למישל בטנקורט, באותם הימים גבר בשם אנתוני, היה ריטואל משלה, קצת שונה משל שאר המנהלים הבכירים בתעשיית ההייטק. אחרי יום עמוס בנסיעת עבודה לניו־יורק, לפני שהייתה מתיישבת על הבר, הייתה עולה לחדר במלון, מחליפה בגדים וחובשת פאה. היא כבר לא הייתה אנתוני באותם הרגעים, אלא מישהי אחרת, בגירסה קרובה יותר לעצמה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני זוכרת איזה יום שהתראיינתי לערוץ הטלוויזיה של בלומברג כמנכ"ל חברת אימפרבה. היה טראש טוקינג (דיבור שלילי) כלפי IBM, שהיינו ביריבות איתם אז. אחרי זה החלפתי בגדים ושמתי את הפאה, יצאתי לשתות שמפניה, וכשחזרתי הייתי צריכה להתארגן, לישון שלוש שעות וללבוש את החליפה שלי ולצאת שוב לעבודה. במעברים האלה בין הזהויות היה משהו מרגש. זה היה די מגניב עד שזה הפסיק להיות, כי שנאתי לחזור אל האדם האחר", מספרת בטנקורט (63) בריאיון זום מביתה בקליפורניה. "שנאתי אחרי זה לחזור להתלבש כמו אנתוני".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היא לא נזקקה להסתיר את הפאה הזאת למשך זמן רב. ב־2017, כשמילאה את תפקיד יושבת ראש הדירקטוריון של אימפרבה – חברת אבטחת הסייבר הישראלית שהקים שלמה קרמר, ממייסדי צ'ק פוינט – התרחשה נקודת המפנה. היא הייתה בת 57 וכבר לא כל כך הסתירה את המעברים שהיא עושה בין הזהויות, אבל גם לא הייתה טרנסג'נדרית מוצהרת. היא מספרת: "משקיע אקטיבי באימפרבה שניהל איתי דיון בדיקת נאותות, אמר שהוא יודע את הסוד שלי. הוא שאל אם אני באמת חושבת שאני יכולה לנהל את החברה, ואז עשה לי אאוטינג מול הבורד.
"זה היה בתקופה שעדיין ניסיתי להבין את עצמי. חייתי אז בניו־יורק, ניהלתי חיים כפולים והייתי קצת sloppy (מרושלת) באיך שהתנהלתי בפייסבוק ובנראות שלי שם. מצאתי את עצמי מנסה להסביר לדירקטוריון מה קורה איתי. התגובה שלהם הייתה בסדר, אבל לא הייתי רגועה עם איך שהם קיבלו את זה. מה שכנראה לא היה הוגן מצידי, כי אם לי לוקח עשרות שנים להבין את עצמי, אני לא יכולה לצפות כנראה שמישהו יעשה את זה תוך יום".
אאוטינג מאוד אגרסיבי.
"לא רציתי 'לעשות את מסיבת היציאה מהארון' שלי כמנכ"ל, כי כבעל תפקיד בכיר בחברה אתה לא אמור להסיח את הדעת לכיוונך ולתפוס את תשומת הלב. כמנכ"ל אתה צריך להיות הפנים של העסק, לחשוב איך מייצרים ערך לבעלי המניות, איך משפרים את חיי העובדים ואיך מתקדמים קדימה. זה לא התאפשר במצב שנוצר. אבל אני לא מסתכלת על 57 השנים הראשונות לחיי בבוז. כנראה שלא הייתי משנה בהן דבר".
יש לך נקודת מבט על שוק העבודה גם מזווית של גבר וגם מזווית של אישה טרנסג'נדרית.
"היו לי שנים עם כל הפריבילגיות של גברים לבנים בסיליקון ואלי. את מקבלת הזדמנויות, שיחות טלפון והצעות. ואז עשיתי שינוי בחיי, סוג של הגחתי מחדש עם אותה הליבה. עכשיו אני קצת פחות אגרסיבית והרבה יותר שמחה. וגם אומצתי על ידי שלוש קהילות: אני יכולה להתערבב במועדון הגברים הלבנים, ארגוני הנשים קיבלו אותי יפה ואני כל כך מעריכה אותן, וגם אומצתי על ידי ארגוני הלהט"ב. וזה לא מה שציפיתי שיקרה, זה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי".
בגלגול הקודם שלה, כאנתוני בטנקורט, היא הייתה מעדיפה לדבר בעיקר על החברות ששכרו אותה כמנכ"ל או כחברת דירקטוריון, ומיד לברוח אל המספרים. אבל מאז שהפכה למישל, הלב שלה פתוח והיא משתפת בחיים הכפולים שניהלה, עד שאיחדה את שני חלקיהם והפכה לדמות ציבורית, פעילה לזכויות הקהילה הטרנסית וגם יושבת ראש הדירקטוריון של חברת ההייטק הישראלית WalkMe.
"מי שאני באמת זה כבר לא סוד", אומרת בטנקורט, "אבל במשך שנים על גבי שנים האמנתי שהסוד הזה ירסק את חיי. יהרוס את המשפחה שלי. יהרוס את הקריירה שבניתי. את החברויות. יהרוס אותי. וכשניסיתי להבין את עצמי, הייתי במצב לא קשוב לאחרים. לא רציתי לייצר עם אנשים אינטראקציה, לא ידעתי מה לומר, לא ידעתי איך להציג את עצמי, לא רציתי לדבר על עצמי בכלל. זה לחוות סוג של דדניימינג (כשמתייחסים לטרנסג'נדר בשמו הקודם ללא הסכמתו, לפעמים במכוון כדי לפגוע – ט"ג), אני מניחה. לחשוב שאתה לא בגוף הנכון כל החיים שלך, גורם לכך שאחר כך במשך שנים אתה לא רוצה להיות ידוע בשם הישן שלך, ולא רוצה שאף אחד ישתמש בו".
באימפרבה החליפה בטנקורט את שלמה קרמר בתפקיד המנכ"ל וצברה מאות שעות טיסה על קו סן־פרנסיסקו־תל־אביב. לפני זה הייתה חברת דירקטוריון בחברת אבטחת הסייבר Proofpoint ומנכ"לית בחברת תוכנית ניתוח הקוד Coverity. "בסביבות 2014 מכרנו את Coverity לסינופסיס, אחרי שהגדלנו חברה קטנה של 25 מיליון דולר רווח לכמעט 90 מיליון דולר רווח. כשהגעתי לאימפרבה ישבתי עם שלמה יום וחצי בפגישות כדי להבין את הטכנולוגיה שמאחורי החברה. הוא בנה חברה נפלאה, עשה את התפקיד ביד ברזל והיה מאוד חד בנוגע לטכנולוגיה ולרכישות. הם רק החמיצו כמה רבעונים, המניה ירדה מאזור ה־60 ל־20 דולר, והם הפסידו כסף.
"נכנסתי לתפקיד המנכ"ל, וכמו שאני תמיד עושה הלכתי לצוות המכירות של החברה וביצעתי שיחות מכירה יחד איתם כדי לדעת לגבש תוכנית פעולה. היו קשיים באינטגרציה של הרכישות, בלמצוא את המסרים שיקשרו בין המוצרים השונים שאימפרבה הציעה, כדי שלא יהיו מסרים כפולים ושונים בתוך האירגון. נעשו שינויים קלים ואז השוק התחמם שוב, ומשווי של 750 מיליון דולר כשהגעתי, אימפרבה צמחה לשווי שוק של 1.6 מיליארד בנאסד"ק כשפרשתי".
לבטנקורט ניסיון גדוש של כמעט ארבעה עשורים בסיליקון ואלי בחיזוק חברות טכנולוגיה צומחות והתמחות באסטרטגיות שיווק וחדירה לשוק. היא הספיקה לחוות משברים כלכליים וגם לצלצל בפעמון של נאסד"ק ושל הבורסה לניירות ערך בניו־יורק, לקבל תגמולים של מיליוני דולרים, להצטופף בכנסים הכי נכונים ולקבל באופן קבוע טלפונים מציידות וציידי ראשים. אבל ככל שדחפה את עצמה בקריירה באופן נחוש וברור, ודיברה בסימני קריאה ובשורות רווח - מבפנים היא שחתה באי־וודאות, מתמודדת עם כל אתגר, עד שזה מגיע לשאלות סביב המגדר והמיניות שלה. או, כמו שהיא קוראת לזה: "אדם שממזג חברות אבל מפוצל בתוך עצמו".
הרגשת שאת בהדחקה עמוקה של שנים, שגם ההישגים והזמנים המוצלחים בקריירה שלך הם כמו הסחת דעת מלהשקיע את האנרגיות פנימה, בשאלות המורכבות על עצמך?
"כן, זאת תובנה מאוד חזקה. התבגרתי במשך השנים בלי להבין את עצמי, וכשאתה לא מבין את עצמך זה לפעמים מתורגם לסלידה. איבדתי את עצמי במהלך הדרך. לא אהבתי את עצמי והייתי מסוכסכת סביב החלק המגדרי, וזה היה טבעי שרציתי 'לזרוק את עצמי' לתוך משהו אחר. אצלי זאת הייתה העבודה והקריירה. אם בחלק המגדרי נכשלתי כי הייתי מבולבלת ולא ברורה, וגם בלימודים כי פרשתי מהקולג', בעבודה מצאתי את עצמי והרגשתי שאני טובה. מצאתי שם מקלט ולא הפסקתי להתקדם, עשיתי דברים נפלאים והגעתי לעמדות שאף אחד לא ציפה ממני. אבל בינתיים המשפחה שלי שילמה מחיר כבד על זה. עבדתי כמו שד, טסתי הרבה כשהילדים שלי היו קטנים, יש לי ארבע בנות, ואני שמחה שאני כבר לא במקום הזה יותר. אבל העבודה כל הזמן הזה הייתה המפלט והמקלט שלי, עד שהרסתי את המקלט הזה במו ידיי כי טישטשתי את הגבול.
"זה היה בתקופה שלי באימפרבה, כשהתחילו ניצני המעבר שלי. עזבתי את הבית לניו־יורק. נשארתי בה שלוש שנים שבמהלכן קניתי דירה באפר איסט סייד ובה גרתי. עכשיו הבת שלי בת ה־27 גרה שם ועובדת במנהטן בתור מדענית נתונים, הבת הגדולה גרה שם לפניה, וזאת הפכה להיות כמו דירה משפחתית בניו־יורק, שמונה דקות מהסנטרל פארק".
את זוכרת את הלילות הראשונים שלך לבד בעיר?
"המקום היה יפהפה, אבל אני הייתי בבלגן. אני זוכרת שישבתי בבר של מלון פייר, מול הסנטרל פארק, ראיתי שתי נשים מקסימות בשנות ה־40 לחייהן ואחת מהן לבשה בלייזר יפה. אמרתי לה שאני אוהבת את הז'קט שלה והיא אמרה לי, 'אני אוהבת את הגינס שלך'. לבשתי סקיני ג'ינס צמודים אז, הייתי עם שיער קצר עדיין וזוג עגילים. התחלנו לדבר, והיא שאלה אותי אחרי שקצת שתינו, 'אז מה הסיפור שלך, בעצם? אני מרגישה שמשהו קורה איתך. למה שלא תיתני לי את המספר שלך ונזמין אותך לצאת איתנו בשבוע הבא?' היא הייתה נשואה, בעלה היה בנקאי השקעות והבן שלה למד בקולג'. היא לקחה אותי לערב בנות אחר כך, וזה היה אחד הלילות המדהימים בחיי. בשלב ההוא אני חושבת שהבנתי שאוכל לעשות את זה, אוכל אולי להיות מי שאני רוצה להיות".
אבל בטנקורט לא רק עמדה מול עצמה באותם הימים, אלא גם מול הבית שבנתה ואיים להתפרק. "תוך כדי, אשתי ואני ניסינו להבין איך אנחנו מתמודדות עם כל זה. לא רציתי לחזור לאיפה שגרנו והיא לא רצתה לחיות בניו־יורק, אבל שאלתי אותה אם היא תסכים לפחות להגיע לניו־יורק לכמה ימים ולראות מה היא חושבת על הדירה, שחלק ממנה היא גם בבעלותה. רק שתיתן לי הזדמנות להבין מה קורה איתי ואולי גם להבין יחד איתי. בביקור ההוא שלה בניו־יורק הראיתי לה את הדירה ונרדמנו כשאנחנו מחזיקות ידיים על המיטה, אחרי ארוחת הערב, והסכמנו שנינו שננסה את זה. יש לי בנות שאני אוהבת מאוד ואני אבא שלהן. אני נשואה במשך 30 שנה לאשתי השנייה, ואנחנו אוהבות זו את זו מאוד. גם אשתי הראשונה ואני בחברות קרובה ועושות את חג המולד, הפסחא, חופשות הקיץ וחופשות סקי ביחד. זה הדבר הנכון לעשות בעיניי".
באיזה מצב נפשי היא מצאה אותך אז, בניו־יורק?
"לא ממש טיפלתי בעצמי באותה תקופה. יצאתי עד מאוחר בניו־יורק, כי למה לא, כשאתה יודע שיהיה מי שיגיש לך קוקטייל בשלוש לפנות בוקר? נקודת המפנה הייתה כשקניתי פודל קטן ופתאום לא יכולתי לצאת לבד מהדירה אחרי תשע בערב, כי היה לי למי לדאוג, וזה שינה את עולמי. הייתי חוזרת לקליפורניה בחגים עם הכלב איתי ואשתי התאהבה בו. הביקורים לניו־יורק הלכו ופחתו והשהות שלי בקליפורניה התארכה יותר ויותר. ואז הגיעה הקורונה והייתי כאן בקליפורניה עם אשתי. היחסים שלנו טובים ואנחנו עדיין לומדות אחת את השנייה. התקופה הזאת שלא היה לאן לצאת ו'לברוח', הייתה ממש חשובה עבורנו".
סיפרת על השנים המוקדמות שלך, שכמעט מאז ומתמיד הרגשת לא בנוח בתוך העור שלך.
"פשוט משהו היה שונה, אבל לא ידעתי בדיוק מה כי נולדתי ב־1960. ליד איפה שגרתי הייתה בשנות ה־70 סצנה שלמה של להט"ב, אבל לא ידעתי את זה, פשוט לא ידעתי. אתה בן חמש, נתפס כשאתה מנסה ללבוש את הבגדים והנעליים של אמא שלך, וזה הופך להיות לילה כאוטי שכולם בוכים בו ואז איש לא מדבר על זה שנים. אתה נוטה לחשוב במצב כזה, שמה שקרה או לא קרה אז בלילה ההוא היה דבר נורא, ואתה גדל ככה באי־נוחות במשך שנים. ככה הדברים נראו, וזה חבל".
מראש בטנקורט לא הייתה דמות המנהל הטיפוסי בסיליקון ואלי, שמגיע מבית מבוסס ועם MBA מקולג' יוקרתי. "פרשתי מהקולג' בגיל 21. אבא שלי הרוויח אז 17,000 דולר בשנה כאיש מחסנים בבית חרושת למלח. הוא הרים שקי מלח כבדים, העמיס אותם על משטחים ואז טיאטא את הרצפה. אני הייתי אז בסוף התיכון והייתי אמורה לעבוד באותו המקום, אבל עשו לי לפני זה צילומי רנטגן כדי לראות אם הגב שלי בסדר לסחיבות, וראו שלא. אבל לפני זה הספקתי לבלות שבוע עם אבא שלי בעבודה ולראות את מוסר העבודה הנדיר שלו, כמה קשה הוא עבד וכמה הוא היה אדיב למרות הכול.
"כשהגעתי לקולג' הייתי באיזו תמימות, ואם היה לי יתרון בגיל ההוא זה שלא ידעתי כמה שאני לא יודעת. לפעמים זה נראה מהצד כמו יהירות, אבל במקרה שלי זה היה ההפך. פשוט לא ידעתי מה הן המגבלות שלי.
"כשעזבתי את הקולג' עבדתי בחברת מחשבים קטנה. הם היו עסק של 20 מיליון דולר והם שכרו אותי לעסוק בתיעוד ובהדרכה, כי למדתי תואר באנגלית לפני שפרשתי מהקולג'. ואז עשו שם ארגון מחדש, ובמשך שישה חודשים לימדו אותי הכול על טכנולוגיה עד שנכנסתי לעבוד בתמיכה הטכנית של החברה, המקום שאנשים מתקשרים אליו כועסים כשמשהו לא עובד. בהמשך נציגי המכירות של החברה הזאת חיפשו מישהו מהמחלקה הטכנית כדי שיעשה הדגמות ללקוחות פוטנציאליים. הצטרפתי אליהם. קניתי חליפה משומשת כי לא היה לי כסף, וגם נעליים ותיק קטן. הייתי היחידה שם שהלכה עם עניבה, וההדגמות הלכו לי טוב. מ־17,000 דולר בשנה שהרווחתי בגיל 21, עברתי להרוויח שנה אחר כך 35,000 דולר. עד גיל 24 כבר הייתי סמנכ"ל מכירות של סטארט־אפ שהפך בהמשך לציבורי".
מה הפך אותך לכזאת סופרסטאר?
"אני חושבת שהתקדמתי מהר כי כל הזמן מצאתי את עצמי במצבים שהייתי צריכה ללמוד מהר ולעשות את זה בדרך של התבוננות במנהלים טובים. אחר כך הפכתי למנהלת ההכנסות הראשית והייתי שותפה גם בהנפקות של חברות בנאסד"ק. זה נותן לך תחושה של בלתי מנוצחת. תחושה שהיא לא אמיתית כמובן, אבל נעימה".
התקדמת באופן מטאורי, ובכל זאת בגיל 46 חזרת לספסל הלימודים, לאוניברסיטת סנטה קלרה.
"הבנות שלי היו אז בנות 18 בערך, הן התחילו קולג', חוץ מבת אחת, ג'סיקה, שרצתה לוותר על זה כמוני, וחשבתי שהיא תגיד לי, 'אבא, תסתכל על עצמך, גם אני לא צריכה לסיים קולג'. אז חזרתי לשם כדי שאף אחת לא תוכל להגיד שבגללי היא לא מסיימת את הקולג'. לקחתי את ששת הקורסים שהיו חסרים לי, וזאת הייתה חוויה מעולה. כי כשפרשתי הייתי תלמידה נוראית, מגיעה לא מוכנה, מרגישה לא מספיק חכמה, לא באלמנט שלי ולא במקום שאני צריכה להיות. ואז, כשחזרתי לשם בגיל 46 קראתי את החומרים ונהניתי מהם. סימנתי וי גם על הדבר הזה".
קיבלת בסיליקון ואלי טייטל של מבריאת חברות בקשיים.
"הייתי נכנסת לחברות שיש בהן בעיות, כי מן הסתם כשקוראים לך לשבת בכיסא המנכ"ל במקום המייסד, זה אף פעם לא כי לחברות האלה הולך מעולה. זה בגלל שהם צריכים לייצר סוג של שינוי. אז הייתי נכנסת ומשקיעה הרבה זמן עם העובדים, מנסה לפגוש את כולם, כי את נכנסת כמישהי שלא לגמרי סומכים עליה עדיין למשבצת של מייסד אהוב שזז מכיסא המנכ"ל. הייתי משקיעה זמן בלהבין את הבעיה ואז, בגלל שלא הכרתי אף אחד בחברה הזאת קודם, יכולתי להיות לא מושקעת רגשית באף החלטה. כמובן שלא יכולתי לתקן שווקים שאי־אפשר לתקן, אבל יכולתי לנקוט פעולות מיטיבות ולבדוק האם אנחנו מוציאים את הסכומים הנכונים או חשוב מזה — עושים דברים שבעצם לוקחים אותנו אחורה. הייתי טובה בהבנת צורכי הלקוחות והבנתי גם שאני, כמנכ"לית, אוהבת אינטימיות מסוימת בחברה, לדעת מה שמות הילדים של המנהלים תחתיי ולפגוש בארוחות ערב אותם ואת הנשים שלהם, ולא שזה יהפוך להיות גדול מדי".
אחרי שישבה על הספסל למשך זמן, הרעב לעשייה בער בה שוב, אבל גם החרדה מפני המציאות והתגובות שתקבל מהתעשייה שעבדה בה שלושה עשורים. והיו לה סיבות לחשוש. "חזרתי לקליפורניה בתור מישל, רציתי ללכת לעבודה אבל הייתי בטוחה שלא אצליח למצוא תפקיד במצב שבו אני נמצאת. בחברה שנכנסתי אליה בעשור שלפני כן לפגישה, בתור אנתוני, עם חולצת טריקו שחורה, סקיני ג'ינס שחורים, עגילים ושיער קצר, אחד מחברי ההנהלה אמר לי, 'אתה לא הופך אותנו להומואים עכשיו, נכון?' אני לא זוכרת מה עניתי באותו הזמן, אולי 'אני לא חושב ככה', ובכל זאת זכרתי את זה שנים אחר כך. כשיצאתי מקליפורניה לניו־יורק הייתי בטוחה שאין לי איך להשיג עבודה, כי אם עגילים וסקיני שחור עוררו את התגובה הזאת, איך יגיבו עכשיו? זה נתן לי להרגיש כאילו יש איזה בויז קלאב כזה, גם אם זאת הייתה פשוט בדיחה גרועה. הייתי כל כך חרדה מאיך יהיה היחס שאקבל בעבודה".
איך התחלת לתווך לסביבה שלך את השינוי?
"באותה תקופה פרופיל הלינקדאין שלי היה עדיין בשם אנתוני, והייתי מקבלת לשם הודעות. הייתי כותבת חזרה 'חדשות טובות, אני מישל בטנקורט עכשיו. אנתוני עזב את הבניין'. ההד־האנטרים (ציידי הראשים) שפנו אליי היו שולחים תגובה אחת ואז עוד אחת, אבל לא בפעם השלישית, ולא רציתי להתעסק בזה. עד שהגיעה שיחה לגבי משרה בכירה שההד־האנטרית התעקשה שאתן לה צ'אנס.
"ישבתי עם מייסד בשם גרג בל לשעה של שיחה בזום, שהתפתחה לשעתיים אצלי בבית בחצר בשיא הקורונה, כשאנחנו מקפידים על מרחק של שישה מטרים זה מזה. דיברנו מעט על העסק והרבה על הילדים שלנו, על בני ובנות הזוג, החינוך שלנו ואנשים שאנחנו מעריכים בתעשייה.
"הרבה פעמים אני הטרנסית הראשונה והיחידה שאנשים פוגשים בסביבתי, ואני אסירת תודה על התפקיד הזה, שזה לוודא שכשאצא מהחדר, לטרנס הבא שייכנס אליו יהיה קל יותר"
"לבסוף הבנתי שיש עוד מועמד פנימי לתפקיד המנכ"ל של החברה הזאת, והציעו לי להיפגש גם איתו, שזה דבר די לא שגרתי – לפגוש את מי שאתה מתחרה איתו על התפקיד. גם איתו השיחה התארכה, ובסופה שאלתי אותו: 'אם לא תקבל את התפקיד, אתה מתכוון להתפטר?' הוא אמר שכן, אבל לא מיד. הבנתי שאני צריכה לפנות לו את הדרך ולא להיות בינו לבין התפקיד, בחברה שגם ככה צריכה יותר עזרה במוצר מאשר בחדירה לשוק. אז אמרתי שאני בחוץ, והם בכל זאת בנו עבורי תפקיד של חברה בדירקטוריון, שלא מקבלת החלטות אך ניתן להיעזר ולהיוועץ בה".
לקבל טלפונים מההד־האנטריות בזכות הרקורד של אנתוני ואז להיכנס לראיונות כמישל, הייתה חוויה שהשפיעה גם על הערך העצמי שלה: "אנתוני היה בלתי נראה. הייתי שקטה, עושה את העבודה, נהנית ממנה. באה ועושה את מה שצריכה לעשות. עכשיו, כשאני נכנסת לחדר יש קודם כל סוג של בלבול", סיפרה בטנקורט בריאיון שנתנה לפודקאסט של ג'ף פריק. "אם הם לא מכירים אותי בכלל, הם יעשו עליי חיפוש כמישל בטנקורט, ותחת השם הזה, מלבד הניסיון שלי כיושבת ראש של חברת Corelight, אין יותר מדי תוצאות על החלק הניהולי. יש הרבה תמונות שלי בניו־יורק, אחרי היציאה מהארון, תמונות שלי עם הכלב שלי וקצת תמונות מבילויים, אבל לא שום דבר שמראה שאני ראויה ומוכשרת להיות מנכ"לית. ואז יכול להתפתח דיון על גיוון, ואני מנסה לקחת אנשים חזרה לבסיס: 'אני טרנסית וזה משנה כמו שיש לי עיניים חומות'. זאת תכונה, אבל זאת לא הזהות שלי".
כשאני שואלת אותה על איך הדיסוננס בין הדמויות מחלחל לביטחון העצמי, היא מציגה רובד נוסף: "זה עניין מרתק, הביטחון העצמי. הייתי בכנס פיננסי לפני חודש במלון רוזווד בעמק הסיליקון. זה מקום מפואר מאוד שמגיעים אליו בדרך כלל לכנסים, ואף פעם לא הלכתי לשם בתחושה טובה, כי לא הרגשתי באמת שייכת, לא מאלה שלמדו בסטנפורד. ואז הגעתי כמישל בטנקורט, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי נוח בעור של עצמי.
"חצי מהאנשים שאני עובדת איתם עכשיו הכירו את אנתוני – משקיעים, בנקאים, קולגות. אני אראה אותם כמישל, הם ישאלו שאלות אולי, וזה בסדר. תמיד כשאני מציגה את עצמי כמישל אני אומרת שלא מאוד משנה לי איך יפנו אליי, העיקר לא להפוך את זה להסחת דעת ממי שאני. אני מנסה להשתלב, ולא שיניתי את הקול שלי ולא עשיתי ניתוחים. אני פשוט שמחה להיות אני. כשאני יושבת בבורד אני מבקשת קצת זמן כדי שאוכל להציג את עצמי כמו שצריך, ואז אומרת שאני מעדיפה שיפנו אליי כ'היא' ו'את'. אבל אני בכוונה גם מבהירה שאם מישהו בחברה מתייחס אליי בטעות כגבר או פונה אליי ככה מבלבול, זה לא נורא. הרי הבחור הזה, אנתוני, נמצא כאן איפשהו, אני פשוט לקחתי את המשפחה שלו, את הכסף שלו ואת הקריירה שלו".
את נעה בין זהויות מאוד שונות, מצד אחד שייכת לאליטה של הסיליקון ואלי, ומהצד השני לקהילה הטרנסית, שהרבה פעמים סובלת מאפליה, עוני והתנכלות.
"להיות טרנסית זה להיות בערך 1% מהאוכלוסייה. היום אשתי ואני תורמות הרבה כספים לקידום הקהילה הטרנסית ולמיצוי הזכויות המשפטיות שלה. יש לי הרבה חברים שאיבדו את העבודה שלהם אחרי שיצאו מהארון כטרנסים. המקרה שלי אחר בגלל קורות החיים שהיו לי, אבל כשאת פוגשת אמריקאי ושואלת אותו מתי לאחרונה הוא פגש טרנסג'נדר, התשובה היא הרבה פעמים 'אף פעם'. מדובר באוכלוסייה זעירה, הרבה פעמים אני הטרנסית הראשונה והיחידה שאנשים פוגשים בסביבתי, ואני אסירת תודה על התפקיד הזה, שזה לוודא שכשאצא מהחדר, לטרנס הבא שייכנס אליו יהיה קל יותר, כדי שטרנסים יוכלו להיות בדירקטוריונים של חברות ציבוריות, להיות מנכ"לים ולגייס כסף לסטארט־אפ שלהם. כרגע אנחנו עדיין לא שם".
איך הבנות שלך פונות אלייך?
"אני אבא עבור הילדים שלי וככה הם פונים אליי. אני אפילו סבא, ולא סבתא. אני חושבת שזה כל הרעיון של זהות וביטוי. לא חסרים מי שינסו להכניס לקופסה את הזהות שלך, כי שחור ולבן זה קל, ואפור זה מסובך יותר. פופוליסטים ופוליטיקאים מתפרנסים מלחשוב בשחור־לבן, גם כשהחיים הם אפור. אבל החיים שלי מתנהלים בחוקים שלי. בגלל זה לא מפריע לי שגיסי עדיין קורא לי אנתוני מדי פעם. הוא הכיר אותי כשהייתי אנתוני וככה הוא מעדיף, זה לגמרי בסדר. אני קצת חושבת על הזהות הזאת שלי כמו על צבע עיניים. זה לא מסיח את הדעת".
דעתה של הסביבה העסקית החדשה של בטנקורט אכן לא מוסחת. בשנה האחרונה היא נחתה בתפקיד יושבת ראש הדירקטוריון של חברת WalkMe, שפיתחה פלטפורמה המסייעת לעובדים לאמץ טכנולוגיות דיגיטליות, והונפקה בשיא ימי הבועה בשווי של 2.5 מיליארד דולר. "לג'ף הורינג מאינסייט פרטנרס, שמחזיקים ב־28% מווק מי, לא היו שאלות על הזהות שלי", היא מספרת. "אני מאוד מעורבת כיו"ר והצטרפתי לדירקטוריון ב־2021. דן (עדיקא), המנכ"ל, ואני מדברים מדי שבוע והערך שלי לצוות ולחברה הוא באסטרטגיות שיווק, מכירה וחדירה לשוק".
המודל העסקי של ווק מי נשען על מינויים שעושות חברות הייטק אחרות, וברגע שגם הן מצטמצמות, גם ווק מי נפגעת. איך אתם עוברים את התקופה הזאת?
"ראיתי את בועת 2021, את 2008 וגם את 2001. את 2008 אני ספציפית זוכרת כמשבר שבו משקיעי ההון סיכון אמרו לך שהכל קשור לעלויות רכישת לקוח ובערך לטווח ארוך ללקוח. שאם יש לך בסיס לקוחות חזק אתה בסדר, ואם לא אתה צפוי להיפגע. ראינו את זה בכל פעם, לא רק עכשיו. הייתי מעורבת בחברות שרצו להדק את הרווחיות שלהן אל מול הפסדים. בווק מי התפקיד שלי הוא לייעץ למנכ"ל ולצוות ההנהלה".
יצאתם לשני סבבי פיטורים בשנה האחרונה, כשהשני קרה תוך שלושה חודשים.
"להוציא לפועל פיטורים זאת העבודה הקשה ביותר שצריך לעשות מנכ"ל. בווק מי היו לנו פיטורים תקופתיים בעקבות המלצות למנכ"ל להתייעלות, ולאחר שבוצע סבב אחד, היינו צריכים עוד אחד. אבל היה ברור שאי־אפשר פשוט להמשיך לעשות סבבי פיטורים לעיתים קרובות, כי אחרת החברה הופכת לשברירית מדי. אם אתה עושה את זה שוב ושוב, העובדים מתקשים לסמוך עליך. ולכן עשינו רק עוד סיבוב אחד גדול, שחיזק את החברה ואת הרווחיות שלה. כשיש פיטורים, זה רק כי אנחנו צריכים להיות מנהלים אחראים עבור העסק, כך שייצר ערך לעובדים וגם לבעלי המניות, ואת זה אתה לא עושה על ידי הפסד כסף, ריצה לא מחושבת וניהול גרוע".
רוב עובדי ווק מי הם ישראלים שיושבים בישראל, שמושפעת בשנה האחרונה גם מהמהפכה המשפטית ולא רק מההאטה בשווקים.
"אנחנו חברה ישראלית, כי לב ליבה נמצא בישראל, ושם נמצאים המייסדים. אני כמובן מודעת לסוגיות הרפורמה המשפטית בישראל, אבל מתרחקת מהפוליטיקה. ההחלטות שאנחנו מקבלים בווק מי הן לטובת החברה ובריאותה. אנחנו אוהבים את הצוות בישראל ומשקיעים שם, אבל למרות שהחברה ישראלית, אנחנו בדירקטוריון שלה לא מקבלים החלטות על סמך הפעילויות הפנימיות של הממשלה. כמי שחיים באמריקה והיו תחת הנשיא טראמפ, ראיתי הרבה שחשבו פשוט לעזוב את אמריקה למקום אחר אם הדברים לא ישתנו, ואני מקווה שהדברים יסתדרו לטובה בישראל".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.23
