השעה שמונה בערב. הטלפון של ירון קורן (52), הבעלים של "מטווחי אריה" שבבית אריה, על שיחות ממתינות כבר משעות הצהריים המוקדמות. הוא עונה לשיחה אחרי שיחה, מנסה להתעלות על רעש ההמולה הגדולה מאחוריו, ומסביר בהתנצלות פעם אחרי פעם שאין לו זמן לענות לכל השיחות. "העבודה פה לא נגמרת עד אמצע הלילה", הוא אומר. ירון כבר עשרות שנים בעסקי מכירת כלי נשק. הוא מתגורר מעבר לקו הירוק, וגם המטווח שלו מעבר לקו הירוק, אבל אפילו בתקופות הפיגועים הקשות ביותר הוא לא נתקל בהיסטריה כזאת: כל יום מאות של שיחות, אנשים שמגיעים למטווח ומתחננים שימכור להם נשק "בשחור, בלבן, בכחול" כדבריו - אבל רק שימכור להם. אוכלוסיות שלא ראה מעולם במטווחים, משפחות שלמות שמתחמשות, הורים וילדים שבאים יחד. הוא כבר גייס את אשתו לעזור בעסק, את בנו הבכור, ועוד אנשים שעבדו אצלו פעם ומזמן עזבו את התחום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
קורן הולך הצידה, מקצה לי כמה דקות לשיחה, רק כי הוא במקרה בין מטווח למטווח: "השבת השחורה תפסה אותי בתור מפקד כיתת הכוננות של היישוב בית אריה", הוא מספר. "שמענו אזעקות ויצאנו לעשות סריקות ביישוב. ואז בסביבות תשע וחצי נתקלנו במחבל שהגיע לשער היישוב, אבל המאבטחים הצליחו לנטרל אותו. ככה התחיל 7 באוקטובר שלי. מיום ראשון, תשע בבוקר, התחלנו לקבל מבול טלפונים מאנשים שהחליטו שהם מתחמשים ושאלו איך עושים את זה. אם חשבנו שבשומר החומות היו כמויות גדולות של מתחמשים חדשים, אז כרגע זה פי שלושה ויותר. נשים, חרדים, מכל הארץ, מכל הגילים, אנשים שלא ראינו פה בעבר. חברים שלי שלא חשבו בחיים להוציא רישיון - היום הם הראשונים. כל מדינת ישראל מתחמשת".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הביקושים, מספר קורן, מטורפים. "היום צריך להירשם למטווח לפחות חודש קדימה כדי לבצע הכשרה. אנחנו משתדלים לתת מענה הכי טוב, אבל יש בעיה של מקום בהכשרות. אנחנו חייבים לעשות הכשרות בטוחות ואיכותיות עבור המתחמשים החדשים, והכשרה כזו לוקחת זמן. אנחנו נתקלים בבעיות רבות של מחסור בנשקים, בתחמושת - אף יבואן לא צפה את הצונאמי הזה".
איך אתם נערכים אצלכם במטווח?
"תיגברתי במדריכים, במפקחים, גייסתי כמויות של אנשים. הקמתי חמ"ל עזרה למתחמשים חדשים, שתי פקידות ערב שיקלידו הכשרות ועסקאות חדשות. כל המשפחה עובדת פה איתי. יש לי מישהי שרק עונה לטלפונים מהבוקר עד אמצע הלילה — לקבוע תור להכשרות. הבן הגדול שלי צח מנהל את החנות, אשתי כנרת מנהלת את האופרציה. אנחנו פותחים בשמונה בבוקר ולא יוצאים לפני 12 בלילה. ויש עוד תורים של אנשים שאנחנו עוצרים בדלת. פתאום אני חבר של כולם, כולם נזכרים בי ומתחננים שאכניס אותם, אנשים בכירים מאוד במשק שמתחננים לזירוז, אבל אצלי כולם שווים, מי שאני יכול לעזור לו מתחמש. קשה לנו לעמוד בקצב, אבל משתדלים. אנשים שולחים לי הודעה בבוקר, אני עונה באמצע הלילה כשאני מתפנה".
גם טל עמלני אומר מעולם לא נתקל בשיגעון כזה. עמלני, מקיבוץ שמיר שבגליל העליון, הוא סוחר ויצרן נשק משנת 1997. הוא בן 65, סבא לשלושה, בעלים של "עיט", חנות נשקים ומטווח. הוא מספר אפילו על חולה סופני שביקש להתחמש. "הוא התקשר ושאל אם אני יכול למכור לו אקדח. אמרתי לו לעשות רישיון ואז אמכור לו. הוא אמר שהוא חייב בשחור, כי לא ייתנו לו רישיון בגלל שהוא חולה סופני. המוני אנשים מחפשים נשק בשחור".
טל עמלני, בעלים של חנות נשקים ומטווח: "המחירים לא שפויים בשוק. אני שומע על מטווחים שאומרים שאם לא תקנה מהם נשק — לא תוכל לטווח אצלם. זו בושה. העלו מחירים כמו משוגעים ומכריחים אותך לקנות"
"נשק זה תחביב הילדות שלי", הוא מספר. "הגעתי לזה במקרה, התחלתי לתקן כלי נשק וככה זה התפתח. לפני השבת השחורה היו המון מגבלות להחזקת נשק, אבל לצערי בחרו את הממשלה שבחרו, בן גביר התחיל לחלק נשק בקלות, פתחו את התחום והכל הפך עכשיו לפרוץ. זה לא משמח אותי בכלל. הייתי שמח אם לכולם היה נשק, בתנאי שיידעו להשתמש בו. ואני בכלל לא מדבר על המתחמשים החדשים, שלא יודעים שום דבר, אלא על רוב נושאי הנשק, שלא יודעים כללי בטיחות אלמנטריים, לא יודעים להפעיל את הנשק. כשהיה הפיגוע האחרון בבאר-שבע, שני אנשים עמדו אחד מול השני וירו על המחבל שהיה באמצע. זה מסוכן מאוד, וזה הפחד הכי גדול שלי".
איך נראה יום שגרתי שלך בחודש האחרון?
"אני משבע בבוקר עד 11 בלילה בטלפונים: 'כמה עולה אקדח', 'בבקשה תכניס אותי למטווח'. נגמרה לי כל הסחורה, נשארו לי שלושה אקדחים. אף פעם לא היה לי חוסר כזה, ואני עשרות שנים בתחום. יש חנויות שהייתי בהן, שבחוץ עומד סלקטור – יוצא אחד, נכנס אחד. אין מקום לזוז. זה מטורף".
גם המחירים, בהתאם, קפצו פי ארבעה, לפי הערכות גורמים בתחום. עמלני: "המחירים לא שפויים בשוק עכשיו, אפילו מחירי התחמושת. לעשות אימון נשק נהיה פריבילגיה. אני שומע על מטווחים שאומרים לך שאם אתה לא קונה מהם נשק — אתה לא יכול לטווח אצלם, וזו בושה. העלו מחירים כמו משוגעים ומכריחים אותך לקנות. חשוב להשוות מחירים לפני שרצים לקנות. מחיר של אקדח חדש יכול לנוע בין 3,000 ל-8,000 שקל. לגבי התחמושת המחיר נע בין שקל וחצי לארבע וחצי שקלים לכדור".
איזה אקדחים הישראלים אוהבים?
עמלני: "זה תלוי. יש אנשים שיותר אוהבים ירי ספורט, אז הם לוקחים אק דחים איכותיים ויותר יקרים. יש אנשים שרוצים את האקדח הכי קטן שיש כדי שלא יפריע להם. יש אנשים שרוצים אקדח ענקי ואומרים לי: 'רק עם זה אני מוכן ללכת'. יש בחורות שרוצות אקדחים גדולים, ואני אומר להן שזה כבד ויוריד להן את המכנסיים".
קורן: "עד 7 באוקטובר הנשקים הקטנים יותר היו להיט. גלוק, זיג זאוור, סמית אנד ווסון. עכשיו מחפשים יותר נשקים גדולים. אני מסביר לאנשים: 'המלחמה תעבור בסוף, עדיף שיהיה לכם נוח ולא גדול בכיס'. הם לא מבינים את זה. כולם פתאום מחפשים אקדחים גדולים וערכות הסוואה, שלא קשורות למקרים שבהם הם עלולים להיתקל. הולד יור הורסס. כולם פתאום נהיו רמבואים. בעזרת השם נחזור לשגרה ואז הם סתם ייתקעו עם סחורה".
עמלני: "הכי נמכר אצלי זה גלוק, שהם סבבה, אבל לא ממליץ עליהם בדרך כלל; זיג זאוור, שהם יקרים יחסית; סמית אנד ווסון שהוא מצוין, ובמחיר שפוי; cz, שחלק מהאקדחים שלהם מצוינים, אני אישית מסתובב עם כזה; קולט שפחות נמכר בארץ; ויש את הטאורוס שלטעמי הוא האקדח הכי טוב שיש, מקבלים אותו עם מחסניות ונרתיק אקדח, הוא אמין והכי זול שאני מכיר ביחס לאיכות. לאקדחים הישראלים אני לא אתייחס, כדי שלא אסתבך עם היצרנים — הם ברובם אקדחים טובים. אני ממליץ לא לקנות אקדח מדגם חדיש, רק אקדח שהוא מדגם שכבר שנתיים-שלוש בשוק ושכבר סידרו את הבאגים שהיו לו בייצור, אבל זו המלצה אישית שלי. כל אחד ממליץ אחרת. אני פחות אוהב להיות סוחר, אני אוהב להיות חבר".
הביקוש העצום יוצר לחץ גם על מוקד הבקשות לקבלת רישיון נשק. ירון זמר מרחובות, עורך דין, בן 39, אבא לילד, הגיש בקשה לנשק בתחילת הלחימה, אבל עד היום לא קיבל מענה. "החבר'ה בעבודה כבר יודעים שכשאני נכנס לישיבה, מתלווה אליי מנגינה קבועה — מנגינת ההמתנה לרשות הרישוי לנשקים. אני מפקד בחיל הים, אבל הפעם לא קראו לי למילואים, הסבירו לי שהם מוצפים באנשים. התקשרתי למוקד לקבלת נשק. ההמתנה זה מינימום שעה ו-40 דקות, מינימום. הגשתי את הבקשות שצריך, ואני עדיין ממתין. מתקשר, מחכה יותר משעתיים, הם עונים, נחמדים, שירותיים, אבל מה? אין להם תשובות. אומרים לחכות, להמתין. בשיחה שהייתה לי אתמול אמרו לי שרק עכשיו עוברים על המיילים של 10 באוקטובר".
אם כותבים את המילה "אקדח" בגוגל או ברשתות החברתיות — קופצות כמויות עצומות של תוצאות בשמות שונים ומשונים עם אלפי בקשות לקנייה של נשקים יד שנייה, יד ראשונה, מחנויות, מסוחרים, מאנשים פרטיים. מעדויות רבות שהגיעו אלינו עולים חששות כבדים לגבי הליך ההכשרה של המתחמשים החדשים. לפי העדויות, הביקושים העצומים גורמים לחלק מבעלי המטווחים לקצר הליכים ולא להקפיד על נאותות ההכשרה.
"אני מקושר בענף ושומע דברים איומים", אומר קורן. "אני יודע מה קורה אצלי, פה מקפידים על כל תקנות ההכשרה ובגלל זה לוקח יותר זמן לקבוע אצלי תור. אני עובר עם האנשים ברצינות על החומר העיוני והמעשי, גם ביבש וגם נותן לאנשים לחוש מספר כלים, לא מקצרים תהליכים. רק בסוף מבצעים רכישה. חמש שעות של הדרכה, למרות העומס, לכל קבוצה, שתי קבוצות ביום, 20 יורים בכל קבוצה, כל יום. מעבירים חומר עיוני בקבוצה אחת גדולה, ואת היבשים והירי בקבוצות קטנות יותר. אני משלם יותר למדריכים שנשארים שעות נוספות, ועדיין אני מאוד מקווה שאנשים מבינים כמה כוח יש להם בידיים עם הנשקים. בן אדם שמסיים פה את ההכשרה עם חתימה שלי ושל המדריך - משמעותה אישור להסתובב עם אקדח. זה לא כמו אייפון ששמים בכיס. אקדח נועד לשני דברים — להרוג או לפצוע. לא תתפעל אותו נכון, לא תשתמש בצורה נכונה - חפים מפשע יכולים להיפגע".
קורן הוא לא היחיד שמדבר על תחושה של אי-הקפדה, קיצור הליכים ובלגן גדול בהכשרות של המתחמשים החדשים. גיל רביב (29), עובד היי-טק מתל-אביב, הוא אח של ניב רביב, שנרצחה בכפר עזה יחד עם ניראל זיני, בן זוגה שתיכנן להציע לה נישואים שלושה ימים אחרי 7 באוקטובר. רביב, לוחם בעברו, שעד השבת הארורה שיחק בראשו עם הרעיון להוציא נשק אישי, החליט שאחרי מה שקרה לאחותו הקטנה הוא יעשה הכול כדי לשמור בעתיד על עצמו ועל המשפחה שלו. הוא מספר: "אחרי השבעה, ב-20 באוקטובר, הגשתי בקשה, וקיבלתי את כל האישורים ב-7 בנובמבר. זה מאוד מהיר. יש לי רובאי 012, הייתי בחי"ר, עשיתי קורס במשמר בתי המשפט, היה לי גלוק שנתיים מטעם העבודה. לפני כמה ימים הלכתי למטווח. התחננתי שיכניסו אותי, סיפרתי להם את הסיפור האישי ובאמת הכניסו אותי. כשהגעתי, מיד נלחצתי מהאווירה. לקח לי זמן להירגע.
"היו ערימות של אנשים. אני בא ממקום מקצועי, וזה הרגיש לי מסחרה, שכונה. אנשים שלא קשורים להחזקת נשק, לא קשורים באופן ביטחוני לשום דבר. תנאי הסף מאוד נמוכים. יש לך רובאי 05? אתה זכאי, אין תלות באישיות ובתכונות האופי. אני לא הבאתי תעודת יושר, ואף אחד לא יכול היה לדעת אם יש לי הרשעות קודמות. המטווח היה כמו שוק. אנשים הגיעו בלי לבדוק כלום לפני, לא היה להם מושג באיזה אקדח הם רוצים לירות, מה מתאים להם ומה לא. אני עשיתי מחקר, ידעתי מה הכיוון שלי. מישהי סיימה מטווח ורצתה אקדח מסוים, לא היה אותו במלאי, והמוכר נתן לה אקדח מסוג אחר לגמרי שלא קשור למה שמתאים לה. זה מה שנשאר לו, והיא קנתה. דחף לה אקדח שממש קשה לפרק, מתאים לאנשים מהמקצוע ופחות לה, אבל היא קנתה. אני באתי עם מכנסי הרים, חגורה, נעליים סגורות, באתי מוכן לאימון. ללכת לקנות אקדח זה לא משחק. המוכר אמור לעזור לך לבחור אבל איפה, אין לו שנייה להסתכל עליך".
איך היה האימון?
"מגיעים, עומדים מאחורי שולחן, מולך מטרות, מקבלים את האקדחים ויש הסבר תיאורטי. היינו מדריך ועוד שבעה חניכים, הכול מהיר וחפיף, כל דבר אומרים פעם אחת. אף אחד לא מבין כלום. בחלק התיאורטי לא מראים לך אירועים בעייתיים מהעבר, אנשים שמספרים מה עשו נכון ומה לא נכון, אפילו לא סרטון אחד או סיפור אחד. זה דבר בסיסי שעושים בהכשרות מקצועיות".
ומה היה בחלק המעשי?
"לוקחים את הנשק ליד, כל דבר עדיין נאמר רק פעם אחת, וכולם מתרגלים יחד פעם אחת מול המורה, אין שום דבר שנעשה אחד על אחד. המדריך עומד, יש חצי מעגל, חלק לא מסתכלים בכלל, הוא מפרק את הגלוק, ולא לכולם יש גלוק, 'עושים ככה, מורידים ככה וזה מתפרק - עכשיו תורכם'. מי שמצליח מצליח - מי שלא לא. אף אחד לא מבין איפה הוא נמצא. אני תיפקדתי כמו מדריך, הראיתי לאנשים מה לעשות כי האמת, התחלתי לפחד, איך אנשים יירו פה מטווח ראשון ואז ילכו עם האקדח הביתה?"
גיל רביב: "המדריך אומר: 'יורים לתוך המטרה, יש להב חרירית, זה מרכיב שנמצא בכוונת, תתחילו לירות'. ויאללה מפרקים 100 כדורים. החרדי שעמד לידי חשב שזה משחק מחשב, הוא ירה ביד אחת. אלוהים ישמור. עף לו הנשק מהיד, זה היה השיא"
ואז הירי התחיל ורביב רק הפך להיות מודאג עוד יותר. "זה יום שישי, כולם מתים לעוף משם. עשר דקות המדריך מסביר איך מחזיקים, לא מדבר על עמידה-כתפיים-ידיים, זה שעומד לידי עומד רגל אחרי רגל, צריך עמידה חזקה כדי לפגוע. המדריך מדבר במונחים כמו 'פרקו את הצינה' ואנשים לא יודעים בכלל מה זה צינה ולא אומרים מילה. היו איתי חרדים שלא החזיקו נשק בחיים, לא עשו צבא. המדריך ממשיך: 'יורים לתוך המטרה, יש להב חרירית, זה מרכיב שנמצא בכוונת, תתחילו לירות'. ויאללה מפרקים 100 כדורים. החרדי שעמד לידי חשב שזה משחק מחשב, הוא ירה ביד אחת. אלוהים ישמור. עף לו הנשק מהיד, זה היה השיא. עצרתי מהר, פרקתי את האקדח והלכתי אחורה, אני יודע מהניסיון שצריך לעצור את המטווח. אבל לא, המדריך אומר לי ברוגע להמשיך לירות, ומתפעל את הנשק שעף על הרצפה עם כדור בקנה. אחרי זה הוא מחזיר לבחור החרדי את האקדח והבחור ממשיך לירות. סכנת חיים. יצאתי משם מאוד מודאג".
מה קנית?
"גלוק 43 ב-4,050 שקל, 50 כדור ב-130 שקל, שתי מחסניות פלוס נרתיק ב-150 שקל, אימון ראשוני 100 כדורים ב-550 שקל, וכספת ב-300 שקל".
דר כהן, סטודנט שנה רביעית להנדסת מכונות באוניברסיטת תל-אביב, בן 26 מעמק חפר, הוציא רישיון לנשק עוד בגיל 20. "בצבא הייתי בקבע, קצין חקירות במצ"ח, והשתחררתי. החלטתי לממש את האפשרות לעשות רישיון נשק. האקסית שלי לא הייתה מבסוטית, היא לא רצתה שזה יסתובב בבית, אבל ההורים יותר הבינו. גם לאבא שלי היה אקדח. הוצאתי את הרישיון, קניתי אקדח יד שנייה והסתובבתי איתו שנתיים, אבל לא חידשתי את הרישיון, וקיבלתי הודעה שאני צריך להפקיד אותו במשטרה, ועשיתי את זה. כל הזמן הזה ישב לי בראש שאני חייב את הרישיון בחזרה. חמישה ימים אחרי 7 באוקטובר הלכתי למטווח ועשיתי את הכשירות. הייתי כבר במילואים, היו לי כמה שעות פנויות אז תיקתקתי את זה. בגלל שהאקדח היה מופקד יותר משנה, עשיתי תהליך של הסמכה חדשה לגמרי. יריתי המון כדורים, היה כיף. מה שכן, יש בלגן שלם בתחום. ראיתי את האנשים שנותנים להם אקדחים, וזה לא נראה טוב. אנשים שואלים שאלות הזויות, אנשים בלי שיקול דעת, שאין סיכוי שמגיע להם אקדח".
תן דוגמה.
"מישהו שאל אם מותר לירות במחבלים שכבר לא יכולים לאיים על הסביבה. כל הרעיון לתת אקדח זה לסמוך על שיקול הדעת של הבן אדם. יש מיליון תסריטים שלא רשומים בחוק שאין התייחסות מפורשת אליהם, וזו תהיה בעיה אחרי המלחמה. יש קלות דעת בכל תחום הנשק, כולם עכשיו בפאניקה אבל לא חושבים קדימה. אם לפני המלחמה כבר היו מקרים שהרגו בגלל ריב על חניה, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אחרי. לי היה ניסיון קודם עם נשק, אבל מה קורה עם אנשים שזו הפעם הראשונה שלהם? ההסמכה במטווחים חייבת להיות יותר טובה ורצינית".
דור אוחנה (35), אבא לשניים מעמק חפר, יזם נדל"ן, שימש במשך שנים כמאבטח במגוון תפקידים ביטחוניים, אבל מעולם לא הוציא נשק אישי – עד עכשיו. "תמיד הייתי נגד", הוא מסביר. "בתור מי שנשא נשק במשך תקופה ארוכה בתפקידים מבצעיים בארץ ובחו"ל, סלדתי מזה. לטעמי הסיכון בנשק אזרחי שמסתובב בחוץ גדול מהסיכוי להשתמש בו בצורה יעילה. אם לרוב האנשים היו יכולות של לוחמים מקצועיים, אחריות להבין את המגבלות, מילא, אבל לאדם שעושה שלוש שעות מטווח אין את זה. בקלות אפשר לגנוב לך את הנשק ברחוב, לעשות בו שימוש נגדך. עשה איתי מטווח אדם מבוגר מאוד, לא בכושר, הסיכוי שלו להימנע מגניבת אקדח בכוח פיזי הוא לא גבוה. וגם במקרה של פיגוע, היכולת שלו לנטרל אירוע לאומני לא גבוהה, אקדח יעיל ממטרים ספורים בלבד, וצריך גם אומץ וניסיון".
ועדיין הוצאת רישיון עכשיו.
"כי למרות הכול, באירוע המטורף של שבת זה היה יעיל. הבנתי שהאיום יכול להגיע לכל מקום, בטח בעמק חפר שהוא במרחק יריקה מהשטחים. ועדיין, אם את שואלת אותי, אסור לתת לכל אחד נשק. רק מי שיש לו יכולת להשתמש בו ברגע הנכון בצורה הנכונה".
מה קנית?
"גלוק 43 ב־4,000 שקל, נרתיק, כספת, שתי מחסניות, סה"כ הגיע לאזור ה־7,000 שקלים".
כפי שאמר קורן, גם נשים רבות צובאות על המטווחים כדי להצטייד בנשקים. אורטל סולימונוב (38) היא אמא לארבעה, גרושה, מנהלת אדמיניסטרטיבית של מרכז בריאות הילד, גרה בהתנחלות דולב מסיבות אידיאולוגיות. כשחברות שלה התחילו להתחמש אחרי סערת האקדח של אשתו של בן גביר, היא חשבה להצטרף גם, אבל בגלל "אילוצי החיים" שמה את הנושא בצד. עד השבת השחורה. "מיד בתחילת המלחמה רוב האנשים בכיתת הכוננות ביישוב התגייסו בצו 8, ונשארנו כמעט רק הנשים. מישהי כאן לקחה פיקוד ואירגנה קבוצה של מתנדבים לשמירה, והתחלנו למלא את המקומות. אני גרה במקום נפיץ, אני חייבת לדעת שיש לי את האפשרות להגן על הילדים שלי. איך שהתחילה המלחמה התקשרתי, חפרתי ועשו לי ריאיון טלפוני, זה חסך לי את הנסיעות בתקופה מתוחה. עשיתי מטווח של ארבע וחצי שעות בבית אריה, סופר-מקצועי. אני הולכת לבית הכנסת בשמלה ואקדח - אין מה לעשות יש סדרי עדיפויות, להיראות טוב זה כיף אבל להציל חיים זה חובה".
אורטל סולימונוב: " אחד הילדים הסתלבט עליי, הוא מכיר אותי בתור אמא רגישה, הבטחתי לו שברגע האמת אהיה פחות רגישה. האקדח והאביזרים עלו 5,000 שקל - תכשיט ליום הולדת. יקר, אבל מציל חיים"
איך בחרת אקדח?
"התנסינו בכל מיני אקדחים, הבנו מה מרגיש הכי בטוח, איפה האחיזה, איך דורכים. אין לי רקע צבאי, לא שירתי בצבא, וקיבלתי את האישור לפי התבחין של יישובים זכאים. המון מפחדים שנהיה כמו בארה"ב, שהאצבע של האזרחים שם קלה על ההדק, אבל לדעתי זה לא יקרה, במבחנים בודקים את הרקע שלך, הרבה קיבלו סירובים".
מה הילדים אמרו?
"הגדול בן 17 וחצי, השני 15 וחצי והקטנים בני חמש ושש. הגדולים אמרו יופי כל הכבוד. אחד הסתלבט, הוא מכיר אותי בתור אמא רגישה, והבטחתי לו שברגע האמת אהיה פחות רגישה. הקטנים התרגשו, שאלו אם זה אמיתי או צעצוע, עשה להם גאווה. אני מתנדבת בקבוצה של תצפיות וסיורי לילה, ואני כל הזמן מדמיינת תרחישים, מה אני עושה ברגע האמת. זה תרחיש שעובר לכל אחד, אבל למי שהוציא רישיון נשק זה הופך לממשי. יש לך אחריות ונטל".
כמה כסף הוצאת?
"בחרתי אקדח מוסברג קצר. התבלטתי בין גלוק למצדה, אבל איתו פגעתי בול. הטעינה והדריכה היו נוחות. כל החבילה הסתכמה ב-5,000 שקל – הנשק 3,000, כספת, אבזור, חגורה טובה, תופסן בצד ומקום למחסנית. תכשיט ליום הולדת (צוחקת). יקר, אבל מציל חיים".
דוד ויצמן, ראש חטיבת פיקוח ואכיפה באגף כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי, מכהן כבר שלוש שנים וחצי בתפקיד. הנתונים שהוא מוסר לנו הם כאלה שלא היו מעולם בישראל. "מתחילת השנה ועד 7 באוקטובר קיבלנו 36 אלף בקשות לנשיאת נשק", הוא מספר. "מתוכן אושרו 28 אלף. מ-7 באקטובר הוגשו כבר 240 אלף בקשות! שווה ערך ל-20 שנה אצלנו באגף. ב-40 הימים האחרונים ניתנו 34 אלף אישורים מותנים לרישיון, מתוכם כ-20 אלף כבר מימשו את זכותם וקיבלו רישיונות ונשקים".
כבר לפני המלחמה עבדו במשרד על תוכנית להרחבת מעגל נושאי הנשק. "עם כניסתו של השר איתמר בן גביר לתפקיד הוא ביקש לעשות עבודת מטה סדורה בעניין. זיהינו במשרד שבאירועי פח"ע מי שמונעים אסונות גדולים יותר הם אזרחים נושאי נשק. עבודת המטה הביאה לכך שהגדלנו את פוטנציאל הזכאים מבחינת התבחינים של שירות כוחות הביטחון: אם קודם נדרש רובאי 07, עכשיו מספיק חייל בעל תעודת לוחם - זה מאות אלפים פוטנציאליים נוספים. יש גם תנאי מקל של מגורים ביישוב זכאי. הורדנו את הדרישה לאנשים מתחת לגיל 27 – מספיקה שנת שירות אחת לגבר, ולאישה שנה אחת בשירות לאומי או צבאי. הגדלנו את מעגל הזכאים בקרב מתנדבי מד"א – כי עד עכשיו רק עובדי מד"א יכלו להוציא, ועכשיו גם מתנדבים. גם במערכת כיבוי האש עשינו אותו הדבר. בנוסף, עד היום הוקמו למעלה מ-800 כיתות כוננות בכל הארץ. אנחנו מחלקים עשרות אלפי רובי סער, של יצרנים ישראליים ומיבוא, מהלך שמקנה ביטחון ליישובים קטנים, מועצות מקומיות וגם ערים גדולות".
איך אתם מתמודדים עם הביקושים האדירים לנשק מצד אזרחים?
"פתחנו חמ"לים מיועדים שמאוישים על ידי עובדי מדינה ועובדי המשרד שעברו הכשרה. מראיינים אנשים גם ב-11 בלילה. עלינו מממוצע יומי של כ-50 אישורים מותנים בחודש נובמבר 2021, ל-1,700 ביום בנובמבר הנוכחי".
ומה קורה בשטח?
"אמנם הגדלנו את המענה שלנו, אבל בשטח נשאר אותו מספר מטווחים, וגם מדריכי הירי שמאמנים אזרחים גויסו בצו 8. אם תתקשרי היום כנראה שרק בעוד חודשיים יהיה לך מקום במטווח. אנחנו מנסים למצוא לזה פתרונות".
שמענו מהשטח על בעלי מטווחים שלא עומדים בהוראות, שמאשרים רישיון לנשק לאזרחים שבעבר לא היה סיכוי שיאשרו להם. הרבה אנשים מרגישים מפוחדים ממה שיקרה כאן ביום שאחרי המלחמה עם כמויות הנשק העצומות האלה.
"מבחינת הכשרה ראשונית של ארבע וחצי שעות, זה דבר שמעוגן בתקנה. אנחנו מנסים לוודא שכל האנשים שמגיעים, למרות העומס, הליך ההכשרה שלהם מבוצע על פי החוק. יש המון פיקוח מצידנו, אנחנו מבצעים ביקורות פתע במטווחים. יש גורמים שמנסים לנצל את המצב – מכרים שמבקשים פרוטקציה, עורכי דין שמנסים לגזור קופון כלכלי. חשוב להסביר שהגשת בקשה לכלי ירי היא חינמית, ההליך קל ופשוט דרך האתר. לגבי בעלי המטווח והסוחרים, לא הורדנו רגל מהגז, הן על בתי המסחר, היצרנים, וכל גורם שמעורב בתהליך. יש ביקורת קפדנית מצידנו, מודיעינית, משטרתית, בריאותית - הבדיקות אפילו הוחמרו בשבועות האחרונים. עוברים על כל סעיף, פוסלים, מבקשים אישורים מהמשטרה וממשרד הבריאות. כל מחזיק ירי עובר בדיקה מקיפה - מילה שלי".
7 באוקטובר 2023 הוא יום שייזכר לדיראון עולם במדינת ישראל. ילדים, הורים, מבוגרים, בעלי צרכים מיוחדים, העורף הישראלי נפל קורבן למתקפה רצחנית שגבתה מחיר דמים בלתי נתפס. האירוע המטלטל הזה סייע להורדת כל הבלמים ממסלול הקבלה והרכישה של נשק חם. אבל אירועי 7 באוקטובר היו רק הזרז וחותמת הכשרות לתהליך שהיה כבר מזה זמן על שולחנה של ממשלת ישראל. הסיסמה "ישראל מתחמשת" והמגמה של "אקדח לכל אזרח", הייתה האג'נדה של השר לביטחון לאומי.
היישום המהיר של המדיניות הבלתי אחראית התאפשר בעקבות אירועי השבת השחורה. התחמשות בלתי מרוסנת אינה תורמת לחיזוק העורף הישראלי, אלא מהווה הצהרה של הממשלה שהיא מסירה אחריות מהגנה על אזרחיה. מתן נשקים ללא אבחנה לא רק שלא מחזק את הביטחון, אלא אולי אף להפך. המדיניות הזו עלולה להביא להתפרצות בלתי נשלטת של עבריינות, ולעלייה חמורה באלימות במשפחה וברצח נשים. בשבועיים האחרונים ישנה מגמה ברורה של עלייה בפניות של נשים לקו הייעוץ של נעמת, נשים במעגל האלימות החוששות כי בני זוגן ישתמשו בנשק שאותו יקבלו ברישיון. אישה בזוגיות אלימה שבן זוגה ישן עם אקדח מתחת לכרית, היא אישה בסכנת חיים ממשית.
די לראות את המתרחש בארה"ב כדי לקבל מושג כיצד נראית חברה שבה כמעט כל אדם המעוניין בכך יכול להחזיק בנשק. בישראל עם רמת המתח והחרדה הביטחונית הכל כך גבוהה, הסכנה לשימוש בלתי אחראי ובלתי מיומן בכלי נשק גדולה יותר ומזמינה אסונות, תאונות, ואווירת מערב פרוע שתגבה קורבנות. סביר להניח שבין הקורבנות נראה יותר נשים וילדים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.11.23
