אחרי שאת רואה את הבת שלך עם לום כבד ביד, קסדה על הראש, שכפ"ץ על הגוף ומבט של רצח בעיניים, מורידה מהלומה על צלחת חרסינה לבנה, או מטיחה אותה בקיר שחור בשעה שמוזיקת טראנס נותנת בראש והשברים ניתזים לכל עבר — כל מה שעובר לך במחשבה זו השאלה מאיפה מתוך הגוף האהוב והדקיק הזה יוצאים כל העצבים והזעם. אבל דיוויד, העובד במקום שבא לבדוק שהכל בסדר לפני שנכנסנו לחדר הזעם "טו ברייק", אי שם באזור המוסכים בדרום תל-אביב, אומר שככה זה אצל כל מי שמגיעים לכאן, בעיקר בתקופה המתוחה הזו – העצבים מתפרקים, ובסוף נשארת תחושה של כיף. ובאמת, כשהיא הפסיקה לחבוט בציוד, שאלתי אותה איך היה, והמילה הראשונה שיצאה לה מהפה הייתה "כיף".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אז מה יש כאן? מתחם לא גדול ולא מטופח במיוחד, כיאה לז'אנר כנראה, עם חדר קבלה שעמוס במדפים ועליהם מצד אחד ציוד הגנה, שאותו מקבלים ולובשים לפני הכניסה לחדר הזעם עצמו, וממול קולקציית פריטי חרסינה שעתידים להתנפץ אל קרקע המציאות הישראלית הסוערת, ובהם צלחות וכוסות חרסינה (שעליהן אפשר להדביק מדבקות עם פרצופיהם של סינוואר, נסראללה ושאר צוררי ישראל), פטריות חרס ובובות חרס צבעונית, לצד ציפורי חרסינה צבועות בירוק רעל, "כי נגמרו לנו גמדי הגינה", מעדכן דיוויד תוך שהוא עורם על ידיו מקלדת ישנה ומסך שראה ימים יפים יותר, ומכוון אותנו אל החדר שבו נכלה את זעמנו בשלל אביזרים שלא אינו לנו כל רע.
מתברר שיש פסיכולוגים שממש שולחים לכאן את המטופלים שלהם כדי להוציא את העצבים של התקופה האיומה הזו. ומתברר שגם משפחות חטופים ומפונים היו כאן, ואמהות שכולות שמצאו באקטיביזם המשחית סוג של שחרור רגעי, וגם לוחמי מילואים שהגיעו לאחר שיצאו מעזה.
"בזמן האחרון, בגלל המצב, יש עלייה בכמות המבקרים. אנשים שעברו טראומות או סבלו אובדן, אמהות שכולות, משפחות חטופים ומפונים שגרים עכשיו בתל-אביב. גם לוחמים. זה משחרר, מוציא את הכעס במקום שיישאר בתוך הגוף", אומרים לנו כאן.
ומה עם אלימות?
"יכול להיות, אבל היא לא כלפי אחרים, וזה מה שחשוב. זה נעשה בצורה מוסדרת, עם כללי בטיחות שאנחנו מקפידים עליהם, כולל ציוד מגן".
4 צפייה בגלריה
חדר הזעם "טו ברייק" בתל אביב. "בזמן האחרון יש עלייה בכמות המבקרים"
(צילום: אביגיל עוזי)
אז לבושים בציוד המגן ובידינו החפצים לשבירה, אנחנו בדרכנו לחדר הזעם שהוקצה לנו לחצי השעה הקרובה. על הקירות והדלתות בצבעים פסיכדליים מדבקות שמצליחות להצחיק אותי בימים שבהם שום דבר לא מצחיק — "שברת, שילמת", למשל. אני מרימה את הלום הכבד וכמעט נופלת. "יש גם יותר קלים, את הכבד תיתני לו", מצביע דיוויד על החבר של הבת שלי, והשניים כבר מתייצבים משני עברי הפודיום, לא לפני שדיוויד מכריז — "תנו לי את הטלפון, אעשה לכם וידיאו למזכרת".
הוא מציב את הנייד על מתקן שהוכן מראש, הטלפון מתחיל להקליט, אביגיל הצלמת חובשת את הקסדה ומתמקמת הכי רחוק שאפשר מאזור הסכנה, ואני נכנסת אל מאחורי קיר פרספקס שמאפשר לצפות במתרחש בביטחון יחסי. עוד מעט יגיע תורי לתת בלום, אבל בינתיים אני צופה בשפת הגוף של שני הצעירים מתחת לסרבל ולקסדה. כמה אגרסיות, כמה זעם, כמה עצבים משתחררים בזמן שמדפסת שחורה מוצאת להורג בעזרת כמה מהלומות ברזל. "זה בשביל כל הפעמים שעמדתי ליד המדפסת והיא לא עבדה", מכריזה הליידי, והאביר משחיל את גוף הפלסטיק המשוסע על קרס הלום ומניף אותו עבורה במרחק בטוח מגופו — כדי שיהיה לה נוח להלום. מכאן היא כבר עוברת לשלב מתקדם יותר של ונדליזם מעושה, ומתחילה להטיח צלחות בקיר. מטח שבבי חרסינה לבנה ניתז לכל עבר, כולל אל עבר הפרצופים שלו ושלה, ומי שיצפה בסרטון שמצלם הנייד, ישמע אותי צועקת בבהלה, ואותם צוחקים בהנאה גלויה מתחת לקסדה, שמגינה גם על הפרצופים והעיניים. אין ספק, דרך מקורית מצאנו לנו להעביר את ט"ו באב, שממילא השנה התפרק ממשמעותו.
הטרנד התחיל ביפן, וכמו הרבה דברים מוזרים ביפן, גם הוא נולד במקומות העבודה, שהם ליבת החיים בארץ השמש העולה. מתברר שכדי להתמודד עם הדרישות המקצועיות הבלתי אפשריות שמגיעות עד כדי חראקירי, העניקו החברות לעובדים גם אפשרות לפרוק את הכעס והעצבים במהלך יום העבודה הבלתי נגמר, והקצו חדרים מיוחדים להוצאת כעס.
ב-2016 עמית מגר ומאמן הריצה שלו, איש הברזל והמרתונים תום פלד, הביאו את הטרנד לארץ ופתחו את חדר הזעם טו ברייק. "וואו, עוד מעט עשור", מתפעלים השניים ממפעל הצלחות המנופצות שהקימו. אנחנו מדברים בווטסאפ, כי תום נמצא בחו"ל ועמית בדיוק חזר מנסיעת עבודה לניו-יורק, שם ביקר, איך לא, בחדרי זעם. והם מספרים שכמובן ביפן ובסין, אבל גם בארה"ב, קנדה, רוסיה, ארגנטינה ועוד מדינות יש חדרי זעם מקצועיים שבהם מכלים הזועמים את כעסם בתנורים ובטלפונים, באהילים ובובות חלון ראווה, והייתה כבר מי שהביאה את תמונות החתונה שלה והצמידה אותם לאביזרים השונים לפני השבירה.
4 צפייה בגלריה
עמית מגר, מבעלי חדר הזעם "טו ברייק". "אנשים קונים כרטיסיות כדי לבוא שוב ושוב"
(צילום: ריאן פרויס)
עמית: "תום הוא איש המספרים ואני הדמות האמנותית יותר. בעבר עבדתי כמעצב תפאורות בטלוויזיה. בהתחלה פתחנו יחד חדר בריחה, אבל היה בו חלק שלא ניצלנו. חשבנו איך לצאת מחוץ לקופסה ולהביא עוד חוויה שלא הייתה עדיין מוכרת בארץ. ואז ראיתי בטלוויזיה תוכנית על חדר זעם בקנדה, ומיד סיפרתי על זה לתום. לא הבנו איך אין את זה בארץ. תום פירסם, בהתחלה ממש סתם, שבקרוב ייפתח חדר זעם ראשון בישראל. מה שקרה הוא שמלא אנשים נרשמו".
אף אחד משניהם לא צפה את הצונאמי שיתחולל בחדר הזעם שלהם אחרי 7 באוקטובר. "כמו רוב העסקים במדינה, גם אנחנו הקפאנו פעילות וסגרנו את הדלתות של העסק החל מ-7 באוקטובר. חשבנו שזהו, המלחמה תגמור עלינו. מי ירצה לבוא לכאן בכלל? אבל אחרי שבועיים-שלושה הטלפון התחיל לצלצל והתחילו פניות של הרבה קהל שרוצה לבוא. מפונים, אנשים שהחברים שלהם נהרגו בנובה, הייתה לנו גם קבוצה של שורדי נובה שהגיעו כחלק מתהליך השיקום, ואחד מהם אמר לי משפט שחרות לי בזיכרון, שזה יותר טוב מפסיכולוג ויותר זול. הם גם ביקשו לשים ברקע לא את המוזיקה הרגילה שלנו, אלא את המוזיקה שהייתה במסיבה, כחלק מההוראות שקיבלו מהמטפלים".
תום פלד, שותף ב"טו ברייק"צילום: יח"צמצמרר ואפילו מסוכן, לא?
"אני מודה שחששתי מזה, אבל הם הבטיחו שאלה הוראות שקיבלו מהפסיכולוגים שלהם. זה היה עוצמתי מאוד. פתאום העסק קיבל תפנית ואנחנו רואים אנשים שבאים בגלל מצב נפשי".
צפיתם שתהיו חלק מתהליך הריפוי?
"חד-משמעית לא. נכון שבקורונה, כשהיו סגרים, הייתה לנו עלייה מטורפת בפעילות, כי אנשים חיפשו פורקן אחרי כל כך הרבה זמן בבית, אבל לא תיארנו לעצמנו שבמצב של כאוס ומלחמה לאנשים יהיה ראש לבוא לפה. קרה אפקט הפוך – עלייה של 60% בפעילות. גייסנו יותר עובדים, אנחנו מביאים יותר ציוד לשבור, ואנחנו בגישושים לפתוח עוד מקומות בארץ".
עמית מספר על ג', צעירה בשנות ה-20 לחייה שאיבדה את בן הזוג שלה במסיבת הנובה, ומגיעה באופן קבוע כדי לפרוק את זעמה ואת געגועיה על פסלי החרסינה והמקלדות. "אנחנו לא שואלים יותר מדי שאלות, אבל היא אומרת שזה עושה לה טוב. היא באה לבדה, נכנסת לחדר בלי אף אחד, המוזיקה מתגברת, הדלת נסגרת והיא מתחילה לזרוק צלחות וכוסות, ולנתץ מסכים ומקלדות".
וכשהיא יוצאת מהחדר?
"רואים שהיא אחרי חוויה אדרנלינית אקסטרימית, כאילו יצאה מאימון ספורט, נראית גמורה, כאילו הוציאה מלא אגרסיות ועצבים. מביאים לה מים, מזמינים אותה לשבת, אבל לא שואלים שאלות אם היא לא משתפת".
על הלוחמים שיוצאים מעזה אחרי שלושה-ארבעה חודשים ממש רואים שהם צריכים לבוא לפרוק, אומר עמית. "הרבה פעמים הם גם צועקים וצורחים בחדר, ויותר מאחרים זורקים דברים על הקיר. צריך להבין שאצל מי שבאמת צריך את זה, זה לא קטע של פאן. זה קטע ממש טיפולי".
במהלך המלחמה הגיעה למקום אמא מלווה בכמה ילדים. עמית התחיל איתם שיחה והתברר שהם מפונים והאמא הביאה אותם כדי לפרוק. "היא אמרה לנו שהם מאוד מתוסכלים, לא ראו את החברים שלהם הרבה זמן כי הפרידו את כולם, והיא שמעה עלינו ממפונים אחרים. מכירים אותנו גם מהטיקטוק ולפעמים הילדים עצמם מביאים את ההורים, גם בעקבות פוסטים שלנו באינסטגרם. באות לפעמים משפחות שלמות, אמא אבא וילדים".
לא הדבר הכי חינוכי.
"אני לא יודע, כי בסוף אתה לא מוציא את האלימות שלך על אנשים. אני רואה את זה כספורט, כמו שק אגרוף. הילדים מבינים שהם לא אמורים לשבור דברים בבית אלא באים במיוחד אלינו כדי לשבור דברים בצורה מבוקרת עם ציוד מגן".
זה לא מעודד אלימות?
"ההפך. אנחנו עובדים הרבה עם נוער בסיכון שמגיע בליווי מדריכים. פעם בכמה חודשים אנחנו מקבלים פניות מעמותות של נוער בסיכון ומקבלים אותם ללא תמורה. גם ילדים חולי סרטן שסיימו טיפולים מבקשים לבוא אלינו ואנחנו מקבלים אותם מיד. אני פשוט רואה איך זה עוזר להם. זה לגמרי מקום שמשלים חוויית טיפול. יותר ויותר אנשים אומרים שמטפלים שלחו אותם כחלק מטיפול".
מה אתה הכי זוכר?
"אני זוכר לקוחה שהביאה ספל עם תמונה של אקס שלה, וביקשה קודם כל לשבור את הספל, כמובן זרמנו איתה. יש אנשים שמגיעים עם פריט שלהם שבא להם לשבור כמו לפטופ שהתקלקל או מדפסת שלא עובדת, ואנחנו מאפשרים. אבל הסיפור שאנחנו הכי זוכרים זה של מישהי קטנה ועדינה, שהגיעה עם החבר שלה והתחילה לשבור ברמה קיצונית עד כדי כך שהיינו צריכים להיכנס לחדר ולהגיד לה 'בואי, את מגזימה'. זה ממש הפתיע אותנו, כי היא נראית ממש רגועה, ואמרנו לעצמנו, 'בהצלחה לחבר שלה'. מה שאומר שאנחנו לא יכולים לנחש וגם לא לשפוט איך מישהו יתנהג בתוך החדר".
הנייה כבר לא בינינו, אבל המדבקה שלו מככבת בין המדבקות שאנשים בוחרים.
"כן. אבל סינוואר עדיין חי והמדבקות שלו קיימות. אנשים ממש רוצים את המדבקות האלה. אבל לעולם לא נשים מדבקות של פוליטיקאים ישראלים. אנחנו אוהבים את כולם".
טו ברייק הוא לא חדר הזעם היחידי שפועל בארץ. בקרית אתא, בבניין וי סנטר, ממוקם "פאנזמניה" – שילוב של פאן, זמן ומאניה. מי שאחראית על השם המוצלח היא יעל לגיטיבי, הבעלים, שהביאה את הטרנד לקריות. לגיטיבי היא מטפלת רגשית שהקימה לפני כמה שנים מתחם של חדרי בריחה, אבל שמה לב שחסר לה שפיץ. "וכששמעתי על חדרי הזעם, הבנתי מה אני רוצה להוסיף, זה משהו שהיה חסר כאן בצפון, אז עכשיו גם לאנשים כאן יש את הדרך לפרוק", היא אומרת ומספרת על הביקור הכי מפתיע שחוותה בזמן האחרון: "הגיעו אלינו שחייניות אולימפיות שחזרו מהאולימפיאדה אבל לא זכו במדליה. הן הגיעו יחד, גם אנסטסיה גורבנקו, מיד בבוקר אחרי שנחתו בארץ בלי המדליות. הן התבאסו מזה שלא זכו, ופשוט הגיעו יחד כדי לפרוק את כל הבאסה. הוספתי להן עוד חפצים לשבירה, מתנה ממני ללא עלות, כדי שיהיה להן עוד ועוד. אני גם מטפלת רגשית והתרשמתי מזה שהן מנתבות את הזעם לפריקה ולא נושאות אותו".
בעקבות המלחמה יש יותר ביקוש?
"כן בהחלט, מגיעים המון חיילים שהיו בעזה, חיילים שנהרגו להם חברים, אבא שהביא את הבן שלו מהלחימה כי היה במצב קשה, מישהי שאח שלה נהרג ואחרי שהיא ניפצה את המקלדת היא אספה את האותיות של השם לו. זה היה רגע כל כך קשה. מגיעים אנשים ששרדו את הנובה, וזה ממש קשוח. אנשים אומרים שזה עוזר להם מאוד. אני מיד מזהה על הפנים את ההקלה שמגיעה. זה סוג של פריקה שאין הרבה דרכים להשיג אותה".
מה טווח הגילאים?
"ללא ליווי מבוגר אנחנו מאשרים מגיל 14, בליווי מבוגר מגיל 8. המחירים אצלנו נעים בין 320 שקל ועד יותר מ-1,000 שקל, תלוי במספר האנשים ובחבילת החפצים לשבירה שבוחרים".
באזור פולג בנתניה נמצא מתחם "סמאש רום", שתמצאו בו שילוב מסקרן של חדרי זעם וחדרי צבע. את המתחם הקים לפני חודשיים אילן פלדמן, יזם בן 34, בעלים של מתחמי אטרקציות לילדים, שחיפש את בוסט האדרנלין הבא. "חיפשתי להביא משהו שעוד אין בארץ, ומצאתי שהשילוב בין חדרי צבע, שבינתיים רק לנו יש אותם, לבין חדרי זעם הוא נכון. אחרי שנכנסים לזעם ושוברים את כל מה שבא להם, הולכים להירגע במסיבת צבע. מדובר בצבעים שזוהרים באולטרה, ואיתם מציירים על קנבסים, עושים יצירות מגבס ומסליים, מקבלים גם רובי צבע שהם יכולים להשפריץ אחד על השני, בלוני צבע. כשבאים בקבוצה זו פעילות מגבשת, ורוב האנשים עושים גם וגם – גם זעם וגם צבע".
גם לכאן, אומר פלדמן, מגיעות משפחות מפונים עם הילדים, וכמובן לוחמים "שמגיעים הרבה ויוצאים אחרי שפרקו אנרגיה והוציאו עצבים בכיף".
כמה זה עולה?
"יש חבילות. הרוב לוקחים את החבילה של 540 שקל לארבעה משתתפים, שכוללת גם חדר צבע, פופקורן ושתייה".
מה שוברים?
"מדפסות, צלחות, כוסות, מחשבים, מקלדות, טלפונים. בעיקר אלקטרוניקה, כי היא מעצבנת אותנו".
ד"ר יעל שובל-צוקרמן היא היועצת לתוכנית "עמית" של משרד הביטחון לתמיכה בלוחמים, ראש התואר הראשון והשני לקצינות נפגעים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, ומשרתת במילואים ביחידה לתגובות קרב. "אחרי אירועים טראומטיים ואירועי לחימה כל כך עצימים", אומרת ד"ר שובל-צוקרמן, "יש הרבה כעס – על עצמי, על המדינה, על העולם, על האויב, על ההכרח שלי להרוג, על מה שקרה לי, על מה שעשיתי, על זה שעזבתי את המשפחה, על כך שהייתי צריך להיכנס לעזה, על זה שלא הצלחתי להציל חבר. הספרות מדברת על זה שכעס הוא רגש שניוני שמחפה על רגשות ראשוניים כמו אשמה, בושה, חוסר אונים, שנגזרים מהמצבים הללו. הכעס מגיע בכל מיני עוצמות ותצורות, ובנוסף לזה, אחרי אירועי לחימה שבהם אדם נמצא בדריכות ובעוררות יתר כי הוא בסכנת חיים, גם הגוף שלו מגיב בחוויה של סכנה. יש תגובות פיזיולוגיות שאנחנו יודעים שמתרחשות כדי לשמור על האדם בזמן חירום, אבל ממשיכות גם בחלוף הסכנה".
וזו הדריכות הגופנית שצריך לפרק?
"בין היתר. גם בתום הלחימה, האדם ממשיך להרגיש את הגוף שלו דרוך, מתקשה להירגע, כשכל טריגר חיצוני גורם לתגובה מוגזמת. הרבה פעמים אנשים עושים פעולה של התקה — הם כועסים על משהו אחד, ובועטים באובייקט אחר. או לפעמים אנשים שלא רוצים לכעוס, הכעס יוצא להם באופן לא נשלט ואולי לא על האדם הנכון. יש דרכים שונות להוציא כעס, וחדר זעם זו אחת מהן, אף שאני לא הפניתי לחדרים הללו עדיין. רק חשוב לומר שכדי שהטיפול יהיה אחראי ואפקטיבי, וגם מלמד ומכיל יותר איחוי ולא רק שברים — אין להסתפק בחדר הזעם, אלא צריך ללמוד אסטרטגיות לזיהוי וויסות כעסים, ללמוד להבין את הכעס ומאיפה הוא נובע, ואיך לצמצם את הכעס, ולא רק לתת לו פורקן. הפורקן הוא רק חלק מהסיפור".
עמית ותום אומרים שלא רק לוחמים טעוני זיכרונות נפיצים מגיעים לחדרי הזעם שלהם. מגיעים גם סתם משפחות, זוגות, קבוצות ומקומות עבודה. תום: "הרבה פעמים האישה נותנת לגבר מתנה ורואים שהוא בכלל לא יודע לאן הגיע, וכשהוא מבין הוא מופתע מעצם הרעיון. לפעמים הוא בשוק ושניהם פורצים בצחוק".
עמית: "אני בכלל חושב שלעשות דייט ראשון בחדר זעם יכול לתת מושג לגבי התגובות של בני הזוג. מגיעים הרבה אנשים שחוגגים ימי הולדת, ימי נישואים, או בצד העצוב — אנשים שפיטרו אותם ובאים לפרוק הרבה כעס על הבוס והמצב".
יש גם מי שמגיעים ולא מסוגלים לעמוד בחוויה? כי היא לא פשוטה.
תום: "בודדים מאוד".
עמית: "יש לנו מדיניות שאנחנו אף פעם לא מכניסים אנשים בכוח לחדר. מי שמרגיש שזה גדול עליו או קשה לו, לא מחייבים ולא גובים תשלום. כן, היו מקרים כאלה, אבל אני יכול לספור אותם על כף יד אחת. הרוב המוחלט אוהב את החוויה. אנשים קונים כרטיסיות כדי לחזור שוב. המטרה שלנו זה גם שבעתיד יכירו בנו כמקום שהוא אופציה טיפולית מיוחדת שלא קיימת היום בשום סוג של טיפול".
"אנחנו אף פעם לא מכניסים אנשים בכוח לחדר. מי שמרגיש שזה גדול עליו או קשה לו, לא מחייבים ולא גובים תשלום"
התמחור בטו ברייק הוא לפי כמות החפצים שמתחשק לכם לשבור. יש תפריט, ממש כמו במסעדה, ועליו מצוין מחיר של כל "מנת זעם", כאשר מתחילים ב-290 שקל עבור 14 פריטים לשבירה, ומגיעים עד 790 שקל ל-52 פריטים לשבירה, כולל פריטים כבדים מאוד כמו מדפסת, מסך, מקלדת ועוד. הציוד והחפצים עצמם כלולים כבר במחיר.
ובחזרה לזוג הצעיר שאיתו באתי. "אנשים שרוצים לפרוק אנרגיות זה מפלט לא רע סך הכל. יש חדרי בריחה שמאתגרים את המוח, ויש חדרי זעם שמאתגרים את הכעס. נכסים לטראנס של פראיות וזוכים באדרנלין טהור", מסבירים הנסיינים שלנו.
מה הכי כיף לשבור?
"את החרסינות, לראות את הכל מתנפץ", הוא מכריז, והיא מוסיפה: "וגם את המדפסת שהביאה לי כל כך הרבה זעם במשך השנים".
דיוויד מתערב: "בדרך כלל זה הפוך, לרוב נשים אוהבות יותר לשבור צלחות וכוסות, בעוד הגברים נהנים יותר לפרק מדפסות, מקלדות ושאר אלקטרוניקה".
"טוב, אצלנו היא הבוס בבית", מכריז האביר, והשניים מסירים את ציוד המגן ומתכוננים להפליג לדרכם. אני נשארת עם דיוויד כדי לנסות ולברר מה קרה לי בשנייה שבה אחזתי ביד את הלום ופירקתי את צלחת החרסינה. מהיכן התפרץ כל יצר ההרס הפראי הקדמוני, האבולוציוני אולי? מה זו השאיפה לוונדליזם שקוראת תיגר וזעם על כל הסדר שהתרבות מנסה לכפות עלינו? אולי זו נקמת הגיקים ביקום הדיגיטלי המשתלט עלינו? ואולי זה פשוט כי חיפשנו ומצאנו זריקת אדרנלין חדשה, עד השיגעון הבא.
