כשאת סטארטאפיסטית, את יושבת לא פעם מול משקיעים ששואלים: "מה גורם לך להיות בטוחה שתחזירי לנו את ההשקעה? באילו אתגרים עמדת עד היום?" כשהמשקיעים של סַנָז ישר שאלו את השאלה הזו, היא התגלגלה מצחוק.
למה צחקת?
"כי לא נראה לי שהם יודעים שירו עליי כשהייתי בת 15 וחצי".
כתבות נוספות למנויים:
גם עכשיו היא צוחקת, צחוק של ניצחון, ממרומי בניין המשרדים שמשקיף על כיכר גבעון בתל-אביב, שם נמצא הסטארט-אפ הישראלי Zafran Security (זפרן סקיוריטי), שהקימה עם שותפיה, בן סרי ושניר הבדלה, שאותם הכירה במהלך השירות ביחידה 8200 בחיל המודיעין. על רצפת המשרד כפפות האגרוף שלה. היא בדיוק סיימה אימון, ועדיין לא הספיקה להחליף לשמלה הכחולה שתלויה על קולב על הקיר, צמוד למפת ארצות-הברית שנועדה לסמן באיזה אזור זמן נמצא כל אחד מהלקוחות שהיא עולה מולם לזום.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סנז יושבת מולי בבגדי ספורט צמודים ובנעלי אדידס לבנות, שערה השחור העבות אסוף לקוקו גבוה, הדיבור מהיר במבטא פרסי-ריטאי שהיא לא מנסה להסתיר, העיניים משורטטות בקו עבה ומדויק של אייליינר, וכשהדמעות יזלגו מעיניה לא אחת במהלך השיחה, היא תרגיע שהמסקרה שלה עמידה במים. זה לא סתם שאיפור העיניים שלה מושקע כל כך, אני חושבת לעצמי. הרי בשנות הנעורים שלה פניה היו מכוסים ברעלה ורק העיניים ניבטו לעולם.
חוץ מאשר בבוקר ההוא שבו ירו בה. "זה היה בפארק סאאי, שהוא אחד היפים שיש בטהרן. שיחקתי בדמינגטון עם חברות, והרעלות שלנו היו פתוחות", מספרת סנז. "שיחקו איתנו גם בנים, הייתה שמש, מוזיקה, רצנו, השתוללנו, ופתאום משמרות המהפכה מגיעים ומתחילים לעצור אנשים. אני לא יכולתי להרשות לעצמי להיתפס. ההורים שלי כבר עשו את כל התוכניות כדי לברוח, ידענו שהימים שלנו בטהרן ספורים ומסוכנים, וידעתי שאם יתפסו ויכלאו אותי אין למשפחה שלי סיכוי. אני מסתכלת על החברה שלי, אלהה, ואומרת לה: 'אני רצה, תחפי עליי', והיא אומרת 'רוצי' ומתחילה לעשות רעש ובלגן כדי שיתעסקו בה ולא בי.
"אני רצה על החיים שלי, הם צועקים 'עצרי, עצרי', אני שומעת ירייה באוויר וממשיכה לרוץ בכל הכוח, יש עליי דיסקמן עם מוזיקה של בון ג'ובי שאני זורקת בשיחים כי אסור להקשיב למוזיקה מערבית באיראן, ופתאום אני שומעת שזה לא ירי באוויר, אלא הדפוק הזה יורה עליי ישירות. לא נפגעתי. אני מכירה טוב את כל הסמטאות והמדרגות, ואני קופצת והוא מאבד אותי וצורח מאחוריי. אני רצה, מגיעה לבית של סבתא שלי שהיה קרוב, דופקת על כל הכפתורים באינטרקום, טסה במדרגות, וכשסבתא פותחת אני מתמוטטת עליה ומספיקה להגיד שהחאזבוללה רודף אחריי. ככה קוראים להם באיראן".
את זה סיפרת למשה זונדר, היוצר של "טהרן"?
"הם רצו שאני אשחק בסדרה", היא צוחקת, "אמרתי להם שזה לא יקרה".
אז כן, סנז ישר היא לא רק סטארטאפיסטית שהתחרתה באליפות איראן בכימיה בנעוריה, בוגרת 8200 ומומחית סייבר. היא גם אחת ההשראות לדמות שגילמה ניב סולטן ב"טהרן", סדרת הריגול הישראלית של כאן 11, שנמכרה לאפל והצליחה בכל העולם. "נאוה, אחותו של משה זונדר, מתנדבת איתי בעמותת 'וומן טו וומן', זה אחד הדברים הבודדים שאני מצליחה לעשות ביחד עם הסטארט-אפ שלי, כי אפילו לחפוף ראש כמו שאני רוצה אין לי זמן. זו עמותה של נשים שהגיעו לעמדות בכירות והן מנטוריות עבור צעירות בגילי 30 בתחומי רפואה, משפטים, פיננסים, מדעים, סייבר ועוד, וזה הכי חשוב לי — נוכחות של נשים בטכנולוגיה ובסייבר. יום אחד נאוה מתקשרת אליי איזה 30 פעם, בסוף אני עונה והיא אומרת: סנז, את לא מבינה, אחי ראה תמונה שלך בטלפון שלי ואמר לי, 'מאיפה את מכירה את סנז ישר? שמעתי על הסיפור שלה, וככה כתבתי על איראנית שמתגייסת למודיעין הישראלי. אני חייב לדבר איתה'.
"הוא צילצל ואמר שהוא חייב לפגוש אותי. אנחנו נפגשים יחד עם הבמאי (דני סירקין – על"א), שגם הוא יוצא 8200, הם מספרים לי על 'טהרן' ומבקשים ממני לייעץ להם לעונה השנייה. תפרתי להם, למשל, את כל הסיפור של מתקפת הסייבר על החשמל בעיראק, וגם הכרחתי אותם לתפור את הקצוות של הרעלות. בעונה הראשונה הם סתם גזרו בד והשאירו אותו פתוח".
מה חשבת על הסדרה?
"משה זונדר הוא כזה מוצלח ומוכשר, אבל אני אגלה לך סוד — את 'פאודה' אהבתי יותר. וגם אמרתי לו את זה".
סנז, בת 43, נשואה לאנריקה לוינגר, אדריכל, ויש להם שני ילדים, אריאל ואדר, בני תשע ו-12. היא שירתה יותר מ-15 שנים ביחידות העילית של קהיליית המודיעין, השתחררה בדרגת רב-סרן ונחשבת לחוקרת סייבר מנוסה ומוערכת. בנוסף לעשייתה הביטחונית המסווגת בתחום, היא עבדה כאנליסטית ראשית של מודיעין ומחקר בחברת הסייבר האמריקנית FireEye. לאורך כל הדרך היא עסקה בתקיפות סייבר, כולל התקיפות המהותיות שהיו בישראל בשנים האחרונות, ועזרה לגופים הנתקפים לזהות את המתקפות ולגבש אסטרטגיית הגנה.
היא נולדה באיראן ב-1981 ישר לתוך המהפכה האיסלאמית. אבא שלה, עורך דין שהיה מבכירי הקהילה היהודית, ישב בכלא בגלל "קשרים עם הישות הציונית", וכשהייתה פעוטה הוא נחטף מביתם. "אמא שלי אומרת שצילצלו בדלת, הוא ירד למטה עם הפיג'מה ומאז לא ראינו אותו למשך שישה חודשים, עד שאמא גילתה שהוא בכלא. אני הייתי קטנה מכדי להבין, אבל אני כן זוכרת את הביקור בכלא, שאחרי שנים הבנתי שאמא שילמה המון כסף כדי שיתאפשר", היא מספרת ומתחילה לדמוע. "אחרי שהבנו שהוא חי יצאנו לדרך במכונית, ואמא לקחה לאבא פירות ופיסטוקים ותמרים. אנחנו מגיעות והולכות אל החלון שמאחוריו עומדים האסירים, והשומר מסמן לי שאני יכולה לגשת לאבא. אני הולכת מסביב במסדרון ארוך ואפור ואני זוכרת שהיה לי מאוד, מאוד קר", היא אומרת והדמעות ממשיכות, "וכשהשומר מלווה אותי לפגוש את אבא, הוא מכריח אותי לאכול מהתמרים שאמא הביאה. אני אומרת לו שאני שונאת תמרים אבל הוא מתעקש. אני אוכלת ומגיעה לאבא, והחיבוק שלו מחמם אותי, ואני זוכרת את הבכי כשמנתקים אותי ממנו. בדרך חזרה במכונית אני אומרת לאמא שלי: 'אני שונאת לאכול תמרים, למה השומר הכריח אותי', ואמא פורצת בבכי. רק אחרי שנים שמעתי שנשים של אסירים פוליטיים נהגו להביא להם פירות ובעיקר תמרים מורעלים כדי לעזור להם להתאבד, והבנתי שהשומר ניסה לבדוק עליי האם התמרים מורעלים".
היא למדה בבית ספר יסודי יהודי, ובתיכון למדה בבית ספר רגיל לבנות עם עוד 2,000 תלמידות, במגמה לכימיה, שממנה גם יצאה לאליפות איראן בכימיה וסיימה במקום גבוה. את התיכון עזבה בגיל 16 וחצי, אחרי שקצת לפני כן, ב-5 בנובמבר 1995, קורה אירוע מכונן שיגרום להוריה להבין שהם חייבים לברוח מאיראן. "אנחנו הרבה לפני שהיה אינטרנט, לא יודעות מה קורה בעולם", היא מספרת. "גם ב-5 בנובמבר בבוקר התנהל בחצר הטקס הקבוע שבו אומרים 'מוות לישראל, מוות לארצות-הברית'. אנחנו היהודיות לא אמרנו 'מוות לישראל', לא הכריחו אותנו להגיד. תדמייני אלפיים תלמידות, ולבמה עולה איש בחליפה אפורה, יחד עם מנהלת בית הספר ועם עוד כמה גברים — וזה מוזר, גברים בבית ספר לבנות – והם מחלקים לנו עוגיות, וכל מה שאנחנו חושבות עליו זה: 'איזה יופי, אנחנו מפסידות שיעורי פיזיקה'. ואז האיש עם החליפה אומר: 'קרה היום דבר, יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל, זה ההרס של הישות הציונית, הרס ששוכן בתוך היהדות עצמה'".
סנז ואני יושבות במשרדי החברה ברחוב הארבעה בתל-אביב, אבל ניכר שהנפש שלה נמצאת עכשיו ברחבת המסדרים בתיכון ההוא, ושוב קשה לה להמשיך לדבר בגלל הדמעות. אבל מהר מאוד, גם אז, היא התעשתה, וכשהמנהלת שאלה מי רוצה לומר משהו, היא הרימה יד ולא היססה למתוח ביקורת על מדיניות החינוך של המשטר בפני האיש בחליפה האפורה: 'אתם לא מלמדים אותנו את תורתו של קרל מרקס, למרות שאתה עכשיו ציטטת אותו. גם מרקס אמר שהקפיטליזם יהרוס את עצמו'".
לא פחדת?
"הייתי שם דבר בבית הספר, הבאתי מדליה בכימיה, הייתי ילדת פלא, מפורסמת, ולכן גם היה לי אומץ לשאול אותו האם הוא יודע כמה אבטלה יש באיראן, וגם לשאול למה במקום להתעסק בכלכלה הקורסת שלנו, הוא מתעסק באיך היהודים יגמרו את עצמם? הרי אתם מחלקים עוגיות רק כדי שנהיה שמחים ולא נחשוב שאנחנו תכף מסיימים לימודים ואין לנו עבודה".
כעבור כמה שעות האיש בחליפה האפורה ישב מולה בחדר המנהלת וסיפר לה הכל על עצמה – מי הוריה ומה עיסוקם, היכן מתגוררת המשפחה, ושאל מי שלח אותה לדבר עימו ומהיכן יש לה ידע על האבטלה באיראן.
מה ענית לו?
"שאני קוראת עיתון. וגם כשהוא אומר 'אני רוצה שכל יום נדבר, כדי שאבין מאיפה את מקבלת את ההשראה שלך', אני לא מבינה לאן זה מוביל. הוא אומר לי: 'תשמרי על עצמך בדרכים', ואני עונה שאני לא נוהגת, אבל הוא מתעקש 'ההורים נוהגים, יש הרבה תאונות'".
למזלה, היא מיד סיפרה להורים, שהבינו שהם צריכים לעזוב את המדינה. אבל לפני שזה קרה, היא עוד הספיקה לבקר בקודש הקודשים של איראן: "בגיל 15 הגעתי לשלב הגמר של האולימפיאדה הארצית לכימיה, והצ'ופר היה לראות מתקנים כימיים. הסיעו אותנו למפעל של מים כבדים, ואמרו לנו שזה לצרכים רפואיים. אני זוכרת בניינים יפהפיים, נמוכים, וכשעמדנו והתבוננו בהם אמרו לנו: 'אתם תהיו תקוותה של איראן ותפתחו דברים כאלה'. כמה שנים אחרי זה אני ב-8200, אני רואה צילומים של המקום ומגלה שהמקום שהייתי בו הוא לא פחות מהכור הגרעיני של איראן".
מה אמרת ב-8200 כשהבנת שהיית בעצם בכור?
"אני אשמור את זה לעצמי", היא מחייכת. "רק אגיד שיש הבדל בין להיות קצינת מודיעין טובה שיכולה לחקור את מתקני האויב, לבין היכולת לזהות את הריח של הדברים שאת חוקרת, לדמיין את המקומות לפרטי פרטים, להבין את התרבות ולהרגיש את הנרטיב. זה עוזר להבין את המוטיבציה שמאחורי הקלעים".
מתוך הבנת הנרטיב שבתוכו גדלה עד גיל 17, היא אומרת שצריך להפריד בין העם האיראני לבין הממשל האיראני, "כי גם שם יש פיצול גדול. מה שמאפיין את הממשל האיראני זה קודם כל להמשיך לשלוט ולהישאר בשלטון. כל מה שהם עושים נגזר מהרצון הזה, כולל התקיפות על מדינת ישראל בכל האמצעים".
מזכיר את מה שקורה כאן.
"חשבתי שתשאלי את זה, אבל זה לא יקרה בישראל. אנחנו, האנשים, פשוט לא ניתן".
גם באיראן חשבו שימשיכו ללכת עם חצאיות מיני ולשמוע קווין.
"לא יקרה לנו מה שקרה לאיראן ב-1979", היא מתעקשת.
מה עוד מאפיין את האיראנים?
"העקביות. הם לא מתעייפים. הם רוצים להשיג משהו? יש זמן. ומה שמאפיין עוד את האיראנים, וגם את הרוסים והסינים הולכים לשם — זה ערפל קרב, להשתמש בזהויות ולהסתתר מאחורי פרוקסי, ללכת עם ולהרגיש בלי. כשהאיראנים תוקפים אותנו הם מתחבאים מאחורי מה שהם קוראים 'צבא הסייבר התימני', הרוסים מסתתרים מאחורי השם 'קילנט' (שמה של קבוצת האקרים רוסית – על"א), והסינים מסתתרים מאחורי כופרה מסחרית (מתקפת סייבר בדרישה לכופר – על"א), ומה זה חיזבאללה? זה פרוקסי של איראן, והג'יהאד האיסלאמי-הפלסטיני זה ג'יהאד איראני-פלסטיני, הפרוקסי של איראן, שהוא הרבה יותר אכזרי מחמאס. בזכותם האיראנים יכולים להישאר בשלטון בלי לקחת אחריות".
מה את יכולה לספר על יכולות הסייבר של איראן?
"מתחת לפני השטח יש מלחמת סייבר ענקית בין ישראל ואיראן. בכל רגע נתון יש תוקפים מאיראן שמנסים להיכנס למערכות קריטיות שלנו. גם לנו יש כמובן יכולות שלא אפרט כאן. מול איראן המערכה היא אידיאולוגית, הם באמת מאמינים שישראל צריכה להיות מושמדת. זאת האסטרטגיה של השלטון האיראני, בטקטיקה ובאופרציה איראן צריכה להביא מספיק מודיעין כדי לגרום לזה לקרות".
איזה מודיעין היא צריכה כדי לפגוע בישראל בצורה קשה?
"קודם כל מודיעין אופרטיבי-צבאי על היכולות והמוכנות של ישראל, כדי לדעת ביום הדין איך לפגוע ביכולות האלה. ובואי לא נשכח שיום הדין מול האיראנים עוד לפנינו, אבל במקביל, גם אנחנו חותרים להורדת היכולות של איראן. אם לדבר בשפה צבאית, אז המטרה של המודיעין האיראני זה להמציא כמה חלופות – דפ"אות – כדי לגרום לזה לקרות ומתוכן מקבלי ההחלטות צריכים לבחור את הפעולה הנבחרת – דפ"ן. אותו מודיעין מבצעי אסטרטגי וצבאי נועד גם לפגוע בתשתיות הקריטיות של מדינת ישראל, כמו חשמל, מים, תקשורת, אינטרנט ועוד תשתיות שלא נפרט כדי לא לתת להם רעיונות".
אבל יש מישור חשוב נוסף שבו איראן פועלת כדי לפגוע בישראל, והוא לא צבאי, היא אומרת ומסבירה שכיום גם איראן וגם רוסיה וסין מתאמצות כדי לפגוע בתשתית של החוסן הלאומי, במצב הרוח הלאומי. "זו זירה מתפתחת של פגיעה בחוסן בעורף על ידי מלחמה תודעתית. ולכן, למשל, כשאיראנים פורצים אתר היכרויות בישראל וחושפים את שמות המשתמשים בו, או כשהם פורצים למאגרים של כרטיסי אשראי הם פוגעים בתחושת הביטחון והגנת הפרטיות שחשים האזרחים בישראל ובכך הם מקווים להוריד את רמת החוסן והאמון של העם במדינה, וזה כולל גם הפצת פייק ניוז ומידע מזויף במאמצי סייבר מאוד ענפים".
גם הרוסים מנסים לפגוע באמריקאים בדרך דומה, אומרת סנז ומוסיפה שאנחנו, בגלל היותנו מדינה קטנה שבה "כולם מכירים את כולם", וקל לבדוק דברים – חסינים יותר מול הפייק ניוז.
איראן לא לבד, מדגישה סנז, גם סין ורוסיה דואגות בצורה חשאית להציף ידיעות, גם בעברית, לעיצוב דעת הקהל העולמית והישראלית נגד המדינה. "יש גם תחום שאנחנו קוראים לו בצבא 'התחום של היריבים'. היריבים בסייבר לא רוצים בכל פעולה את ההשמדה של המדינה, אלא רוצים להשיג הטבות שונות במזרח התיכון, בין אם בסחר ובין אם בפוליטיקה, והדרך עוברת בפגיעה בישראל. ולכן, המטרה שלהם זה לא תמיד שיבוש ופגיעה אלא איסוף מודיעין אסטרטגי כדי לנצח במשא ומתן פוליטי ובמקרה של סין גם כדי לגנוב מידע טכנולוגי".
ומה אנחנו עושים מולם?
"אנחנו פועלים בשני מישורים – הגנתי והתקפתי. מדי פעם שומעים על דברים שקרו בכל מיני מדינות, אבל על זה לא אפרט".
היא עלתה לישראל בגיל 17, ולמדה רפואה שלוש שנים. היא חלמה למצוא תרופה לאלצהיימר, או לפחות להיות סתם רופאה, אבל הצבא חשב שמקומה ב-8200 וחטף אותה לשורותיו. היא כבר דיברה עברית כלשהי שלמדה בבית באיראן. סנז: "אני מגיעה ליחידה בגלילות ואומרים לי: תקשיבי, גם פה יש מעבדות, אבל אלה וירוסים מסוג אחר, וחושפים לי מה עושים ב-8200. אומרים לי שאנחנו מרגלים. תביני, להיות במפקדה זה ריגוש. היה רגע בחדר המבצעים כשהייתי עדיין בתחילת הדרך שלי, היינו מול המחשב, ואני זוכרת את הריגוש כשעולה מידע על המסך ואני מזהה את השפה וצועקת 'תורידו את הקובץ הזה למחשב'".
נפלת בסם הסייבר.
"ממש. יש לי צמרמורת כשאני נזכרת. ואני אומרת, אני לא יוצאת מהמקום הזה, מצאתי את הייעוד שלי. חשבתי שאני באה לשנה ותשעה חודשים, נשארתי 15 שנה, ומהיום הראשון בשירות שלי התעסקתי בלהביא את המידע הנכון מהמקום הנכון על ידי האקינג מסוגים שונים, לדעת איפה נמצא המידע החשוב, ואני ממש טובה בזה עד היום, כמובן ביחד עם השותפים שלי בן ושניר, שעם שניהם עבדתי ב-8200".
את הצבא עזבה סנז ב-2016, כשיצאה לחל"ת אחרי שלוש שנים קשות, לדבריה, בזירת עזה מול חמאס, "ובכלל עם המון כישלונות בתחום הטרור שהיו לי בשלוש השנים האחרונות לשירות. עזה זו זירה קשוחה, הייתי בלב של הדברים, אפילו קיבלנו בצוות פרס ביטחון ישראל, אבל כמו הסיפורים ששמענו בתקשורת על הנגדת שלא הקשיבו לה – אני זוכרת כמויות של עצבים כשאני מנסה לשכנע בעמדה שלי, נכנסת לאוטו ליסינג של הצבא ועושה סיבובים בכיכר של גלילות רק כדי להירגע ולחזור להילחם עד שמה שרציתי קרה".
לפני כשנה וחצי הקימו היא והשותפים שלה את זפרן סקיוריטי, שפיתחה פלטפורמה להגנת סייבר בארגונים. עד כה, היא מסבירה, ארגונים התעלמו מהאיומים העומדים בפניהם בפרק הזמן שבין זיהוי החולשה במערכת שלהם על ידי האקרים, לבין התיקון שלה. על פי הדוח האחרון של חברת אבטחת הסייבר האמריקנית CrowdStrike, האקרים יכולים להתחיל בניצול החולשה שתי דקות ושבע שניות בלבד לאחר שגילו אותה. לעומת זאת, התיקון של החולשה עלול להגיע לחודשים, מצריך תכנון, ביצוע ומשאבי אנוש רבים. הפלטפורמה של זפרן מסייעת להם להגן על הנכסים הרגישים שלהם בפרק הזמן הזה שבין זיהוי החולשה לתיקון שלה. בנוסף, היא פותרת לארגון את פערי האבטחה שלו. כשהחלה לחפש, ביחד עם השותפים, את המשקיעים שישימו עליהם את הכסף, היא הייתה כבר בת 41, גיל שגם היא מודה שהוא מאוחר בעולם הסטארטאפים רווי הנעורים. "אבל ממש לא היה לי חשש שאני מבוגרת מדי. למרות שאני עושה סייבר מהיום שבו התגייסתי, לא הייתי יכולה להיות מנכ"לית לפני כן. עוד לא הייתי מוכנה לזה. להיות מנכ"לית זה תפקיד מאוד מטלטל, ואת הכי חשופה כשאת מנסה לשכנע את השוק במה שאת עושה. בפרסית אומרים 'לשים את הלב שלך בים'. לצאת לים בלי לדעת אם, מתי ואיך תחזרי, האם ישקיעו, האם הטכנולוגיה תצליח. כל יום יש 30 שאלות שאני לא יודעת לענות עליהן ואני פועלת בשדה של אי-ודאות. היום התנאים הבשילו. אני מוכנה לזה. המשפחה שלי מוכנה לזה. אני חזקה ויכולה לעמוד במה שצריך".
מה הילדים אומרים על העבודה של אמא?
"אני מאוד מאמינה ברול מודלינג. בגלל זה אני גם מקדמת נשים לתחומי הטכנולוגיה, כי כל עוד אנחנו לא מספיק שם, העולם מפסיד. הבנים שלי רואים את ההתנהלות שלי, ובגללי הם גם מחוברים מאוד לעולם הסייבר. בצבא, בתקופות של מלחמות, לא היה לי בייביסיטר אז לקחתי אותם איתי ליחידה, ואחרי זה בגן הם היו מציירים ציורים מוזרים. הגננת קראה לי לראות, ואני מסתכלת ורואה שאלה ציורים שהם היו רואים על הלוח שלי במשרד. שמעתי לא מזמן את הבן שלי אומר לחבר שלו שהוא חייב להפוך את הפרופיל שלו בטיקטוק לפרייבט, 'כי אתה לא יודע אם מי שמתכתב איתך הוא ילד כמוך או מומחה סייבר'. כששאלתי אותו למה הוא מגזים, הוא אמר לי, 'אמא מה את רוצה, את האקרית, אני פוחד מכל דבר".
זפרן כבר הכריזה על גיוס ראשון של יותר מ-30 מיליון דולר. מי שהובילה את הגיוס היא ליאור סיימון, שותפה-מנהלת בקרן cyberstarts, שהיא המשקיעה הראשונה בחברה. "פגשנו צוות מדהים עם מגוון איכויות ויכולות וחיבור וניסיון ביניהם", אומרת סיימון. "הם באמת מצאו בעיה מרתקת של חלון ניצול החולשות, הוא לא מובהק וברור, אך בזכות הניסיון של שלושתם הם מבינים את החלון הזה מצוין, את כל המורכבויות שלו ואיך לפתור את מה שצריך. אני גאה ושמחה להיות שותפה של הצוות הזה שבראשו עומדת מנכ"לית מדהימה, עוצמתית, בלתי מתפשרת, שמביאה ידע, ניסיון ואמפתיה לתחום מאוד רגיש, וזה גם מוביל למשיכה של השוק אלינו ברמה המקצועית והבין-אישית. אנשי האבטחה הכי בכירים רוצים לבלות יותר זמן עם הצוות הישראלי הזה וללמוד מהם, זה מדהים לראות".
במשרדי חברת זפרן תמצאו ריהוט איכותי, כיבוד מושקע, שירותים מפנקים, נוף חלומי וחדרים שקופי קירות, שבהם יושבים צעירים שיש לי בארון ג'ינסים יותר מבוגרים מהם ושוקדים על שכלול הקוד שמבטיח מחיקה של חולשות שהן בבחינת פרצה קוראת לתוקף. עכשיו סנז ושותפיה מנסים למכור את הטכנולוגיה שפיתחו. "אנחנו באים עכשיו שלושה שותפים ישראלים שאף אחד לא מכיר (סנז היא המנכ"לית; בן סרי הוא CTO, מנהל טכנולוגיות ראשי; ושניר הבדלה הוא CPO, מנהל תהליך ראשי – על"א) ואומרים למנכ"ל בארצות-הברית: 'תן לנו להיכנס לרשת שלך ולחסום את התוקפים שמנסים לנצל חולשות'. והוא צריך לתת בנו אמון, בעיקר עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, שאפשר להגיד עליו שהוא הכישלון הראשון של ה-AI בחיל המודיעין. ולמרות זאת אני באה בגאווה ואני אומרת כן, חצי מהצוות שלי במילואים, כן, קרה מה שקרה, ועדיין אנחנו חושבים שאנחנו היחידים שנוכל להגן עליכם בחלון הכי פגיע שיש לכם ברשת, שזה ניצול חולשה".
והם לא צוחקים לך בפרצוף, כי בדיוק בזה נכשלנו?
"לא. לפעמים הטונים עולים ושואלים אותי 'מה קרה לכם ב-7 באוקטובר' ו'איך זה לא יקרה שוב', והאם מה שאנחנו עושים בזפרן יוכיח את עצמו, ובסוף הלוגיקה שלי מנצחת".
איך?
"כי אני מוכיחה להם שלמרות כל מה שלא עבד, יש דברים שכן עבדו והצילו חיים, למשל כיפת ברזל, שהצילה גם את הכלכלה הישראלית, ואני אומרת: 'אני עושה לך כיפת ברזל בסייבר, כי הנה תראה, יש לך מיליונים של חולשות במערכות שלך".
במהלך השיחה אנחנו מגיעות לדבר על 7 באוקטובר, וסנז נאנחת: "עבדתי בזירה העזתית בתפקיד האחרון שלי בצבא. בחיים, וגם בסייבר, יש חולשות לוגיות — אלה החולשות שאיפיינו את מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר – ויש חולשות מובנות, שזה איך שהחברה והממשלה בישראל מתנהלות, איך מתנהלת התשתית המדינתית שלנו. מידע אישי עמוק אני יכולה להגיד שבאיראן ובחיזבאללה לא זילזלנו. מולם מצבנו טוב בהרבה. בחמאס אין ספק שזילזלנו — לא ביכולות שלהם, אלא בכוונות שלהם. אני חושבת שבתחום היכולות שום דבר לא הפתיע אותנו".
חוץ מרמת הרוע.
"זה כבר בכוונות. הם התכוננו לזה הרבה זמן, הכרנו את התוכניות שלהם ממש טוב. המודיעין היה קיים עוד כששירתי שם, ואני לא חושפת פה מידע סודי, הכל פורסם. הסיפור זה התזמון, ובזיהוי התזמון נכשלנו בגדול. יש תסריט, יש במאי, והשאלה היא מתי מפיקים את האירוע. בצד הטקטי האופרטיבי הטעויות היו הנפילה של המודיעין וההסתמכות הגדולה מדי על הטכנולוגיה שאיכזבה. זה הוציא אותי מדעתי, לא ישנתי מזה לילות. והכי-הכי קשה זו שבירת האמון בין העם למדינה, שזה כל מה שיש לעם במדינה דמוקרטית. ב-7 באוקטובר איבדנו את האמון בממשלה, בצבא, במודיעין, ב-8200, בשב"כ, והגענו לתחתית של התחתית, לים המלח של האמון.
"אבל מה כן הרווחנו? את האמון בעצמנו, באנשים. ויש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה. המדינה הזו תיפקדה למחרת 7 באוקטובר בלי ממשלה. מנכ"לים אמרו לי: 'אל תדברי איתי על עסקים, אני הולך לקטוף עגבניות'. אני גרה ליד תל השומר, והתור של אנשים שהגיעו לתרום דם היה מדהים. הבנו כמה העם הזה חזק, כמה גאונות ויצירתיות יש כאן, ולכן אני אופטימית. סולידריות כזאת אין בשום מקום בעולם".
התקווה הגדולה שלה, היא אומרת, היא שמערכת הביטחון בישראל תשכיל לנצל את הכוחות האזרחיים העצומים שיש לנו. "השת"פ שמעניין אותי באופן טבעי זה של הממשלה עם גורמים אזרחיים והשוק הפרטי. יש לנו נכס אסטרטגי, אנחנו מדינת סטארט-אפ ויש בקרבנו המון מידע וידע שמשרתים עוד מדינות, אז למה לא לתת את זה גם למדינת ישראל? אין באף מקום בעולם את הכוח הסייברי שיש לנו, חייבים לבנות מודלים של שיתוף פעולה בין ההייטק לבין המדינה, לטובת הגנה. כשזה יקרה, נהיה המעצמה הגדולה ביותר בתחום. המדינה צריכה ללמוד לנצל את המוחות המטורפים של הסייבר פה".
כבר ראינו את זה קורה כאשר הסטארטאפים הישראליים התגייסו לתפעול מיידי של החברה האזרחית ב-7 באוקטובר.
"נכון, וצריך לתת את הדעת על האצת השיתוף הזה, כי יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות. אנחנו רק פתחנו את הפרק בהיסטוריה של המלחמות הדיגיטליות, ויש עוד למה לשאוף", היא מסיימת בהבטחה שאני לא בטוחה שכדאי שתתממש.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24
