"העגבנייה", אמר לי פעם חקלאי אחד, "מסמלת את ההבדל בין חוכמה לתבונה: החוכמה זה להבין שעגבנייה היא פרי ולא ירק, והתבונה זה לדעת לא לשים אותה בסלט פירות".
למרבה הצער, היחס לעגבנייה ולמגדלי העגבניות בישראל מסמל לא פעם את הקשר בין רשעות לטיפשות: הרשעות הייתה להתעמר בחקלאים במשך עשור והטיפשות הייתה לא להבין שבסוף זה יחזור לנשוך אותך באחוריים. והנה זה קורה מול עינינו ממש, כשמחסור גדול בעגבניות נוצר בישראל ומחירי העגבניות מאמירים לגבהים לא מוכרים של עד למעלה מ-20 שקל לקילו; לא עניין פעוט, הרי אנחנו מטורפים על עגבניות. כ-18 אלף טונות עגבניות נצרכות בחודש, בכל סקר שנעשה זוכה העגבנייה לתואר הירק הישראלי האהוב ביותר - כן, למרות שהיא פרי, והאמת שיש בזה משהו חמוד - והיא חלק בלתי נפרד מתשעה מכל עשרה סלי קניות מזון בארץ, מה שמסביר את רמת השיח היצרי סביבה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מה בעצם קרה לעגבניות? למה הן כל כך יקרות עכשיו והאם מחירן - שזינק בחמש השנים האחרונות בלא פחות מ-77 אחוז (לא כולל החודש האחרון) - עומד לרדת בקרוב? נתחיל מהסוף: מחסור לא יהיה, אבל מחיר העגבנייה לא צפוי לרדת משמעותית בחודשיים הקרובים. עם זאת, אפשר למצוא עגבניות במחירים שפויים יותר גם היום, צריך רק לדעת איפה לחפש (רמז: פחות ירקנים, יותר רשתות).
מה בעצם קרה לעגבניות? יותר נכון לשאול מה לא קרה להן. בקצרה, והכל יפורט להלן: נראה כאילו האקלים, הקפיטליזם, היחסים הבינלאומיים, המחסור בעובדים, העלייה בביקושים והמלחמה בעזה נפגשו בלילה מתחת לאיזה גשר והחליטו לנסות להתאחד ולעבוד יחד למען מחירים מטורפים יותר - לדעתי, זה בדיוק מה שקרה. בנוסף, ולמרות הזיכרון הקולקטיבי הקצר, ראוי לזכור שכבר היינו בסרט הזה: מחירי העגבניות נוטים לעלות כל שנה בתקופה הזו בדיוק (אם כי לא ברמה כזו. השנה הכל יותר קיצוני, אולי שמתם לב).
לרגל הפיכת העגבנייה למוצר מותרות יצאתי עם הצלם גדי קבלו למסע בתחנות חייה של עגבניית ארצנו ומצוקותיה: מהזרע הזעיר לשיח התמיר, מהחממה הלוהטת למחסן המקורר, מהחקלאי למשווק, מהיבואן למשרד הממשלתי, ועד למדף. לתחנה האחרונה, מערכת העיכול שלכם, תגיעו בעצמכם דרך מדור האוכל שבהמשך העיתון.
יותר ממחצית מהעגבניות בישראל גדלות בנגב המערבי, עוטף עזה, ולשם נסענו. את הדרך אנחנו מתחילים כמו העגבנייה, וכמו כולנו בעצם, מזרע קטנטן. במשתלת "שורשים" שבמושב מבטחים אנחנו פוגשים את רביב אואקרט, סמנכ"ל המכירות. "שורשים" היא למעשה פגייה לעגבניות (ושלל ירקות אחרים. מייצרים כאן מעל ל-100 מיליון שתילים בשנה, כעשירית מהם עגבניות) ומרכז מו"פ; כאן גדלה העגבנייה, מוגנת ובתנאים אופטימליים, עד שהיא מוכנה לצאת אל חממות העולם הגדול.
תחנה ראשונה. זרעי העגבנייה הזעירים מצופים בחומר אנטי-בקטריאלי לבן שמגן עליהם. הם נראים כמו האחים הקטנים של הקלקרים שממלאים את הפופים ואז מתפזרים ולעולם אי-אפשר לאסוף את כולם. מכונה די מגניבה מייצרת את חבילות האדמה הקטנות, הנקראות פלאגים (ומכאן שמה: מכונת פלאגים), שבהן יוטמנו הזרעים.
הפלאג הוא אדמת כבול פורייה העוברת דרך צינורות צרים, מצופה בנייר, נחתכת לפי מידות וממוקמת בתוך מגשים. מכונה נוספת מטמינה את הזרעונים בתוך הפלאגים, משקה אותם במעט מים מועשרים, ומשם הם עוברים לאינקובטור או חדר ההנבטה. אנחנו נכנסים לחדר הקפוא שבו מבלים הזרעים, מכוסים, בין שניים לארבעה לילות תחת השגחה צמודה: כל כמה שעות ניגש אליהם מישהו לראות שהכל בסדר. באמת, יש טבלה. אואקרט נותן בהם מבט אוהב, מכבה את האור וסוגר את הדלת. בואו נלך לחממות, הוא אומר.
בדרך לחממות אני מנסה להבין עם אואקרט את תפקיד האקלים במחסור בעגבניות. לעגבנייה, מסביר אואקרט, לא טובה טמפרטורה של יותר מ-22 מעלות בלילה. כל היום היא עובדת, עושה פוטוסינתזה וממירה את אור השמש לסוכרים, ואת הלילה היא מנצלת לשלל תהליכים כמו פירוק הסוכרים שנאגרו כדי לנשום (נשימה תאית, אבל נשימה), לגדול, לתקן נזקים ולהתכונן ליום העבודה הבא. העגבנייה צריכה את הלילה שלה כמוכם וכמוני.
כשהלילות חמים והלחות גבוהה, אומר אואקרט, הצמח נדפק. תהליכי ההאבקה וההפריה נפגעים. האבקנים שהצמח מייצר נדבקים ולא יורדים לשחלות, ואין היווצרות של פירות (תהליך הנקרא חנטה) או שנוצרים פירות קטנים ומעוותים. עם הצמח נדפקת כל השרשרת: כשהפרחים עקרים, אין אוכל לדבורים; כשאין אוכל לדבורים, הן עייפות, חלשות, הזחלים שלהן מתים; ואז יש פחות דבורים, פחות האבקה, פחות פרחים חדשים, פחות דבורים… המעגל לא נסגר.
אואקרט: "בתפוקה מלאה אנחנו יכולים להאכיל את כל ישראל, אבל המדינה בחרה שלא והעדיפה להסתמך על יבוא. לאורך שנים הרגו את החקלאים - וזה מה שיצא"
האקלים, אומר אואקרט, אחראי למשהו כמו 20 אחוז מהמחסור בעגבניות. האשמה העיקרית לדבריו - שעליה יחזרו האנשים לאורך כל השרשרת - היא הסתמכות היתר על יבוא העגבניות, בעיקר מטורקיה. "חבל אשכול הוא מחסן הירקות הגדול של הארץ", אומר אואקרט, "בתפוקה מלאה אנחנו יכולים להאכיל את כל ישראל. אבל המדינה בחרה שלא והעדיפה להסתמך על יבוא. ייבאו עגבניות בזול, החקלאים לא יכלו להתחרות, סגרו משקים, ואז באה מלחמה - ופתאום אין יבוא ואין עגבניות. ככה זה. לאורך שנים הרגו את החקלאים, וזה מה שיצא".
הנתונים חד-משמעיים: הסתמכות על יבוא העגבניות (בעיקר מטורקיה) זה כמעט עשור הביאה לירידה של יותר משליש מהייצור המקומי. ואז בא האמברגו הטורקי. גם משרד החקלאות מודה שהמדיניות שעודדה יבוא גרמה לפגיעה בחקלאות המקומית ולאי-ודאות כלכלית. מלבד טורקיה, ייבאה ישראל עגבניות גם מירדן, אבל גילוי כולרה במי הירמוך הפסיק את היבוא גם משם. כדי להתגבר על המחסור אישר משרד החקלאות לייבא מ-30 מדינות אחרות, והסיר את המכסים מיבוא של 5,000 טונות עגבניות (נשמע הרבה, אבל מאכיל אותנו לשבוע בלבד). ולחשוב שעד לפני כמה שנים ישראל הייתה מגדלת את כל העגבניות שלה בעצמה, ואפילו מייצאת לעולם.
תחנה שנייה. הזרעים שהפכו לשתילים רכים עוברים לחממות סטריליות לתקופה של כחודש, שבמהלכה יגדלו ויתחזקו, שתילי העגבנייה המתורבתים יורכבו על שורשים עמידים של עגבניות בר, שיכולים להתמודד טוב יותר עם תנאים קשים, מליחות, מזיקים ומחלות קרקע - ויהפכו לשתיל אחד. חלקם יעברו תהליך אגרוטכני (אגרו: חקלאי) שיוציא מכל שתיל שני ענפים, מה שיכפיל את כמות הפרי.
החממה בת שני הדונמים נקייה כמו בית מרקחת, או לכל הפחות יותר מהבית שלי. אני עובר בין השתילים - ומתפעל: כמה יפה לראות אותם גדלים, כמה מרגש לראות את השורשים הלבנים הקטנים, הדקים כשערה בשבוע הראשון, מתעבים ומשתרגים משבוע לשבוע, אלה בני החודש נראים כמנסים לצאת מהפלאג, כאילו הם כבר רוצים לפגוש אדמה אמיתית ולהגשים את עצמם. כל שתיל כזה יגדל להיות שיח עגבניות שיטפס לגובה של שלושה מטרים וייתן כחמישה ק"ג עגבניות.
אואקרט אומר שבחממה יש כרגע מיליון שתילים, שהם פוטנציאל לחמישה טונות עגבניות - אני עושה חשבון כי אני אדם קצת משונה: זו כמות שיכולה להאכיל את ישראל לתקופה של עשר דקות. הכל פה מאוד מבוקר ואחיד ומדעי, כולל זרוע רובוטית שמשקה את השתילים, אבל בסוף כל עגבנייה (וכל דבר בעולם, אם חושבים על זה) היא פלא.
ממושב מבטחים אנחנו נוסעים למושב דקל שבחבל שלום, לתחנה השלישית והעיקרית בחיי העגבנייה שלנו: החממה, שם תבלה בין חודשיים לשלושה. אני פוגש את החקלאי אחי סיטבון. אנחנו מכירים כבר כעשור. כל כמה זמן אני חוזר אליו, הוא מבחינתי הברומטר של מצב העגבנייה בארץ - והמצב לא קל כלל וכלל. מה לא עברו סיטבון וחקלאים נוספים בשנים האלה? מלחמות, מגפה (באנשים), וירוסים (בעגבניות), רפורמות, עליית מחירים, יבוא מוגבר, גלי חום, 7 באוקטובר. נדמה שמדינת ישראל ולפעמים העולם כולו הם נגד סיטבון והחקלאים. כל אחד אחר היה מתייאש, ורבים אכן התייאשו, אבל סיטבון ממשיך להיות אופטימי ולהילחם: שותל, משקה, מרסס, מדשן, קוטף, ושוב פעם. כבר לפני עשור הזהיר אותי מתוצאות הגברת היבוא - וצדק בכל מילה.
"המדינה נהייתה קפיטליסטית מדי, זו הבעיה", אומר סיטבון, "מאז שנפתח היבוא, עגבניות הפכו להיות כמו נעלי ספורט, נטו ביזנס, אין נשמה. ואם אין נשמה, אז אין נשמה לשני הצדדים: אם לא כלכלי לי לגדל עגבניות בתקופות מסוימות, לא אגדל. ברגע שעושים יבוא, הפדיון שלי כבר לא תלוי ביכולות שלי. אני יודע להתמודד עם אקלים, עם מחלות, עם מזיקים, זה המקצוע שלי. עם כוחות שוק ורגולציה אין לי יכולת".
8 צפייה בגלריה
אחי סיטבון. "אני יודע להתמודד עם אקלים, מחלות ומזיקים - עם כוחות שוק ורגולציה אין לי יכולת"
(צילום: גדי קבלו)
עכשיו, כשהמחירים גבוהים, הוא מרוויח, אבל מתחילת המלחמה המשק שלו, בן 250 הדונמים, רשם הפסדים של כשישה מיליון שקלים. בתקופה כזו, הפיק של השנה לקראת חגי תשרי, אפשר להרוויח, אבל הסיכון הוא עצום. הוא מוכר לרשתות עגבניות בעשרה שקלים לק"ג, לכאורה: "שהן בעצם כשבעה וחצי שקלים, אחרי כל מה שהם מורידים לך. זה מחיר טוב לחקלאים ואפשר להרוויח - אבל זו טעות להסתכל רק על החודש הזה ורק על המחיר". ומלבד זאת, אני חושב, מה הבעיה שחקלאי ירוויח? אני מעדיף שהחקלאים ירוויחו יותר ממתכנתים או אנשי פיננסים, הם לפחות עושים משהו אמיתי, שמים לנו אוכל על השולחן.
סיטבון מונה את הסיכונים ואת ההשקעות: כל דונם של גידולים עולה כ-50 אלף שקל. ביוני האחרון נוצר לו בור - בגלל היעדר כוח אדם, עוד בעיה רצינית של השוק היום, מאז שיש פחות תאילנדים ואין עובדים פלסטינים בכלל (מחסור של עשרות אלפי עובדים), ואלה שנמצאים יקרים מאוד - והוא לא שתל בכלל. "מספיק שהיבול יירד בקצת, ואתה כבר לא מרוויח כלום". בשתילות האחרונות איבד כארבעה טונות לדונם בגלל האקלים.
"לפני כל שתילה צריך לעקור את הגידול הישן, לפנות אותו, להפוך את הקרקע, להנביט עשבייה ואז להשמיד אותה, לרסס נגד מחלות קרקע (תחת תקנים שמשתנים ומתייקרים), ואז מתחילים: מים עולים שמונה שקלים לדונם ליום (יש לו 250 דונם), דשן עולה כפול מזה. כל שתיל מורכב עולה כ-3.5 שקלים, ויש אלפיים כאלה בדונם. כל עובד עולה כ-250 דולר ליום סך הכל, וצריך כשני עובדים לדונם (כלומר 500 דולר ליום כפול 250). עובדים הם 60 אחוזים מההוצאה שלנו". כרגע הוא עומד על 50 אחוז תפוסת עובדים.
"כלומר", אומר סיטבון, "אתה צריך להוציא מינימום עשר טונות של פרי לדונם כדי להרוויח, כל דבר מתחת ‑ זה הפסד. תחשוב על הסיכון. מספיק כמה ימים חמים, וירוס, החלטת מנכ"ל, גחמה של ארדואן - כל דבר, ואתה אוכל אותה. מי ששותל היום עגבניות הוא מתאבד שיעי".
ואכן, כמות מגדלי העגבניות הולכת ומתמעטת כבר שנים, ועומדת היום על פחות מ-700 חקלאים, המגדלים אותן על שטח של כ-22 אלף דונמים. עד לפני עשר שנים גידלו בישראל עגבניות על שטח של כ-38 אלף דונם: כ-16,000 דונם נעלמו, והכל בגלל היבוא.
ממדי הנטישה מפחידים ממש. מי יכול לזכור היום שלפני כ-20 שנה ישראל גידלה את כל הירקות שלה לבדה - ועוד ייצאה מאות אלפי טונות לעולם? והיום אנחנו תלויים בדיקטטור טורקי. לשם הגענו, בדיוק לאן שהלכנו: כל זה תוצאה של מדיניות שהעדיפה את טובת היבואן ואת טובת החקלאי הטורקי (והירדני ואחרים) על פני טובת החקלאי הישראלי. והכל בשם יוקר המחיה, כן? זה מה שאמרו לנו כל הזמן. אבל המחירים, כמו שראינו, רק עולים ועולים. משקרים לנו בפנים, פשוט ככה.
אנחנו הולכים לבקר בחממות של סיטבון. חם בפנים, גיהינום. השתילים הקטנים שיצאו מ"שורשים" לפני חודשיים הגיעו כבר לגובה של כשני מטרים. העגבניות עדיין ירוקות, אבל נראות טוב. כל אחת מהן מקבלת טיפול אישי. בעוד כשבועיים-שלושה הן כבר יהיו אדומות ויפות וייקטפו - כ-300 טונות - וייאכלו על שולחנות החג בראש השנה.
סיטבון: "את התוצאות של המלחמה נרגיש רק בעוד כמה שנים. על כל עשרה חקלאים פה בעוטף אחד נהרג, ויש כמובן את מצוקת העובדים"
לאורך השנים ראיתי בחממות של סיטבון את כל שלבי החיים של העגבנייה, מהשתיל הצעיר, דרך הפרח ועד לשיח המלא, מעגבנייה קטנה וירוקה בצבע ירוק בהיר ועד לפרי אדום ובשל - וכל שלב בחיי העגבנייה, יש לו יופי משלו.
"את התוצאות של המלחמה", אומר סיטבון, "נרגיש רק בעוד כמה שנים. יהיו עוד פחות חקלאים ממה שיש היום. על כל עשרה חקלאים פה בעוטף אחד נהרג, ויש כמובן את מצוקת העובדים".
אחרי שנים של משרד חקלאות שהתנכר לחקלאים וראה בהם נטל, סיטבון ואחרים אומרים שהרוח השתנתה אמנם, אבל לפירות ההשקעה נצטרך לחכות. "בינתיים זה נראה יותר טוב, אבל גם את התוצאות של זה נרגיש רק עוד כמה שנים".
משרד החקלאות, הוא אומר, אמנם הכריז על תמיכה, אבל זה היה מאוחר מדי בשבילו. אם ההכרזה הייתה מגיעה חודש קודם, היו לו מאות טונות של עגבניות אדומות כבר היום.
אנחנו עוזבים את החממות של סיטבון בדרכנו לתחנה הרביעית בחיי העגבנייה: מחסני המשווק. בדרך אני מרים טלפון למנכ"ל משרד החקלאות אורן לביא. לביא, להבדיל ממנכ"לים קודם, אוהב ומעריך את החקלאים ורוצה בטובתם.
"העגבנייה היא הסמל שלנו", הוא אומר. "החלום שלי כמנכ"ל וגם כאזרח זה לראות אזרחים מתלבטים בסופר בין עגבנייה מחבל אשכול לעגבנייה מהגולן, לא בין עגבנייה ישראלית לעגבנייה זרה".
מילים יפות, אבל איפה הן ואיפה המציאות.
"אספקת העגבניות בישראל חוותה בשנים האחרונות ירידה בייצור המקומי לצד עלייה ביבוא", הוא אומר, "וזו תוצאה ישירה של שלושה גורמים: שינויי אקלים, וירוסים, שפגעו בתפוקה, ומדיניות שעודדה יבוא וגרמה לאי-ודאות כלכלית ופגיעה בחקלאות המקומית. יבוא העגבניות מטורקיה שחק בהדרגה את הענף".
"במשך שנים", מסכים לביא, "הסתכלו פה על החקלאים כעל נטל, לא כעל נכס. לא הבינו שהחקלאי מייצר מזון. כשהחקלאי מתייאש ופורש אף אחד לא מחליף אותו ומסתמכים על יבוא זול. אם נגדיל את ההיצע המקומי, זה ישפיע על המחירים בישראל. היום אנחנו מתייחסים אליהם אחרת. יש פה ערכים".
8 צפייה בגלריה
אורן לביא, מנכ"ל משרד החקלאות. "במשך שנים הסתכלו פה על החקלאים כנטל ולא נכס"
(צילום: מישל אמזלג)
אז מה אתם עושים?
"צריך להבין שכל שנה אנחנו מתמודדים עם מחסור של עגבניות שמגיע ל-8,000 טונות בחודש בחודשים האלה, מיולי עד אוקטובר. הסיבות מגוונות, פעם וירוס, פעם אקלים, פעם מלחמה. כפתרון מיידי למחסור ביטלנו את המכס על כ-5,000 טונות עגבניות מיבוא. בתחילת המלחמה לא הסכמתי להוריד את המכס (65 אגורות לקילו) למרות לחצים כי רצינו לשמור על החקלאים שלנו. יש לנו כבוד לאומי. עכשיו נאלצתי להוריד, אני לא אוהב את זה, אבל אין ברירה. צריך למלא את החוסרים.
"השר אמר: לא יהיו מדפים ריקים בישראל, וזה מה שאני עושה. יש היום 30 מקורות יבוא פתוחים לעגבניות, ואני יכול לומר לך שב-36 השעות האחרונות נכנסו לישראל 17 טריילרים מטורקיה, כל טריילר 25 טונות".
שינוי במדיניות הטורקית?
"לא יודע", אומר לביא, ומסכים שההסתמכות על טורקיה הייתה בעייתית משהו. "זה היה חלם מה שנעשה כאן, שמנו את כל הביצים בסל אחד. זו מכה קשה, ועוד בתקופה הכי בעייתית: מלחמה. בנוסף, ברחו לנו 9,500 תאילנדים, ועוד 15 אלף פלסטינים מהגדה שלא נכנסים - זו בעיה. שטחי גידול הפכו לשטחי אש, החקלאים מפונים, הם במצב רוח ירוד. שינויי אקלים, מה לא.
"לטווח הבינוני והארוך, יצאנו במגוון רחב של תוכניות ותמיכות בחקלאים ובמו"פ, שמטרתן להרחיב את הייצור החקלאי לאורך זמן באמצעות תפוקה ובאמצעות הוספת שטחים חקלאיים. אנחנו מאמינים שחקלאות היא ערך לאומי, ואנחנו משקיעים 22 מיליון שקל בשיפוץ של חממות ועוד עשרה מיליון בהקמה של חממות חדשות. עד ינואר נקדם 1,000 דונם חדשים לשתילת עגבניות. נשקיע במו"פ".
הכל טוב ויפה, באמת. ומה עם המחירים?
"המחירים לחג כנראה לא יירדו, אבל אנחנו עושים מאמצים".
בצומת תימורים ליד קריית-מלאכי אנחנו מגיעים לתחנה החמישית: המרלו"ג, המרכז הלוגיסטי, של חברת "ביכורי השדה דרום", חברה העוסקת ברכישה, מכירה והפצה של פירות וירקות טריים מתוצרת ישראל וגם ביבוא פירות וירקות מחו"ל. מדובר באחת החברות הגדולות והחשובות בתחום, עם שווי שוק של כחצי מיליארד שקלים.
אנחנו פוגשים את אילן שבע, המנכ"ל והבעלים, שמוסיף עוד סיבה אחת מפתיעה לרשימת הסיבות למחסור, מלבד כל אלה שתוארו עד עכשיו. "רצועת עזה תמיד הייתה ספק גדול של תוצרת חקלאית, גם לישראל וגם לגדה. מאז המלחמה הכל נעצר והיא הפכה מספק גדול, שמוכר בזול, לצרכן גדול, שקונה ביוקר. הגורם הזה תורם רבות לעליית המחירים".
להערכת שבע, ישראל מייצאת היום אלפי טונות של עגבניות בחודש לעזה וכנ"ל לגדה. בנוסף, הוא אומר, "היינו מביאים הרבה מירדן, אבל הכולרה שם סגרה את היבוא".
"והמחירים משתוללים", אומר שבע. "עכשיו המדינה פתחה מקורות אחרים, ואנחנו מייבאים בעיקר מפולין ומהולנד. זה יספק את הביקושים, אבל בגדול המחירים יירדו רק לקראת נובמבר, כשיתחילו לבוא עגבניות מתוצרת הערבה".
שבע, שגם משווק וגם מייבא, אמנם מרוויח מעליית המחירים, אבל לדבריו הוא "מעדיף תוצרת ישראלית". אחרי הכל, הוא לא "רק" משווק שחולש על 25 אחוזים מהשוק, לדבריו, הוא גם שותף בהמון חלקות עם המון חקלאים. "בעצם", הוא אומר, "אני החקלאי הגדול בישראל".
אנחנו עושים סיבוב במרכז הלוגיסטי העצום של "ביכורי השדה דרום" - 30 אלף מ"ר. הטמפרטורה עומדת על 16 מעלות, צי מלגזות אצות רצות מפה לשם במחסן הענק, מעמיסות משטחים, מעלות למשאיות שנוסעות לכל הארץ - זה מרגיש כמו לב של גוף נפילי. לכל כיוון שהעין מסתכלת - ירקות, פירות, ועוד פירות, ועוד ירקות. "יש פה 6,000 טונות", אומר שבע. אני אוכל תפוח נהדר מרמות נפתלי.
"החקלאים נפגעו חזק", אומר שבע, "אבל עכשיו יש התאוששות, הם מרוויחים כסף. בשורה התחתונה, זו עונה חלומית לחקלאים וזה טוב מאוד שהם מתחזקים, אבל לך תדע… אנשים פוחדים להשקיע בחקלאות, מחר יפתחו את טורקיה בחזרה והתמונה שוב מתהפכת".
ליד קריית-מלאכי אנחנו מגיעים לתחנה האחרונה של העגבנייה: המדף בסופר. זה סניף של רשת "שוק העיר", ואני פוגש את מנכ"ל הרשת (שמונה 16 סניפים ושייכת ל"ביכורי השדה") רפי שטיינברג. על המדפים אני רואה את המחיר: 8.90 ש"ח לקילו עגבניות.
"אני מסבסד את זה", אומר שטיינברג. "אתה לא יכול לשחק לישראלי עם העגבנייה שלו. אתה צריך לשמור על הלקוח, אז אני מסבסד, אין ברירה. לעגבנייה אין תחליף - היא המוצר הכי מוביל בסופר, במשקלים, כל השנה. היא המלכה של הצריכה של הירקות. העגבנייה הפולנית נראית טוב, אבל לא כמו הישראלית, אין מה לעשות".
אישה נחמדה נכנסת לסופר ולוקחת 2.5 קילו. יקר, היא אומרת לי. מה את מתכוונת לעשות איתן, גברתי, אני שואל. מטבוחה, אומרת האישה. וככה מסתיימים סיפורה של העגבנייה, סיפורנו שלנו ואולי כל הסיפורים כולם: במטבוחה.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
