"אני אמנם לא שייך למחנה הפאניקה הכלכלית, אך הבחירה בפניה ניצבת ישראל מחייבת להשתמש בשפה נוקבת. אנחנו על פרשת דרכים גורלית: או שרמת החיים שלנו תרד בשנים הקרובות בשליש לפחות, נקלע לשורה של משברים כלכליים, חברתיים ותעסוקתיים ונידרדר לתחתית המדינות המפותחות או שהשגשוג והצמיחה ישובו לארצנו, רמת החיים תזנק ב-50% ונהיה מהמשקים המובילים בעולם. עמידה בשני תנאים הכרחית להבטחת האופציה של שגשוג וצמיחה. הראשון מדיני: קבלת המתווה להסדר אזורי כפי שגיבש אותו ממשל הנשיא ביידן יחד עם בית המלוכה הסעודי. התנאי השני כלכלי: חריש עמוק ושינוי טוטאלי של סדרי העדיפויות בתקציב המדינה כדי שהמשק יוכל להתמודד עם תוצאות המלחמה והוצאות הביטחון הגדולות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הדובר: הכלכלן ואיש העסקים אהרון פוגל, ששימש כראש אגף התקציבים במשרד האוצר ולאחר מכן – בשנים הקריטיות 1987 עד 1992 – כמנהלו הכללי של המשרד. עם פרישה מהשירות הממשלתי מילא תפקידי מפתח במגזר העסקי (יו"ר נס טכנולוגיות, יו"ר מגדל ויו"ר צים) והציבורי (יו"ר הוועדה המייעצת והמועצה המייעצת של בנק ישראל). בין לבין כתב והוציא לאור ספר בכלכלה פוליטית "התנור והחמאה". עמדותיו, דעותיו ואמירותיו הכלכליות של פוגל, הממעיט להיחשף, לא שגרתיות, חריגות בשיח המקובל בארץ. הוא מערער על מוסכמות רבות, מציע פתרונות מחוץ לקופסה – לרפורמה במסים, למשבר הדיור, למדיניות המקרקעין, לשיתוף המדינה בסיכוני משקיעים, לניהול רזרבות מטבע חוץ - ומבקר את מה שמקובל בחוגי הכלכלנים כתורה מסיני.
אתה אומר "בלי פאניקה", אבל הישראלים שואלים את עצמם האם נוכל לשאת בעלויות העצומות של המלחמה בלי העלאות מסים וגזרות נוספות? בלי להוריד משמעותית את רמת החיים?
"אבהיר את דבריי. הוצאות הביטחון הנוספות מתחלקות למטבע מקומי ומטבע חוץ, כלומר דולרים. בדולרים אין לנו מחסור, הן בשל הסיוע האמריקאי הנדיב והן בשל עתודות מטבע חוץ ב-210 מיליארד דולר שרק גדלות משנה לשנה בזכות עודפים במאזן התשלומים הבינלאומי. אם יהיה צורך דחוף, נוכל להשתמש בחלקן לכיסוי קניות ביטחוניות מיוחדות. באשר לתקציב מלחמה נוסף בשקלים, הדרך הכלכלית הנכונה לממן אותו לאורך זמן היא הגדלת העוגה של התוצר המקומי. במילים אחרות, צמיחה ועוד צמיחה. רק במשק צומח יצטמצם נטל הביטחון היחסי תוך שמירה על רמת חיים ריאלית של כלל האזרחים ועל שירותים ציבוריים כמו חינוך, בריאות ותחבורה נאותים".
הממשלה מבינה את המשימה שניצבת לפניה?
"הממשלה הייתה צריכה לנהל מדיניות תקציבית תומכת צמיחה, אחראית ומקצועית, משוחררת מפופוליזם ומפוליטיקה. אך כפי שאני רואה זאת עכשיו, היא עושה ההפך ותורמת בהחלטותיה לכאוס ולהידרדרות. הקיצוניים שולטים בה - ודרכה בכולנו".
כתבות נוספות למנויים:
"המבחן ב-ה' הידיעה לניהול תקציב המדינה בעת מלחמה", מסביר פוגל, "אינו היותו פחות או יותר גרעוני אלא היותו מעודד ומתמרץ את צמיחת המשק או מאט ומעכב אותה. המחיר הכלכלי הממשי של המלחמה הוא הרי אובדן התוצר והייצור שהיא גורמת. כשהמילואימניקים עוזבים את מקומות העבודה שלהם, התוצר מתכווץ. כשרבבות ישראלים נאלצים לעקור ממקומות מגוריהם ותעסוקתם, כלכלת ישראל עלולה לקטון. תפקיד הממשלה לצמצם עד כמה שניתן את התוצאות השליליות הללו, ולא לנקוט בצעדים שמגבירים את מגמת ההאטה והורגים את הצמיחה".
והתקציב ל-2024-2025 שאושר בכנסת בקולות הקואליציה, איך הוא עומד במבחן זה?
"נכשל. התקציב כפי שאושר פוגע במנועי הצמיחה של המשק. הממשלה ביצעה בו קיצוץ רוחבי בשיעור אחיד בסעיפי ההוצאה השונים ללא הבחנה בין חיוני ללא חיוני, בין השקעה בעתיד לבין הסכמים קואליציוניים ובכך עשתה ההפך מהדרוש והחמירה את הקשיים איתם צריך להתמודד. במקום לגבש מדיניות של צמיחה היא תקעה במכוון מקלות בגלגליה. במקום להפנות כסף תקציבי וערבויות ממשלתיות למיזמי תשתיות ולחיזוק הצמיחה, היא חילקה ביד נדיבה תקציבים לחיזוק הקואליציה. זו טעות לאומית פטאלית שמקורה בשיקולים פסולים של ראש ממשלה הדואג למעמדו ושר אוצר חסר אחריות. הכלכלנים בסוכנויות לדירוג אשראי והפעילים בשווקים הפיננסיים כבר הבחינו בכך: הם הורידו את דירוג ישראל והקפיצו את הריביות על איגרות חוב ממשלתיות מפני שאיבדו את האמון בממשלה שלנו".
ולא בגלל העלייה ביחס בין החוב הממשלתי לתוצר?
"לא. ליחס המספרי בין סך חובות הממשלה לבין התוצר המקומי השנתי אין רלוונטיות כלכלית בכלל, ובמקרה שלנו אין בפרט – החובות נטו של ממשלת ישראל קטנים למדי בהשוואה בינלאומית. מה שכן חשוב עבור מקבלי ההחלטות הכלכליות זה נתח תשלומי הריבית השנתיים על החוב הממשלתי בתקציב המדינה. הנתח הזה סביר מאוד אצלנו וגם אם יתרחב במקצת, לא צפוי משבר. לכן אסור להקריב את המדינה על מזבח יחס חוב/תוצר".
ומה יהיה על האינפלציה? העמקת הגירעונות התקציביים עלולה להצית מחדש את מסע ההתייקרויות.
"לא כל הוצאה תקציבית מחוללת גירעון המסכן את יציבות המחירים. הסתכל על תשלומי הביטוח הלאומי לאנשי המילואים: הם מופיעים כסעיף הוצאה כבד, אבל בפועל הם רק מאזנים – חלקית – את הירידה בהכנסה של משפחות המילואימניקים. אלמלא שולמו, היו רבבות המשפחות שיקיריהן נלחמים בעזה ובלבנון מהדקות את החגורה, מקצצות את הקניות וגורמות למיתון חריף. מכאן ברור שלסעיף זה אין השפעה אינפלציונית. גם לא לפיצויים החלקיים למפונים מדרום ומצפון ולא לתשלומי העברה לנפגעי המלחמה. טעות להתייחס אליהם ככאלה ולממן אותם על ידי העלאות מס".
"קצב ההתייקרויות", מזהיר פוגל, "מושפע לא רק מעוצמת הביקושים בשווקים אלא גם מהרגולציה ומהתחרות". "מנהלי החברות הצרכניות", הוא אומר בשפתו הציורית, "רוקמים כל הזמן מזימות איך למקסם רווחים על חשבון הלקוחות והצרכנים. למזלנו, למדינה לא חסרים אמצעים לרסן אותם, היא רק צריכה לרצות להפעילם. הממשלה הנוכחית נמנעת מכך".
באורח מעשי מציע פוגל שבחסות משרד הכלכלה תיערך מיד בדיקה מקצועית מעמיקה של העילות לייקור מוצרים המתייקרים בשיעורים גבוהים וחריגים: "אם וכאשר יתברר שהעלאת המחיר התאפשרה במלואה או בחלק ממרכיביה הודות למעמד מונופוליסטי-בלעדי של היצרן והמשווק, כלומר בגלל היעדר תחרות, מומלץ להטיל עליו פיקוח מחירים זמני, לטובת האזרחים והמשק. בתנאי שהפיקוח ייקבע אך ורק על ידי אנשי מקצוע בלי נגיעה כלשהי של פוליטיקאים".
אבל לא היית ממליץ להחזיר פיקוח על מטבע חוץ.
"כמובן שלא. עם זאת אינני שולל התערבות של בנק ישראל בשוק מטבע החוץ כדי לנטרל תנודתיות הרסנית ולשמור את שער השקל בגבולות סבירים. הנגיד ירון כבר התערב בשוק זה בראשית המלחמה והרגיע אותו. זהו מהלך עדיף על ריבית ריאלית גבוהה, הפוגעת קודם כל במיעוטי הכנסה השקועים בחובות".
אהרון פוגל ניהל את משרד האוצר כאשר ב-1994 נחתם בפריז הסכם כלכלי יוצא דופן בין אש"ף לבין ממשלת ישראל המסדיר את היחסים הכלכליים בין הרשות לבינינו. "ההסכם", מציין פוגל, "יצר לאורך הגבול הביטחוני של ישראל מעטפת מס ומכס אחידה לנו ולפלסטינים. ישראל, הריבון היחיד בשטח, קיבלה על עצמה את החובה לגבות מסים ומכסים מסחורות המיועדות לרשות ולהעבירם מיד אליה. זה לא הכסף שלנו ואין לנו זכות להחזיק בו. כשמשרד האוצר מחליט לעכב את העברת כספי המסים לרשות הפלסטינית הוא פשוט גונב אותם ממנה. גניבה לאור יום".
השר סמוטריץ' דרש להקים ועדה ציבורית לבחינת הצרכים של מערכת הביטחון וקביעת עקרונות לתקציבים עתידיים. ככל הנראה דרישתו תיענה, מה דעתך?
"אין חולק על ההכרח לכונן ועדת מומחים ציבורית שתמליץ על התוואי הרצוי לתקציבי הביטחון, על תנאי השירות הצבאי ועל שיפור השקיפות והבקרה ולהניח יסודות לתוכנית רב-שנתית. עם זאת אין טעם ואין היגיון להקים ועדת מומחים לביטחון לפני שממשלת ישראל מחליטה על האסטרטגיה הלאומית לשנים הבאות, קל וחומר לא לפני שהחליטה על הממשל בעזה ביום שאחרי. אם נשכיל לקבל את המתווה של הממשל האמריקאי ונשתלב בברית אזורית עם סעודיה, מצרים, ירדן, האמירויות ומדינות ערביות מתונות נוספות כולל הרשות הפלסטינית – נזדקק לתקציב ביטחון בגובה אחד. ומנגד, אם נדחה את ההצעות של ארה"ב ונשקע ברצועת עזה בבוץ מדמם עד כדי הקמת ממשל צבאי בה, נזדקק לתקציב ביטחון כפול ומכופל. במקום לעוף לשמיים נהיה למדינה החיה על חרבה.
האם נתניהו יכול עדיין לבחור בתוואי של הסדר ולא משבר? אתה הרי מכיר אותו.
"נתניהו בהחלט יכול לעשות את הבחירה הנכונה, הוא קורץ מחומר מנהיגותי. אלא שהוא לא רוצה לבחור ובכך מגדיל את הסיכון שישראל תידרדר ממשבר למשבר. אווירת הקטסטרופה משרתת את מטרת העל שלו, לשרוד כראש הקואליציה הנוכחית. הקיצוניים ינצחו, ישראל תפסיד".
"כל הניסיונות עד כה, בדרכי חקיקה ובדרכי שכנוע, לגרום לגברים החרדים להתגייס לצה"ל ולצאת לעבודה מפרנסת נכשלו בזה אחר זה", אומר יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. המכון אימץ את "כנס קיסריה לכלכלה ולחברה" ההיסטורי שהפגיש בעבר לדיונים אינטנסיביים את בכירי הפקידות הממשלתית עם קהיליית העסקים והכלכלה ושינה את כותרתו ל"כנס אלי הורביץ" על שמו של מייסד חברת טבע המנוח. בשבוע שעבר נערך הכנס בירושלים בצל המלחמה, צרכיה ומחיריה. כמקובל מימים ימימה, הוזמן שר האוצר לשאת את דבריו בארוחת הצהריים החגיגית. שלא כמקובל, הוא דחה את ההזמנה בתירוצים שונים. ברח מביקורת וממחאות.
הייאוש של פלסנר מתבסס על נתונים שנאספו ונחקרו במכון הישראלי לדמוקרטיה. לפני עשור וחצי מנה מחזור הגיוס הפוטנציאלי של הצעירים החרדים 7,100 איש, מהם נספרו כ"מתגייסים בפועל" – ועוד נחזור לספירה הזו – 1,200. מאז גדל היקף המחזור ל-14,000 צעירים, אך מספר המתגייסים נותר כמעט ללא שינוי. משקלם במחזור הגיוס לא רק שלא עלה, הוא צלל.
וזו עוד לא התמונה הנכונה. בין המתגייסים המוגדרים על ידי צה"ל כ"חרדים", מסביר פלסנר, כלולים גם צעירים שנפלטו ממערכות החינוך החרדיות ולא רואים את עצמם חרדים, וגם מי שמתגייסים לשלושה חודשים בלבד לשירות חלקי ביותר. פלסנר: "היקף הגיוס האמיתי של צעירים חרדים לצה"ל לא עולה על 300 ומהווה כ-2% עד 2.5% מסך הבחורים החרדים המגיעים לגיל גיוס החובה, לעומת 84% עד 88% מתגייסים בכל מחזור של בוגרי חינוך ממלכתי וממלכתי-דתי".
זהו שיעור זניח המעיד על הכישלון המתמשך של כל הממשלות?
פלסנר: "17 שנים אחרי חוק טל המקורי שאמור היה להניע תהליך של גיוס חרדים לצה"ל באמצעות קביעת יעדי גיוס מקרבם - ושנים אחרי שתוקפו פג והוחלף בהחלטות ממשלה ספק-חוקיות - המצב בשטח ברור: יעדי הגיוס קרסו וכל גבר חרדי שלא רוצה להתגייס, לא מתגייס. חד וחלק. השיטה לא עובדת ולא תעבוד כל עוד מנגנון הבדיקה, האכיפה והסנקציות התקציביות יהיה כפוף, כפי שהוא כפוף, לממסד החרדי ולפוליטיקאים חרדים".
הממשלה אמורה להניח על שולחן הכנסת בהליך המשכי את הצעת חוק הגיוס שאושרה לראשונה בכנסת הקודמת ביוזמתו של בני גנץ. מדוע לדעתך גם הצעת חוק זו לא ראויה ולא מועילה?
"ההצעה היא עלבון לאינטליגנציה. דבר לא נלמד בה מכישלונות העבר. שוב מציבים יעדי גיוס לא ריאליים ובמקביל שוב לא בונים מנגנון ציבורי יעיל וא-פוליטי לאכיפתם. והעיקר: חוק הגיוס שוב לא יחול אישית על לומדי התורה בישיבות ובכוללים. מי שלא יתגייס לא יוכרז כעריק, דרכונו לא יוקפא וההטבות האישיות שהוא מקבל מהמדינה לא יבוטלו. במקום זאת מוצע בחוק, במקרה של החמצת יעדי הגיוס, לקצץ בתקציבי מוסדות החינוך החרדיים, קיצוץ שיצטרך לעבור את הזירה הפוליטית ואת הקואליציות העתידיות - ומכל מקום הוצאתו לפועל תדחה לכל המוקדם ל-2027. השוויון בנטל לא יושג, הוא יתרחק עוד יותר".
"אחרי עשרות שנים של גמגום ממלכתי ומניפולציות פוליטיות" מסכם פלסנר, "הגיע הזמן להעביר את האחריות לגיוס או השתמטות ממנו ישירות אל כתפי הצעיר החרדי. הוא לבדו יצטרך להחליט אם לכבד את צו הגיוס או לבקש דחייה או להשתמט. סרבני הגיוס ייחשבו לעריקים וייענשו בהתאם לבחירתם; רק כך זה ילך".
במקביל לנסיגה בשיעורי הגיוס לצה"ל קפא גם שיעור הגברים החרדים בגיל העבודה המחפשים ומוצאים תעסוקה מפרנסת סביב 54%, בהשוואה ל-90% בקרב גברים יהודים לא-חרדים. מסתבר שדווקא לבחור ישיבה שאינו חושש להתגייס לצה"ל יש סיכוי גבוה להשתלב, בתום שירותו הצבאי, לשוק העבודה היצרני. המתחמקים והמשתמטים מגיוס, לעומת זאת, מתחמקים גם מתעסוקה.
העלות של הפטור הגורף לחרדים משירות צבאי – עלות תקציבית, מקרו-כלכלית וחברתית – צפויה לגדול בשנים הבאות בקצב מואץ, בשל הריבוי הטבעי הגבוה של הציבור החרדי וצורכי הצבא הנוספים. מכאן הקריאות הפומביות למקבלי ההחלטות הלאומיות שהשמיעו השבוע בכירי האוצר, בכירי צה"ל וחברי פורום העסקים ופורום הכלכלנים: "גייסו את כל החרדים מלבד עילויי תורה בודדים. זו הדרך להבטחת החוסן הישראלי ואין בלתה".
