שלושה חודשים לתוך המלחמה, החיים של חלקנו חזרו איכשהו למסלולם. גם מי שהנפש שלו נתקעה על השבת השחורה, מתפקד בסוג של שגרה אזרחית – קם בבוקר, מכין כריכים לילדים, הולך לעבודה, חוזר, עובר דרך הסופר, מתיישב מול הטלוויזיה. לעומת זאת, עבור 300 אלף חיילי המילואים שעלו על מדים ב־7 באוקטובר השגרה הזו היא זיכרון רחוק. ורק עכשיו, אחרי 90 ימים של אבק בעיניים ואבק שריפה וניתוק מוחלט מהחיים שלפני — הם מתחילים לחזור למשפחות ולעסקים שהשאירו באזרחות. וזה לא קל.
כתבות נוספות למנויים:
שלומי חזן מצמ"ה 924 בחיל ההנדסה יצא מעזה לפני שבועיים. חזן, 30, צלם וידיאו של אירועים, נשוי "פלוס כלב", מתל־אביב, אומר שעכשיו כבר יותר טוב, אבל החזרה הייתה קשה. "תחשבי שאת רגילה להיות תקופה כל כך ארוכה בקצב מסוים, עם כל החיילים, כל החבר'ה ביחד, ואת כבר לא רגילה לשגרה שלך. לפני שבוע הגעתי לצלם בבית של כלה כשהיא מתארגנת, ומישהו שם בא להזיז אופניים, ופתאום קורה לי משהו בגוף ואני אומר לעצמי בראש: 'מה הוא מזיז, יכול להיות שזה ממולכד'. לקח לי רגע להתאפס. בחתונה נוספת הדי־ג'יי שם את האזעקה המטומטמת הזו ששמים על הרחבה, וזה החריד אותי".
מפריע לך שהחברים שלך עוד נלחמים ובעורף חוגגים?
"אנחנו נלחמים כדי שהחיים הרגילים יוכלו להמשיך. עברנו קורונה, עברנו כמה סבבים, אנשים רוצים להתחתן".
ד"ר אלדד רום – פסיכולוג ושותף ב-Team8 (קבוצה שמקימה ומשקיעה בחברות בתחומי סייבר, דאטה, פינטק ובריאות דיגיטלית) – מסביר למה החזרה של הלוחמים המילואימניקים לשגרה היא קשה במיוחד הפעם: "השירות הפעם היה עם המון מטען ערכי ורמת משמעות יותר גדולה, כי המלחמה היא באמת על הבית, על הקיום. המוטיבציות נובעות גם מהצורך לתקן את העוול ואת חוויית ההפקרה ולהחזיר את תחושת הביטחון של האזרחים, מה שמייצר משמעות דרמטית ובעיה עוד יותר גדולה בחזרה לשגרה, כי החיים עצמם טעונים בפחות משמעות. וצריך לדבר על הפער הזה, ועל הקושי שבחזרה, כי הם התנסו ביקום אחר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"האינטנסיביות של החוויה הצבאית יצרה עוררות גבוהה של כל המערכות, ועכשיו עם החזרה יש נפילה אנרגטית, גופנית ונפשית, ונדרש מהם זמן לאסוף את עצמם. אנחנו כחברה צריכים לספק ללוחמים תקופה שתיתן להם לעבד את מה שעבר עליהם.
"הרבה מהם מספרים על חוויות חזקות ברמה החברית, עם כל הצוות, וגם הביחד הזה נעלם להם באזרחות. פתאום הם מגיעים לעבודה ונמצאים עם אנשים שלא חוו את החוויות שהם חוו, התחושה המיידית היא 'לא מבינים אותי' וזה יוצר קושי להתחבר".
באיזה אופן זה בא לידי ביטוי?
"אני למשל רואה בשבועות האחרונים חבר'ה מילואימניקים שחזרו, ובישיבות עבודה הם בוהים, נמצאים בחלומות בהקיץ. כמטפל זה נותן לי מדד לכך שמתבצע אצלם תהליך עיבוד של רגשות וחוויות מורכבים ומושהים. למשל, הרבה מהם חוו אובדנים של חברים ולא היה להם זמן להתאבל, ועכשיו בשגרה האבל תופס אותם וכל מה שהיה מודחק ולא מעבד צף".
אבל אין זמן לעיבודים, אחרת מאבדים הזדמנויות.
"נכון. הם חוזרים לשגרה מורכבת, גם בבית. למשל, לוחם אמר לי לפני כמה ימים: 'הבן התינוק לא מזהה אותי ופוחד ממני'. הם חוזרים למציאות כלכלית מאתגרת, למינוס בבנק, לזה שבעבודה הם פתאום רואים שיש מי שהחליף אותם ודווקא עשה עבודה לא רעה. מילואימניקים שחזרו אומרים לי שהם מרגישים שבארגון הולכים סביבם על ביצים, לא רוצים להכביד ולהעמיס, גם ממבוכה, אבל דווקא ההימנעות משאלות היא פחות מוצלחת. לכן אני מדריך מנהלים ועובדים לקיים עם החוזרים דיאלוג פתוח, גם אם תקבלו מהם תגובות שפחות הייתם רגילים. למשל, אם העובד היה נחמד ופתאום הוא חזר קצת מנוכר, זה חלק מהתהליך וצריך להבין את המורכבות שהוא חווה וללכת איתו. לא תמיד הם פנויים למלוא שיתוף הפעולה, כי הם עוד מעבדים דברים, אבל המנהל לא מאוד פנוי בהכרח להכיל ולייצר שיח אמפתי, כי גם הוא עבר תקופה מורכבת וכבר חיכה לעובד שיחזור. המצב הזה גורם להרבה מילואימניקים לספר שאחרי שיחות מנהלים, הדבר הראשון שבא להם לעשות זה לחזור לצבא, כי שם המשימה הייתה ברורה, הם חוו עשייה משותפת ומשמעותית באינטנסיביות גבוהה, ופתאום המעבר הזה מקודש לחול, והצורך לפתור משימה בעבודה, ועוד המנהל שלי מדבר איתי ואני לא מרגיש שהוא מבין אותי, אז הרבה אומרים שהם מעדיפים לחזור לעזה".
איך המנהלים צריכים להתנהג עם לוחמים שחוזרים?
"לספק אוזן קשבת, אבל לכבד את המרחב, להעביר מסר של 'אני פה זמין בשבילך, אם תרצה לשתף, אבל אני לא שואל שאלות חודרניות ולא עושה לך תחקירים'. וגם עשייה חשובה להסחת דעת, מגדילה חוויית מסוגלות ומעלה תחושת רווחה. לאט־לאט הנפש יודעת לתקן את עצמה. אבל צריך תנאים כדי שזה יקרה".
משלימה את הדברים טל לבנה, פסיכולוגית קלינית, מנהלת בריאות הנפש של קופת חולים מאוחדת במחוז ירושלים. "אדם שחוזר מהמילואים לעבודה צריך שני דברים – סבלנות וחמלה. הראש והנפש עוד במלחמה וצריך לנרמל את החוויה הזו, ולהגיד שזה צפוי וזה בסדר. בפועל, בהרבה מקרים אנחנו רואים שהציפייה החברתית לא תואמת את המהלך הפסיכולוגי", אומרת לבנה.
לדבריה, הסביבה האישית והמקצועית מאוד מתרגשת מכך שהלוחמים חזרו, ולא לוקחת בחשבון שלוקח להם זמן להסתגל בחזרה למציאות. "הנשים שחיכו כדי שהוא יגיע ויתחיל לשאת בעול של הילדים אחרי שהן עשו את זה לבד שלושה חודשים, או הקולגות שחיכו כדי שהוא יתחיל לתת עבודה אחרי שחיפו עליו זמן ארוך. הלוחמים חזרו ממצב שבו הגוף והנפש היו בדריכות ובהישרדות, חוו אירועים שהעצימות והקצב שלהם היו גבוהים, קיימו קשרים קרובים בתוך הצוותים, חלקם איבדו חברים ולא התפנו להתאבל. כלומר, החזרה לשגרה היא לא ממקום נינוח, אלא ממקום הישרדותי, וגם הגוף צריך להתרגל לנשום שוב לאט, להרגיש שהוא במקום בטוח, ולא בסטרס שמפעיל את החלקים ההישרדותיים במוח ובגוף. ולכן גם כשרוצים לשמוע מהם מה היה במלחמה, צריך לכבד את הקצב והזמן, ולזכור גם שהם אולי יתגייסו שוב בעוד חודש או חודשיים כך שהחזרה עבורם היא לא סוף פסוק, הם עדיין במצב לחימה, והחברים עוד שם והמלחמה לא נגמרה. צריך לתת להם את הזמן שלהם. כמובן שאם נראה שאין שיפור, שהבנאדם יושב, בוהה ורועד ולא מצליח להיות איתנו — חובה לפנות לקבלת עזרה".
אליוט גרהם מהיישוב אפרת הוא מילואימניק לוחם בגדוד 7007 שמורכב מיוצאי נח"ל, ומכיר את קשיי החוזרים גם מההיבט המקצועי, כמתמחה בפסיכולוגיה רפואית בקופת חולים מאוחדת. הוא בן 34, נשוי עם שני ילדים, בני ארבע ושנתיים, ומצפה לתינוק שייוולד במארס. לפני שבועיים וחצי הוא חזר ממילואים באזור ג'באליה. כשהוא מודע להדרגתיות הנדרשת במעבר מהאפוד הקרמי לג'ינס המשופשף, הוא לקח חופשה של שבוע כדי להסתגל. כשחזר לטפל, פגש לוחמים שכמוהו נקרעים בין הרצון והצורך להתנתק כדי שיהיה אפשר לחזור לשגרה לבין הדחף להיות מחוברים ולהתעדכן כל הזמן במה שקורה במלחמה. גרהם: "מוזר לנו שאנחנו לא מרגישים את הלחימה פתאום. החזרה לחיים בקצב גבוה מאיימת עלינו. אנחנו מוצפים, ומבקשים שייתנו לנו את הזמן לחזור לאט. לוחמים גם אומרים שקשה להם להתנהל מחדש עם הילדים והאישה ולתפוס את המקום שלהם בתוך המשפחה אחרי כל כך הרבה זמן".
איך הייתה לך החזרה?
"סבירה אבל לא קלה. כפסיכולוג היה לי טוב לחזור לעבוד, להשקיע את זמני באחרים ולעזור להם בתקופה כזו. מצד שני, המקצוע שלי דורש הרבה קשב ומשאבים רגשיים, ומצריך חזרה איטית. בקופה הייתה רגישות לזה".
מה ההבנה הנדרשת מצד המעסיקים והחברה?
"שמי שחוזר כרגע צריך מרווח נשימה להחליט את ההחלטות שנכונות לו, אבל צריך גם לחזור לשגרה, לכן דרוש איזון בין לא לדחוף את עצמנו לחזרה מהירה מדי, לבין לא לחכות יותר מדי".
יש תחושות אשמה כלפי החברים שעוד נלחמים?
"צריך להתמודד עם זה ולהבין שעשינו ותרמנו את חלקנו וזה בסדר שעכשיו אנחנו לא שם. כשיצאתי לאפטר קצר אמרתי לאשתי שאני מבין שקשה לה לשבת במסעדה, אבל שבשביל זה אני נלחם, בשביל החיים הנורמליים".
מאיר שפיגלר, מנכ"ל חברת החשמל, מכין את עצמו ואת החברה שלו כבר שבועות ארוכים לחזרת המילואימניקים ולהשלכות שיש ללחימה ולהתנתקות הארוכה מהבית ומהעבודה. "אני לא חושב שאי פעם נקראו כאן בצו 8 מילואימניקים למשך זמן כזה ממושך, של שלושה חודשי לחימה, ויש כאלה שישרתו גם מעבר ל־90 הימים האלה. לדבר הזה יש השלכות מבחינת סדרי עבודה ורווחה, גם באופן הקליטה שלהם חזרה, שצריכה להיות חלקה ועם התחשבות בצרכים שלהם ושל המשפחה, כמו למשל אפשרות לעבוד מהבית כדי לחזור לאט, תמיכה של הצוותים בחברה במי שחוזרים, כי הגוף שלהם פה אבל הנפש עוד שם, ואנחנו בהחלט מאפשרים חזרה מתונה".
צורית גולן, סמנכ"ל משאבי אנוש ב"פנתרה", יוניקרון בתחום הסייבר שהוקם בישראל על ידי יוצאי צבא, מספרת שכמעט 15% מהעובדים של החברה בישראל גויסו ורובם עדיין לא שוחררו, וגולן יודעת שחלקם גם בלחץ גדול מהחזרה. "אחד העובדים שלנו, לוחם בגבעתי, ממש אמר לי: 'אני לא יודע איך לעבור מכיסופים למשרדים'. הוא אמור לנסוע בעוד שבוע לכנס גלובלי של אנשי מכירות במיאמי, ואמר לי: 'מה, אז עכשיו במקום אפוד אני אמור ללבוש ז'קט במיאמי?' והתחלנו לחשוב ביחד איך עושים את המעבר הזה, שיש בו דיסוננס ענקי. כמנהלים אנחנו חייבים להיות מאוד רגישים ולאפשר חזרה הדרגתית. כל מי שחוזר גם מקבל מאיתנו שבוע חופש על חשבון החברה כדי להיות עם המשפחה ולחזור לאט. חיכינו שלושה חודשים, נחכה עוד שבוע. היתרון שלנו הוא שאנחנו גלובליים, אז בחלק מהמקומות יכולנו להישען על כוח עבודה בחו"ל. למשל אנשי מכירות מאירופה הוקפצו למלא את מקומם של הלוחמים בעזה".
אבל יש מי שאין להם את השהות להסתגל לאט למציאות. הם השאירו מאחור עסקים שהתחילו לדמם, וחייבים לחזור בכל הכוח. כזה הוא עורך דין רם גליצה, בן 36, מגדוד ההנדסה 7086 של חטיבת גולני, שנמצא במילואים מתחילת הלחימה, ולפני שבועיים חזר אל משרד עורכי הדין שהשאיר עם תיקים פתוחים ולקוחות שרק חלקם חיכו לו.
"ברגע שהפכתי להיות לא זמין כי נכנסתי ללחימה, הפסדתי תיקים. אני מניח שהם הלכו לאחרים", הוא אומר.
ואיך אתה מתכוון לחזור?
"בכל הכוח. היו תיקים שכבר מתנהלים אז מהשטח ביקשתי ארכות בבית המשפט, דחיתי דיונים, וכמובן שעורך הדין של הצד השני וגם בית המשפט התחשבו בי, והיו תיקים חדשים שלא התאפשר לי לקחת, אבל עכשיו אני מתכוון לחזור בכל הכוח ולחדש את כל התיקים שעדיין חיים".
ויש לך את האנרגיה? אתה לא מרגיש שזה שטויות לעומת המלחמה?
"ברור שאני מרגיש. המלחמה הייתה רגע האמת בחיים. במיוחד בכניסה הראשונה. אבל בסוף יש לי משפחה להאכיל, הקמתי את המשרד שלי לפני שלוש שנים, ואני חייב לתת את כולי".
סגן אלוף במילואים אוהד מימון נמצא כבר שלושה חודשים עם חטיבת הצנחנים בגבול הצפוני, ועומד להשתחרר. באזרחות מימון (48), מנתניה, נשוי ואב לילדים, הוא מנכ"ל חברת "הייפ" (Hyp), שעוסקת בסליקת תשלומים. "90 יום במלחמה זה אירוע קשוח מאוד", הוא אומר, "אנשים עושים תפקידים משמעותיים ועמוסים, כולל תפקידים ניהוליים שדורשים קשב של 18 שעות ביום, וזה לא יום יומיים. לפני כמה ימים ניהלתי שיחת ועידה על עסקה מעל טנק, וזה סוג המורכבויות שלא רק אני מתמודד איתן, אלא כלל חיילי המילואים שהם בעלי עסקים שלוחמים בשטח, וקשה לנו מאוד לייצר את החיבוריות במשולש הזה של מילואים, משפחה ומקום עבודה. ונדמה לי", הוא נאנח, "שגם למעסיקים של המילואימניקים השכירים נגמר האוויר. אני יכול להבין מעסיקים שאומרים: 'אנחנו כבר 90 יום בלי הרבה מאוד מכוח האדם שלנו, וזה מאוד משמעותי, כי החברות צריכות להמשיך קדימה, להוציא מוצרים, לעמוד בתוכניות עבודה".
מי מחפה עליך בחברה?
"יש לי שבעה סמנכ"לים מצוינים. בעלי המניות מבינים כרגע את המצב, אבל זה קשוח, ולכן צריך לתמוך עכשיו במאות אלפי המילואימניקים שחוזרים וצריכים גב ברמה הכלכלית והעסקית, כי העולם המשיך קדימה ולא חיכו לנו. אני הייתי צריך לסגור עסקה משמעותית עם חברה גדולה, ולמזלי נפלתי על מנכ"ל שהיה איש צבא, שאמר לי: 'אני מחכה לך למרות שיש עוד מתחרים שרוצים להתקדם'. זה ריגש אותי ברמות אחרות, אבל לא כל המשק מתנהג ככה. יש איתי קצינים בחפ"ק שאיבדו עבודות, לקוחות, עסקאות. החיים המשיכו בלעדיהם. המדינה חייבת להקל את החיים על המילואימניקים העצמאים שקורסים".
מרכיב נוסף שמשפיע זו הידיעה של המילואימניקים החוזרים שהמלחמה לא נגמרה, ושעם כל התחממות בצפון יכולים להקפיץ אותם שוב. עמיחי בן סעדון מכוכב השחר חי באינטנסיביות את חוסר הוודאות הזה. הוא אב לתינוקת, יזם בתחום הנדל"ן, משרת כמפקד בפלוגת פינוי בעזה מאז השבת השחורה, וגם חגג שם יומולדת 30. הוא מספר: "פתחתי משרד בקיץ, ומאוקטובר עד עכשיו רק שילמתי 20 אלף שקל שכירות, בלי שהעסק עובד, ולא אקבל שום פיצוי כי אני עסק חדש. ומה עם הוצאות, ועשרות אלפי השקלים שהשקעתי בקיץ במהלכים שיווקיים לקידום העסק וירדו לטמיון? עכשיו אני חוזר בלי שום הבנה לאן אני הולך, כי אמנם השתחררנו, אבל אנחנו לא מזכים את הציוד, אנחנו במוכנות להמשך חזרה לפעילות. אז איך אני חוזר בעצם להניע עסק מחדש? האם אני יכול להשכיר משרד לשנה, או לא? עשיתי מיתוג לאתר לפני ארבעה חודשים, האם לחזור ולקדם אותו? לנסות להביא לקוחות? אני אהיה כאן כדי לטפל בהם? המשק חזר לפעילות כבר לפני חודש, אבל מי שפנה אליי באתר ולא קיבל מענה המשיך הלאה.
"אני רואה את המתחרים שלי שלא נמצאים במילואים בתקופה הזו וממשיכים לעבוד. ואנחנו מה? לוחם לא יכול לתפעל עסק תוך כדי לחימה, הוא לא יכול להיכנס ולצאת לאקסלים כשהוא אחרי לילות ללא שינה וטיפול בפצועים. עד היום לא הגשתי הנהלת חשבונות לרואה החשבון, מתחילת המלחמה. אז הכול מתגמד מול הצורך הביטחוני וגודל השעה, שכולנו מבינים, ולכן קפצנו באותה שבת ומאז אנחנו נלחמים ולא חושבים על העסק, אבל בחודש האחרון התחושות היו שכל המדינה חוזרת, ורק אנחנו, המילואימניקים, נשארים מאחור, ואין לי מושג איך אני מתחיל את החזרה לשגרה".
גם נ', רב־סרן במילואים בחיל האוויר, בן 32, נשוי ללא ילדים, מנהל מוצר בבנק הדיגיטלי "וואן זירו", חזר למתכונת שמשלבת עבודה והקפצות למילואים. נ': "בגדול אני במילואים מ־7 באוקטובר ומאז אני בניתוק מוחלט מהעבודה, אחרי ששלחתי להם ווטסאפ 'אני בדרך למילואים, לא יודע מתי אדבר איתכם בפעם הבאה'. אחרי חודש וחצי במילואים רציתי כבר לחזור לעשייה בעבודה ולדברים שהשארתי מאחור, והתחלתי לשלב את העבודה השוטפת, כי אני מוביל בעבודה פרויקט גדול שהיה אמור לצאת לציבור באמצע־סוף אוקטובר. עכשיו חזרתי ואני חצי־חצי, גם במילואים עם משמרות וכוננויות, וגם במשרד, שזה אומר שאני יכול לקום ולצאת באמצע היום למילואים, ומקבלים את זה בהבנה. יכולה להיות לי פגישה אצל המנכ"ל בעשר בבוקר, אבל עשר דקות לפני אני אומר: 'סליחה, אבל הקפיצו אותי לצבא'".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.01.24
