אם אבשל היה חי, הוא בטח היה מגחך עכשיו. כתבה? עליו? מה יש לו לחפש בעיתון. תנו לו להוביל בשקט מהלכים כלכליים של בארי ושל התנועה הקיבוצית, בלי כותרות שעלולות לסבך או לטרפד. תנו לו את שעות הנהיגה אל העבודה ובחזרה ממנה, כדי להעביר אותן עם מוזיקה טובה או חבר קרוב שאפשר להתלוצץ ולעקוץ איתו חופשי. תנו לו לדווש על אופניו במרחבי הנגב, לרדת לפסטיבל הג'אז באילת, או להמריא לטיול ביעד אקזוטי. יותר מזה הוא לא צריך. כלומר, חוץ מאשר את המשפחה ובעיקר הנכדים שהוא משוגע עליהם, את המנגל שעליו הוא מכין סטייקים לכולם, את התה החם שהוא מוזג מהתרמוס למי שמצטרף אליו ללילה של חיפוש כוכבים נופלים, ואת הסרט בטלוויזיה בסוף היום עם שושן. ותעזבו אותו מכל השאר, בטח משופוני.
אבל אבשל, אבשלום הרן, שהתאהב בשושן בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם למד כלכלה חקלאית, וביחד הם הצמיחו חיים שלמים והיו אמורים לחגוג השנה 40 שנות נישואים; אבשל, אבא של עדי, יובל ושקד וסבא גאה של נווה, יהל, נהר שלום, סיני משה ואורה ברה רינה – לא כאן. הוא נרצח ב-7 באוקטובר, בהיותו בן 66, כשהתעקש במשך שעות, עם סכין בידו, להגן על מי שהיו יקרים לו יותר מחייו שלו.
באותה שבת שחורה שבה קטלו מחבלי חמאס הארורים את אבשל, הם חטפו את שושן, את עדי ביחד עם בעלה טל שהם ושני ילדיהם, ואת שרון, אחותו של אבשל, ובתה נעם. אחותה של שושן, לילך קיפניס, ובעלה אביתר נרצחו בבית אחר בקיבוץ.
למעט טל, שלמרבה הזוועה עדיין נמצא בידי חמאס עם עוד 114 ישראלים, יתר בני המשפחה שוחררו מהשבי בעסקה הראשונה (כולנו זוכרים את הילדה עם התלתלים הזהובים, זוהי יהל, שהייתה בת שלוש כשנחטפה, ובינתיים ציינה יום הולדת ארבע, בלי אבא).
משפחתו של אבשל וחבריו הרבים — מנעוריו ביישוב עומר, מקבוצת "הבאר-שבעים" שעימם למד בתיכון עירוני ד' בעיר, מגרעין הנח"ל שיועד לחורשים, מחיל השריון שבו שירת כלוחם, ממקומות העבודה השונים שלו ומהקיבוץ שהפך לביתו — כולם מתגעגעים. הם זוכרים את מי שהחל את חייו המקצועיים בגד"ש (גידולי שדה) של בארי בין תלמי תפוחי האדמה, משם עבר למחלקת השיווק של דפוס בארי המצליח, ודי מהר התמנה לסמנכ"ל השיווק. וכל מי שהכירו אותו בצעירותו כתלמיד תיכון פרוע שהעדיף הברזות על לימודים, לא התפלאו על הקידום, כי לצד המשרה הניהולית הוא גם למד לתואר MBA באוניברסיטת תל-אביב.
כשסיים את הקדנציה בדפוס הפך למרכז המשק של קיבוץ בארי, ובהמשך נבחר למנכ"ל חברת "משקי הקיבוצים", שפעילה בתחומי האנרגיה, תקשורת, צרכנות, מימון ונדל"ן, עם הון עצמי של יותר מ-2 מיליארד שקל כיום. בפוזיציה הזו הוא דחף קדימה את חברת "משק אנרגיה" — שמהווה את הנכס הכלכלי העיקרי של התנועה הקיבוצית – וכדירקטור בחברת הבת "דליה אנרגיות", הוא הוביל את השלמת הקמתה של תחנת הכוח הפרטית הגדולה בישראל בתל צפית. עכשיו מתכוונים ראשי החברה לקרוא לתחנה החדשה של החברה באשדוד על שמו של אבשל. הנצחה ראויה לאיש שהיה בעצמו אנרגיה בוערת.
ב-2016 החליט אבשל לפרוש ממנכ"לות משקי הקיבוצים והסביר שבבארי צריכים אותו יותר. הוא התמנה ליו"ר הכלכלי של הקיבוץ, שימש במקביל כיו"ר חברת הפצת הדואר של הקיבוץ "מסר", ובשני הכובעים האלה פעל עם עמיתיו לאיתור השקעות חדשות לבארי, לצד בית הדפוס. ב-2021 הוא קידם שותפות עם חברת ההפצה "בר", והתמנה ליו"ר שלה. משרדי החברה בראשון-לציון איפשרו לו לשמור על קרבה לתל-אביב, שהרי תמיד דיגדג לו להיות גם קצת עירוני. בבוקר היה חוטף בקיבוץ בייגלה עם גבינה לבנה, ובצהריים מקיים פגישות עסקיות במסעדה נחשבת עם מנות משובחות.
כשלאורך קריירה כל כך מרשימה אתה מהווה גורם מרכזי במגוון חברות, שעובדים בהן במצטבר מאות או אלפי אנשים שהופכים לקולגות, אתה מטביע בשבילי הנפש שלהם את עקבות צעדיך ומותיר בהם את חותמך הייחודי. עובד דבי, מנכ"ל "דליה אנרגיות", מתגעגע במיוחד להתייעצויות עם אבשל ולראש הגדול שלו בעסקים. "אבשל היה אצלנו דירקטור מאוד דומיננטי, חיובי, תורם, איש שתמיד חשוב לו לקדם עניינים", הוא אומר.
על תחנת הכוח שתיקרא על שם אבשל מספר דבי: "זו תחנה מדגם H קלאס, מהסוג החדיש ביותר, עם הספק של 850 מגה, ושמה יהיה 'אשכול אבשל אנרגיות בע"מ'. כך נתרום את חלקנו הצנוע להנצחתו של איש רב מידות ורב תכונות טובות, שכולם מצטערים על לכתו, וכמובן על כל יתר האנשים שנפגעו באותה שבת ולאורך התקופה האחרונה. הקמת התחנה תצא לדרך במהלך 2025 ותתחיל לייצר אנרגיה ב-2028".
בדיחות וחידוני טריוויה
"אבשולההההה...", קורא בקול עמית שלוי, היו"ר הכלכלי של בארי, כשאני מסבירה לו למה התקשרתי. "אבשולה הטייקון. אני החלפתי אותו בתפקיד. עבדנו כל החיים באופן צמוד. הוא הבין טוב מאוד בכלכלה והיה לו מנעד רחב של ניסיון בכל הדיסציפלינות של העסקים, גם כי היה איש של אנשים והיו לו המון חברים ברמות הכי גבוהות של הכלכלה במשק. הוא היה מעלה דברים שאני לא חשבתי עליהם, ובעיקר ידע לעבוד. אדם משכמו ומעלה. לכתו זו אבדה גדולה, אחת מתוך 101 שאיבדנו בקיבוץ".
כל מי שמדבר על אבשל מתעכב לא רק על יכולותיו המקצועיות, אלא גם על הצד האנושי. על אהבת האדם שבו, ועל כך שלא לקח שום דבר ברצינות גדולה מדי. "כל כך הרבה בדיחות הוא סיפר לי", אומר שלוי, "כי הוא זכר בדיחות בעל פה. אבל בטריוויה שעשינו הרבה פעמים על שירי ארץ ישראל, אני תמיד ניצחתי. מה אכפת לי להגיד? הוא לא פה כדי לסתור אותי. היה כיף לעבוד איתו, כיף להיות איתו, כלומר כשהוא לא עיצבן אותי. כשהוא כן עיצבן, גם היה כיף, כי היה לו חוש הומור מפה עד מחרתיים".
במה הוא עיצבן אותך?
"כשעובדים יחד ולכל אחד יש ראייה משלו, יש ויכוחים. אבל תמיד אלה היו ויכוחים שלמדנו מהם. אחרי כל כך הרבה שנים של שיתוף פעולה, כל אחד מכיר את המגבלות של השני וככה גם העבודה יותר טובה", אומר שלוי ומספר על החברים בפרלמנט של הקיבוץ בשישי בצהריים, שאבשל חסר גם להם: "היינו נפגשים חבורה שלמה, אוכלים ומקשקשים, ואחר כך לי ולאבשל היה זמן איכות בחדר הכושר. הייתי שולח לו גיף של שניים שמרימים משקולות, והוא היה עונה 'די כבר להציק לי עם החדר כושר הזה', אבל היה קם ובא. גם למשפטים השנונים שלו אני מתגעגע. תמיד היה אומר לי, 'אל תעשה את עצמך כזה קטן, כי אתה לא כזה גדול', וזה משפט שאני לוקח איתי".
את התכונות האבשליות מכיר היטב גם עידו ברגמן, מנכ"ל ובעלים של חברת "בר הפצה": "מה אומרים על אבשל? מה לא אומרים על אבשל", הוא שואל ועונה, והגעגוע לחברו ולשותפו העסקי ניכר בקולו. השניים נפגשו כאשר בארי הקימה יחד עם בר הפצה את חברת "מסר" (גילוי נאות: גם "ידיעות אחרונות" מחזיקה במניות ב"בר הפצה"). "השותפים במסר מינו את אבשל לעמוד בראש המיזם", אומר ברגמן, "הוא היה מסור, נחוש ושאפתן, וקידם אותנו מאוד. עם השנים, הקשר המקצועי בינינו התפתח לחברות נפש שהתבססה על אמון הדדי".
הרבה מהקולגות מציינים את השילוב בין מקצועיות לחברות.
"נכון מאוד. אלה היו התנאים שלו. אם לא היה לו אמון, הוא לא ידע לעבוד. הוא בלט ביכולת שלו לנווט במצבים עסקיים מורכבים ורגולטוריים, ותמיד מה שהנחה אותו זה שכל ישר, יושרה והגינות. הייתה לו יכולת להיכנס ללב של אנשים ולייצר תקשורת ואמפתיה, תוך עמידה על העקרונות שלו. הוא היה בנאדם אופטימי וסקרן, ותמיד עזר לכל מי שנקלע לאיזו בעיה. עשינו הרבה חיים טובים ביחד. בשנתיים האחרונות, בבר הפצה, הוא ישב חדר לידי ארבעה-חמישה ימים בשבוע".
קשה לך.
"כל האירוע הזה קשה מאוד. הוא חסר. גילגלנו גם תוכניות קדימה".
מנהיגות ולקיחת סיכונים
חן מלמד, מנכ"ל אלקטרה פאוור, מכיר את אבשל מהתקופה שבה גויס על ידו להיות אחראי על נכסי האנרגיה שבבעלות משקי הקיבוצים. לאחר מכן הם הקימו עם עודד זבולון ומיקי לזר (מנכ"לי משקי הנגב והדרום) את "משק אנרגיה". "אבל עם הזמן", מספר מלמד, "בעיקר היינו חברים טובים שעבדו ביחד. כלומר, לחברות העמוקה היה גם תירוץ מקצועי".
את זה כולם אמרו.
"נו, זה אבשל. ליכולת לשלב בין מקצועיות לחברות יש המון משמעויות בעולם העסקים. כי זה לא ניהול ואחריות ממקום מנוכר, אלא מתוך שותפות ואכפתיות לאנשים שסביבך. כשאתה מגייס מישהו לעבודה אתה הרי לא מכיר אותו מההתחלה, וכשנוצרת חברות זה מאפשר לך להפיק ממנו הרבה מאוד. זו תכונת מנהיגות מאוד גדולה שהייתה לאבשל".
מלמד אומר שאבשל היה גם אדם עם המון יוזמה, נכונות לקחת סיכונים מחושבים ושיקול דעת, ובזכות כל אלה הצליח במשימות שנדרש אליהן. "התרומה שלו הייתה מכרעת ביכולת להוציא תוכניות אל הפועל, בשיתופי הפעולה שלנו ובכל מה שקשור לעבודה שלו בדפוס של הקיבוץ".
המכונות בבית הדפוס של בארי חזרו לפעול כבר בשבוע הראשון למלחמה. החוסן הזה כנראה זורם בצינורות הדיו והמים של העוטף. הוא גם ניכר בשיחה עם בן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי: "בואי נתחיל רגע מהסוף. בימים הראשונים שאחרי האירועים מצאתי את עצמי רוצה להרים לו טלפון עשרות פעמים בהרבה דילמות שעלו בניהול המפעל ובנושאים הכלכליים של הקיבוץ. הוא היה יועץ עסקי מאוד משמעותי מבחינתי, כי הכיר את הדפוס מצוין למרות שלא היה לו תפקיד רשמי בשלב הזה. המשרד שלו היה סמוך לשלי, וככה התפתחה בינינו גם חברות מיוחדת. הוא איש בלתי אמצעי – יודע להיות מהיר חימה ודקה אחר כך להתנצל ולספר בדיחה. הרגשתי תמיד שהוא מפרגן לי. הוא מינה אותי למנכ"ל כשהיה יו"ר הוועדה הכלכלית של הקיבוץ, וזה מאוד החמיא לי".
אם היית צריך לתאר את אבשל במשפט אחד, מה הוא היה?
"ברמה העסקית הדבר שהכי אפיין אותו היה יצירתיות, הוא כל הזמן חשב מחוץ לקופסה, העלה רעיונות וניסה ללכת קדימה עם שמחת חיים ורצון להשפיע. וצריך לזכור שכל זה מתקיים במציאות של קיבוץ שיתופי, שבו אתה לא חייב לעשות את זה. ועדיין, אבשל היה הארד-וורקר שתמיד ניסה לעשות עוד ועוד לטובת בארי, למרות שהיה לו רצון עז לשנות כמה מהחוליים של הקיבוץ השיתופי ולשפר את התפקוד שלו. זה גם התחבר ליצירתיות שלו, כי לצד היותו איש עסקים הוא היה איש של אנשים. פרח ליד אנשים. נהנה ליד אנשים. רצה לפגוש אותם. לשבת איתם. הם עניינו אותו. הוא אהב לדבר ולספר ולצחוק וככה אנחנו זוכרים אותו".
