כבר כמעט חצי שנה שעשרות אלפי בני אדם מצפון הארץ מפונים מבתיהם - ללא תאריך יעד לחזרה לחיים הקודמים. בזמן שהשיגורים בצפון לא מפסיקים, הם מצטופפים במלונות ומנסים להבין לאן ממשיכים מכאן, וביניהם יש גם כאלה שמבינים שהביתה הם לא יחזרו בקרוב. בצער רב, הם נוטשים את פתרונות הדיור הזמניים לטובת צעד שיש בו השלמה מהולה בעצב גדול, ושוכרים בתים חדשים.
ב-8 באוקטובר נאלצו בני משפחת לבנסה לעזוב את קריית שמונה. כעת, אחרי 158 ימים - כמעט חצי שנה של נדודים - הם שכרו בית בטבריה. "סיוט. חיים כמו נוודים ולא יודעים עד מתי", אומר תומר, אב המשפחה.
תומר (30) הוא עצמאי בתחום הקמעונאות, בעל עסק בקריית שמונה ובבית החולים זיו שבצפת. אשתו גל (29) עובדת בעיריית קריית שמונה ועוסקת בעיקר בנושא המפונים וצורכיהם. לבני הזוג שני ילדים - לביא בן השלוש וחצי וינאי בן השנה וחצי. "זו מציאות מורכבת. מנתקים ילדים ממסגרות, מהבית", הם אומרים.
מתחילת המלחמה עברה המשפחה כמה תחנות, כשבימים הראשונים הם עברו להתגורר אצל משפחתו של תומר ביסוד המעלה. "אחרי כשבועיים הבנו שזה יהיה ארוך מאוד, אבל לא חשבנו על חצי שנה", מספר תומר. "החלטנו שלהתגורר בחדר של 20-18 מ"ר במלון פחות מתאים לנו, אז שכרנו בהתחלה בית בטבריה. המחיר היה גבוה, ואז התפנתה דירה במחיר שאנחנו יכולים לעמוד בו".
לפעמים הם חוזרים לביתם בעיר המטווחת כדי לקחת ציוד. "מפחיד מה שקורה שם", אומר תומר בצער. "עוד משפחות עוזבות את המלונות, חלק לא בטוח ישובו. מי יסכן את המשפחה שלו? זה לא הגיוני מה שאנחנו עוברים - נזקים כלכליים, נזק נפשי. ומי יודע לומר לנו עד מתי זה יימשך? אנחנו מתגעגעים למשפחה, לחברים ולמסגרות. ברגע אחד עזבנו הכול".
"לגור במלון זו משימה מאתגרת"
גם משפחת קרוננבלום עזבה את קרייתשמונה המופגזת ועברה למושב אמנון. "כשהמלחמה החלה, החלטנו שאנחנו רוצים לגור ביחד כמשפחה והבנו שלגור במלון במשך חודשים תהיה משימה ארוכה ומאתגרת", מסביר אב המשפחה, שי. "לא רצינו להתפשר על החינוך של שני הילדים שלנו, מתן (13) ושיר (10)".
שי עובד במועצה האזורית גליל עליון, ואשתו תהילה עובדת במכללת תל חי. "היה לנו חשוב להיות ביחד, בבית גדול עם חדרים מרווחים. גם חמותי, גיסתי והילדים שלה עברו איתנו לבית כאן במושב - 10 נפשות", ממשיך שי. "האווירה משפחתית, זה תורם לנו. הילדים הגדולים לומדים בחצור הגלילית, הקטנים לומדים בכורזים וכולנו מנסים לסייע אחד לשני. זה מצב מורכב".
גם כשהם לא נמצאים שם פיזית, הירי הבלתי פוסק לקריית שמונה מטריד אותם מאוד. "מי יודע מתי זה יסתיים? מתי הילדים ישובו לחברים, למסגרות? זו תקופה קשה, מנסים להישאר אופטימיים".
"היה פינוי קשה מאוד"
בני משפחת ביטון הגיעו לשתולה אחרי עשור של מגורים בגוש עציון. "שתולה זו פנינת טבע בלב חורש טבעי וסביבה אנושית מופלאה", מעיד יהונתן (43), נשוי לאפרת ואב לשלושה.
ואז פרצה המלחמה, "והבנו שעלול לקרות משהו נורא בצפון", הוא ממשיך. "ב-8 באוקטובר התפנינו עצמאית לקיבוץ דליה. גרנו שם שבועיים עד לפינוי הרשמי של כל המושב למלון פלאזה בנוף הגליל. היה פינוי קשה מאוד. מבית פסטורלי במושב ירוק, מוקפים בטבע, נאלצנו לעבור לבניין בעיר בקומה שישית וגרנו שם במשך כחודשיים עד שהרגשנו שכלו כל הקיצים. היה לי קשה עם אובדן הפרטיות והחינוך שאני מעניק לילדיי, להיות סביב השעון בארוחות ומועדי כביסה קבועים מראש".
הם החלו לחפש דירה, והילדים נקלטו בבית ספר בנוף הגליל. "נודע לי על קבלן שנותן למפונים דירות בחינם. עכשיו אנחנו ממשיכים לגור באותה הדירה, מרגישים שהסתגלנו למרחב, למרות שעדיין קשה להיות רחוקים מהבית", אומר יהונתן. "העיר קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. היום כ-60 משפחות משתולה מתגוררות בנוף הגליל, רובן במלון ובודדות בדירה".
יהונתן הפך להיות רכז מח"ם (מרכז חינוכי מלוני) במלון פלאזה, ואשתו עובדת עם עסקים קטנים בעיר. "כלכלית, שנינו נפגענו מהפינוי. אנחנו נאלצים לשלם שכירות גם בשתולה וגם בנוף הגליל וזה מאוד מכביד. נשוב לשתולה רק אם יהיה ביטחון מלא", הוא מסכם.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.03.24
