובסקי למד דבר אחד חשוב: שאין לו כסף. הוא חיפש עבודה שתהיה קצת יותר מעוד ג'וב סטודנטיאלי. "תמיד עניין אותי העולם הביטחוני, ולדעתי קיבלו אותי לעבודה בשב"כ רק כי הם היו במשבר גיוס", הוא צוחק.
שנתיים שב"כיות ראשונות עברו עליו בשלווה כשהוא מאבטח רכזי שטח, אבל אז קרה משהו שעמד לחצות את חייו: ביוני 2014 נחטפו ונרצחו שלושת הנערים מגוש עציון, ומנדובסקי מצא את עצמו מחפש אחריהם, עם יתר הכוחות, לאורך עשרות שעות רצופות ללא שינה. "בהתחלה עוד היה סוג של אופטימיות, תחושה שזה תכף יסתיים כי אי־אפשר לחטוף לנו מתחת לאף שלושה נערים, זה בטח עניין של שעות עד שימצאו את גופותיהם. אבל זה נמשך ונמשך", הוא זוכר.
זו לא הייתה העייפות הקיצונית ששברה אותו. זה מה שבא אחר כך. "הייתי בין שלושת הראשונים שהגיעו לגופה של הילד מוחמד אבו־ח'דיר, ולא ציפיתי לראות מה שראיתי", הוא זוכר. "בדיווח אמרו 'חטיפה'. לא אמרו ילד, לא אמרו רצח, לא אמרו שריפה. אמרו, 'מישהו קשור לעץ'. יצא לי לראות מתים לפני זה, אבל משהו בזה שזה היה ילד, וזה היה אכזרי, לא יצא לי מהראש. אתה עוצם עיניים וזה חוזר אליך, המנח הלא־טבעי שהגופה הייתה מונחת בו, זה ממש נטבע לי בזיכרון, הסילואטה, אני יכול גם עכשיו לשרטט לך אותה. והריח נשאר איתי וחוזר אליי; היה ריח של בשר שרוף באוויר – הם שרפו אותו כשהוא עוד היה בחיים. ואז היה מעצר הרוצחים – שני קטינים ובגיר – וגם המעצר שלהם היה אלים בטירוף. הייתי בכל המקומות האלה, ואם עד אותה נקודה היה לי סדר בראש – טובים, רעים, ילדים זכים, מבוגרים מושחתים, אנחנו לא עושים דברים כאלה, הם כן עושים דברים כאלה – הכל התערער. הבנתי שזה עולם כאוטי; שילדים יכולים לרצוח באכזריות".
בהמשך, מנדובסקי בקושי הצליח לצאת מהבית. "במסגרת החיפושים שלנו אחרי הנערים בבתים, כשעברנו בית־בית וזה היה סיזיפי בטירוף, באחד הבתים משהו הסריח לאללה, ובאיזשהו שלב הגיע מישהו עם שק כבד נורא ומסריח בטירוף. השק היה מלא בשר רקוב, ואתה אומר לעצמך: אלוהים ישמור, אני לא רוצה לחשוב שזה מה שאני חושב שזה. הוא אמר שזה אוכל בשביל הכלבים שלו – שהיו סגורים שם, בכלוב בגודל השולחן הזה. בסוף התברר שהוא צדק. אבל אני גרתי אז ברחוב עזה בירושלים, והיו מתחת כמה מסעדות, ובכל אחר צהריים, כשהם היו מוציאים את שאריות הבשר, פשוט לא יכולתי לצאת לרחוב. רק ישבתי בבית, לא יכול לעבוד, לכתוב, כלום. למה? כי הרחתי את הבשר. עד היום, כל פעם שאני מריח קצת בשר חרוך או רקוב – אלה שני טריגרים בשבילי".
זמן קצר אחר כך, מנדובסקי הבין את עומק השריטה. "התחילו לי נדודי שינה, זה בא אליי בלילות, ובערך אחרי חודש ישנתי אצל חברה שלי והתעוררתי בתוך שלולית של פיפי. הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה, שאני חייב לקבל טיפול. פניתי למפקד שלי וקיבלתי טיפול פסיכולוגי של שנתיים. לקחתי צעד אחורה, עבדתי קצת פחות והלכתי לסדנת כתיבה, ומשהו נפתח לי שם. התחלתי להקדיש שעה־שעתיים כל יום לכתיבה".
הוא כתב על בן דמותו, ביטחוניסט צעיר שעובר דברים, וייקח לו שבע שנים להשלים את הכתיבה הזו שתהפוך לרומן הביכורים שלו, "קנטאור", במה שיהיה, לדבריו, "תהליך מאוד מרפא, מאוד בונה", ומבלי שיוכל לנחש שהוא עומד להפוך לרב־מכר לאומי שגם יעשה אותו עשיר.
עם ספר אחר לגמרי.
כי "השקעות לעצלנים" יצא לדרך – עדיין מבלי שתיכתב מילה ממנו – אחרי שמנדובסקי חזר להתעניין בשוק ההון, הפעם קצת יותר ברצינות. "ניסיתי להיות יסודי, וברגע שאני מתאבסס על משהו אני רוצה להבין הכל", הוא אומר. הוא קנה מניות, ולצידן קנה קרן סל שמחקה את מדד ה־S&P500, "וגיליתי שאחרי שהשקעתי את מלוא תשומת הלב שלי במניות הספציפיות, אני לא מצליח לעשות איתן את הרווח שקרן סל טיפשה אחת מצליחה לעשות".
אחרי שקרא את ספרו המפורסם של ג'ון בוגל, The Little Book of Common Sense Investing, הידהד בו, סוף־סוף, הגונג הגדול: "הבנתי שהכי פשוט זה גם הכי רווחי, ומה שצריך לעשות זה לקנות את הכל. לא לחקור ולהתאבסס על מניה מסוימת; לקנות את השוק כולו. במקום לשבת ולנתח עכשיו, נניח, את חברת רמי לוי, מה השוק שלהם, מאזנים, דוחות, ואז להחליט אם להשקיע בהם או בשופרסל, אני פשוט אקנה את שתיהן, ושיתחרו זו בזו".
אבל זה אומר שאתה קונה בהכרח גם מניות של חברות גרועות.
"זה אומר שאם אני קונה את כל החברות במדד ת"א 25, למשל, יש שם כאלה שיפתיעו השנה ויהיו מדהימות, וגם כאלה שיפסידו השנה, נכון. יותר מזה: אם תוריד בכל שנה רק ארבעה אחוזים מהחברות שעשו את הביצועים הכי טובים, מלכתחילה לא כדאי לך להשקיע בשוק ההון, כי 96 אחוז מהחברות שבהן תשקיע לא יניבו לך את התשואה הראויה בכל שנה. הבעיה היא שאתה לא יודע איזה מהן אלה יהיו. לכן האמירה המפורסמת של ג'ון בוגל היא, 'אל תחפש את המחט, תקנה את השחת!'
ומנדובסקי התחיל לקנות שחת בערימות. "ממשכורת של 9,000 שקלים חסכתי אגרסיבית, באופן כמעט דתי, 5,000 שקל בחודש, והשקעתי במדדים".
איך?
"אני אדם די פשוט, מה שעושה אותי מאושר אלה דברים זולים ופשוטים: כתיבה ונגינה".
איזה כלי?
"בתופים אני תותח, גיטרה אני נגן מדורות, חליל אני סיוט של מי שסביבי".
תוך זמן קצר החל מנדובסקי להיחשב ביחידת המילואים שלו – 80 גברים – וגם בעבודה, לזה ש"מבין בבורסה" – לכל גבר יש אחד – ופיזר בנדיבות את עצות השחת שלו. "תמיד תפסו אותי, 'שומע, אתה במניות, נכון? במה אתה משקיע?' ואני מאוד אוהב להסביר, יש לי הורים מורים, תמיד הדרכתי אנשים איך פותחים חשבון מסחר, מה זה קרן סל, ועשרות אנשים התחילו להשקיע בזכותי. אבל היה לי חבר אחד שלא רצה שום הסברים, רק אמר: מה הכי פשוט? תגיד לי וזהו. ואמרתי לו: תפתח קופת גמל לחיסכון. אמר סבבה, תודה. פתח קופת גמל מחקה מדד S&P500, ובסוף 2016 הוא אומר לי: 'שמע, פיצוץ!' אותו דבר המשיך ב־2018־2019, והוא אומר לי: 'חגיגה!' ב־2020 התחיל משבר הקורונה, ואז התחילו נפילות בשוק. התרסקות אדירה תוך שבועיים. האיש מתקשר אליי ואומר, 'שמע, מה זה? אתה מכרת?' אמרתי לו: אני לא מוכר בכלל, אני משקיע לטווח ארוך. והוא אומר: 'טוב, תודה, ביי'. ואחרי שהירידות הגיעו ל־38 אחוז הוא שוב מתקשר אליי, הפעם בלחש – לדעתי מפחד, או מפחד מאשתו – ואומר: 'תגיד, אה, בסוף יישאר לי משהו בכלל?' הרגעתי אותו, הבטיח לי שלא ימכור, ואז ניתק את השיחה והלך ומכר את כל התיק. וברגע שהוא מכר, התחילו שנה וחצי של עלייה בלתי פוסקת, 110 אחוז עלייה! ואני אמרתי לעצמי: נו מור שיחות מסדרון. די!"
אכול רגשות אשם, כשהוא מוצף בשיחות טלפון – "כל החבר'ה מהמילואים, רובם בעלי משפחות, היו פשוט בהיסטריה. כולם התקשרו אליי: 'זוכר שדיברנו? אז לא למכור? אתה מכרת? אתה רגוע? איך אתה רגוע?'" – מנדובסקי הבין איפה טעה: "ראיתי את כל ה־80 איש בקבוצת ווטסאפ של המילואים מתחנג'רים, 'שמתי מיליון שקל לפני חודש, עכשיו יש לי 600 אלף, אני מוכר הכל!' – ואז כתבתי להם: ‘אני עושה זום על השקעות ובורסה באופן הכי פשוט שיש, היום בערב, תבואו. אל תעשו שום דבר עד אז’. הם באו, הרציתי שעה וחצי על מה שעד אותו רגע הייתי בטוח שאנשים יודעים – שלא מוכרים בפאניקה – ואמרתי להם: 'אני רגוע כי אני לא בונה על הכסף שהשקעתי לטווח הקצר או הבינוני, ולא רלוונטי כמה כסף יש לי כרגע, יש לי בדיוק את אותה כמות מניות של חברות שהייתה לי לפני'. אלה אנשים סופר־אינטליגנטים וכאילו התפוצץ להם המוח, והמון שאלות המשך, ובסוף אמרתי: אני יושב עכשיו וכותב אינדקס 'עשה ואל תעשה', הכי פשוט שיש. כתבתי ארבעה, חמישה ימים מסמך ארוך, שלחתי לכל החבר'ה מהמילואים, הגיעו אפילו יותר שאלות, המשכתי לענות, ובאיזשהו שלב אמרתי: זה ספר. וזה היה הבסיס של 'השקעות לעצלנים'; אני אוציא את זה כמדריך שיחסוך לי שיחות מסדרון, כדי לא לעשות שוב את הטעות הזאת. אתה רוצה לדעת איך משקיעים? קח את הספר, מתנה ממני".
הוא הגיע ל־240 עמודים, הבין שזה מוכרח להתקצר בחצי, "ושיהיה קריא, מצחיק, אפילו ציורים צבעוניים – אחרת לא יקראו". כשהעבודה הסתיימה, תהה אם להדפיס "300 עותקים למשפחה וחברים, או 500, ואז אני עלול להיתקע עם ערימות בבית".
הספר יצא, והשאר היסטוריה מהסוג הנפוץ: אף אחד לא שמע עליו.
מנדובסקי העלה עמוד נחיתה לקידום הספר, הצליח למכור עותק או שניים ביום, "זה היה ממש איטי, הכניס כמה שקלים בחודש, שלחתי את הספר לאנשים בדואר, אבל זה גדל בהדרגה. פעם קיבלתי מבית הדפוס 200 ספרים שהצבע של העטיפה שלהם נדפק. תרמתי את כולם לאיזה גדוד. פתאום עמוד האינסטגרם שלי התחיל לצמוח, פתאום הבשורה התחילה לעבור מפה לאוזן. ומישהו אמר לי: תפתח פודקאסט. היה לי כבר פודקאסט על ספרים – כי אני אוהב לקרוא – אבל אמרו: תעשה פודקאסט על כסף, אף אחד לא מקשיב לפודקאסט ספרותי! התחלתי לעשות, ובהתחלה באמת דיברתי לעצמי. אבל אז, אולי משהו באלגוריתם של ספוטיפיי השתנה, ופתאום הפכתי להיות אחד ממאה הפודקאסטים המואזנים, ומלא אנשים שהקשיבו לו הזמינו את הספר. הבנתי שאני צריך להוציא פודקאסט פעם בשבועיים במקום פעם בחודש – כנראה ספוטיפיי אוהבים אותי – והפודקאסט נהיה חוד החנית של כל הדבר הזה. פתאום הייתי כבר צריך עוזר אישי בחצי משרה, ופתאום נהיה ביקוש מטורף לסדנה איתי".
מפה לשם, "השקעות לעצלנים" הפך למכת מדינה ומנדובסקי לתעשייה של איש אחד, שמגלגלת סדנאות (שלדברי מנדובסקי עצמו אין בהן צורך – אתם יכולים לעשות הכל בעצמכם אם תקראו את הספר), שיתופי פעולה עם בתי השקעות, הרצאות וביקוש אינסופי לעוד עותקים בחנויות. "כמות העבודה נהייתה מטורפת, אני מקבל 250 שאלות מקצועיות ביום, ב־2020 עוד הייתי עוסק פטור, במאי 2022 הייתי כבר חברה בע"מ".
אנחנו יושבים עכשיו במשרדים היפים שמנדובסקי קנה לעצמו ברמת־גן (כן, אפשר לשכור משרד, אבל מסיבות מס, הוא אומר, עדיף לקנות נכס מסחרי, "ואני אובססיבי עם מסים, אני מתעסק כל הזמן בלשלם כמה שפחות על פי החוק"), משקיפים על שני עוזריו הישובים מול מחשביהם, ותוהים למה גם הרצאותיו של מנדובסקי – כמו כל הרצאה בתחום – מלאות בגברים כרסתנים ומשעממים. "לצערי, זה המצב", הוא מאשר. "בקושי מגיעות נשים. בסוף כל הרצאה בדרך כלל יש תור של אנשים שרוצים תשובות לשאלות פרטניות. ותמיד כשבא גבר, הוא עומד מולי בעמידה מאוד יציבה ואומר: 'תשמע, אני מבין עניין, עשיתי קורסים, אני מושקע בזה וזה ויש לי רק שאלה פשוטה' – ואז הוא מספר לי על כל מיני שטויות שהוא מושקע בהן בהמון ביטחון. נשים זה תמיד: 'יש לי שאלה, היא בטח מפגרת, סליחה אם אני מבזבזת לך את הזמן', והיא שואלת שאלה מאוד חכמה".
בהתאם, "השקעות לעצלנים" מקפיד לזגזג לכל אורכו בין פנייה לקוראים בלשון זכר ונקבה, ומנדובסקי כבר גילה שהספר מנקז קהל נשי גדול. "גם סרטונים שבהם אני פונה לנשים מתפוצצים, ואני מודה שאחת הסיבות לכתיבת הספר הייתה הגירושים של אחותי, שדווקא נעשו בטוב, ובשלב מסוים היא התקשרה אליי ושאלה: 'תגיד, ביטוח, אם יש חובה, צריך לעשות גם צד ג'?' היא לא הבינה כלום. גם אצלם בעלה היה שר האוצר של הבית והתעסק בזה. והבנתי שנשים, גם עסקית, זה קהל אינסופי, כי הפטריארכיה וההיסטוריה גרמו לזה שנשים לא מבינות בכסף".
בסוף, המסר של מנדובסקי פשוט: לעולם לא תדעו להכות את השוק, אבל אם יש לכם קצת זמן, אתם בהחלט יכולים לחבוט לו באף וללכת הביתה עם מספיק ג'ובות להמשך החיים. "הבשורה שלי לצעירים – ובעצם, לכל אדם שיש לו לפחות עוד עשר שנים – זה 'יש לכם כוח־על שנקרא זמן, והזמן הזה הוכח, היסטורית, כמגן מצוין מפני תנודתיות וסיכון. אתם יכולים להפוך, לאט־לאט, בתוכנית רב־שנתית, מאנשים שאין להם הון לאנשים שיש להם, וזה מאוד פשוט לעשות את זה'".
כחלק מהשליחות להפצת הבשורה, מנדובסקי מקפיד לצאת מדעתו בצורה מסודרת מול סרטוני אינסטגרם שמבטיחים אינסטנט־התעשרות, וגם מעלה סרטוני תגובה בכיכובו. "זה מחריד מה שהולך באינסטגרם", הוא אומר. "הכל שם מפוצץ אנשים שבעצם אומרים: בוא אליי, תהיה עשיר מחר. ואנשים אוכלים את זה! אני מרגיש שם בקן הקוקייה. יש שם משוחררי צבא שלקחו הלוואה, שכרו איזה רכב יוקרה ומעלים סרטון: 'רוצים להיות כמוני ולהצליח בחיים? בואו תירשמו לקורס שלי, למועדון שלי'. ואז ממליצים לאנשים דברים כמו: קחו הלוואה של 200 אלף שקל, לכו איתה לבנק, תקחו משכנתה של עוד 70 אחוז ותקנו דירה בדימונה כשבעצם אין לכם שקל. מי שעשה את זה לפני שנה, קנה דירה ב־100 אחוז מימון, המשכנתה מטורללת, שכר הדירה לא מחזיר אפילו חצי, והעתיד של הבן אדם פשוט נקבר".
זה יפה, אבל בעצם למה שאני מלכתחילה אקשיב לך ולא למומחי השקעות, שממש מלמדים איך לבחון ביצועים של חברות ולבצע השקעות ערך, כמו, נניח, ינון אריאלי?
“לדעתי, כל אדם שיש לו משפחה ו/או חברים ו/או מקצוע ו/או תחביבים, לא צריך לנתח ביצועי חברות בשעות אחר הצהריים. גם כי הוא מבזבז לעצמו את הזמן, וגם כי הוא מפסיד כסף. תשקיע במדדי מניות רחבים לטווח הארוך, תביס את השוק, תחסוך המון זמן ותהיה לך איכות חיים גבוהה יותר. אני לא מכיר את ינון אריאלי, וסטטיסטית יש שניים־שלושה אחוזים שהוא יביס את המדד בטווח של 30 שנה, אבל תשאל את עצמך: אם אני מעמיד פה עכשיו מולך מאה אנשים בחליפות, כולם חכמים, כולם עם אתר אינטרנט יפה – וסטטיסטית רק שניים מהם יצליחו להשיג תשואה גבוהה יותר מתשואת המדד לאורך שנים – האם אתה, כלקוח, יכול לבחור את האנשים האלה? אני לא".
אז אתה לא רואה שום יתרון לחקר מעמיק ולניתוח טכני של חברות ומניות.
"חד־משמעית. דרגת החוזק הכי גדולה בשוק ההון זה מידע פנים. זאת עבירה פלילית, נכון, אבל תחשוב שאתה משחק במגרש שיש בו גם אנשים כאלה. ויש בו אנשים שבוחנים ביצועי חברות ברמה שהם שולחים חוקרים פרטיים שמתחקרים את הש"ג במפעל כמה משאיות נכנסו ויצאו. אז אתה דג רקק בשוק, ואין לך שום סיבה להאמין שתשיג תשואה גבוהה יותר מהממוצע בשוק שיש בו אנשים כאלה. אני פשוט לא סומך על היכולת שלי להכות את השוק – לכן אני רוצה רק את תשואת השוק, עם כמה שפחות מתווכים".
זו ללא ספק אחת ההבטחות הקטנות, הגדולות, הסולידיות והרעשניות ביותר בענף, ומנדובסקי הוא גיבורו הבלתי צפוי של זמן ישראל הנוכחי; הזמן שבו התקווה בת שנות אלפיים, ואולי לכן קצת התעייפה, וכדאי להיות ריאליים איתה. "לא הייתי עשיר גדול גם לפני הספר, אבל הייתי עשיר בעיניי", מנדובסקי אומר. "אם אדם מצליח לכלכל מההון שלו את המחיה שלו אז הוא עשיר מספיק. יש אנשים שמרוויחים 40 אלף בחודש וחיים כעניים. אני הייתי מספיק עשיר כשהוצאתי את הספר כדי להחליט לפנות לעצמי שנה מעבודה ולהשקיע בו וב'קנטאור' – וזה, בעיניי לפחות, עושר. עושר זה כשיש לך זמן, לא כשיש לך הרבה מאוד כסף".
אבל מאז התעשרת, נכון?
"לא ציפיתי שהספר יימכר ב־50 אלף עותקים, רובם ישירות ממני, וברגע שעושים את המתמטיקה הפשוטה של המכירות וההרצאות, מגיעים לכמה מיליונים. אורח החיים שלי לא השתנה, אני עדיין גר בדירה רגילה מאוד, אבל בקרוב נעבור כי המשפחה גדלה. השאיפה שלי בחיים היום זו חניה פרטית".
אתה אופטימי או פסימי בקשר לעתיד הישראלי?
"כשאני רואה חדשות אני מודאג כמו כולם, אבל אני חושב על סבתא שלי מסתובבת בכפכפים שלה באושוויץ־בירקנאו ואומר לעצמי: אם מישהו היה אומר לה, 'יש לך הזדמנות לעבור עכשיו לדיקטטורה יהודית', היא הייתה אומרת: הל, יס! אז זו דוגמה קיצונית, ואני הומניסט שמקדש את זכויות הפרט, ואם תהיה פה דיקטטורה גם אני אשאל את עצמי את השאלה המתבקשת שאני חושש להעלות על דל שפתיי. אבל בסוף אני אדם נורא אופטימי ומאמין שלכל אקציה יש ריאקציה. עצוב לי שדברים קורים באופן כל כך אלים וחד־צדדי, אבל אני מאמין שגם אם החוקים המוצעים יעברו, תבוא ריאקציה בבחירות הבאות".
1. להתחיל מוקדם: וזו אם כל ההמלצות! מוקדם זה אומר היום. לעולם לא תהיו צעירים יותר מכפי שאתם היום, ולכן - היום זה היום הטוב ביותר להתחיל להשקיע. כוחה של הריבית דריבית יפה רק כשמשקיעים לאורך עשורים, ולכן ככל שתתחילו מוקדם יותר - תקרבו את היום שבו לא תהיו היחידים שעובדים בבית, אלא גם העובדים של החברות שאתם תהיו הבעלים והבעלות שלהן.
2. לחיות מתחת לרמה שאתם יכולים להרשות לעצמכם: זה לא אומר "להתכלב", אלא לעשות בחירות מודעות לגבי ההוצאות שלך. להוציא כסף על מה שמביא לכם אושר - זה טוב. מה שמוציאים עליו כסף מתוך לחץ, התמכרות או FOMO - רע. אחרי קיצוץ קל של הוצאות לא בריאות, תוכלו להתחיל "לשלם לעצמכם", ולהפקיד לחשבון השקעות באופן קבוע. ממש כמו שמשלמים חשבון חשמל או ארנונה בכל חודש.
3. גיוון ההשקעות: תאבי בצע עם חלומות התעשרות מהירה ייטלו הלוואות וישקיעו את כל כספם, והלוואות שייאלצו להחזיר בעתיד, כדי להשקיע בחלום. פיזור ההשקעות בין סוגי נכסים שונים כמו מניות, אג"ח ונדל"ן, מקטין את הסיכון לכשל נקודתי שיגרום להשקעה שלכם לרדת לטמיון.
4. ההשקעה הכי טובה היא בידע: בשנות ה־80 (משבר הבנקים) אנשים צללו לעולם המניות בלי שום ידע, ואכלו אותה בענק. בשביל להשקיע בתבונה צריך בסך הכל שעות בודדות - ולצאת אל הדרך. התחילו היום!
5. רגש אל מול רציונל: כולנו אנשים רגשיים, שזה נהדר. אבל נתונים שקיימים כבר עשרות שנים בשוק ההון גילו שרגש גורם לנו לעשות טעויות יקרות. גבשו לעצמכם אסטרטגיית השקעות ארוכת טווח, לעשורים רבים, והתנודתיות הגדולה תיתקל בחומת הזמן הבצורה.
6. לא לתזמן את השוק: לאחר שמנסחים אסטרטגיית השקעות לשנים רבות - כל מה שנותר זה להתמיד. לא להתפתות למכירה בפאניקה בנפילה, לא "לקנות את התחתית" בזמן משבר ולא "להחזיר חיילים הביתה" בזמן נסיקה בשווקים. השקעה פסיבית היא פשוטה ורווחית. בסכומים קבועים, באותו האופן בדיוק, לאורך עשורים.
7. לקנות את השוק כולו: ההיסטוריה מלמדת שלאדם הסביר (ואפילו לאדם חכם במיוחד) שמשקיע לטווח זמן ארוך - אין טעם לנסות "להכות את השוק". בכל שנה יהיו רק מעט מאוד מניות שערכן ירקיע שחקים, וקשה עד בלתי אפשרי לזהות אותן מראש. הסוד הוא לקנות את השוק כולו, וכך להיות בטוח שגם המניה הלוהטת הבאה - כבר בפנים.
