"כשאני חושבת שזה מגיע בסוף לשטח ומציל חיי חיילים, יש לי תחושת סיפוק. הפיתוחים שאני עושה עוזרים להרחיב את טווח הראייה של חיילים, שיכולים לראות מרחוק ללא הגעה פיזית לשטח האויב, ולקבל התרעה שיש משהו מסוכן בחוץ ומסוכן להם לצאת. תכלס לראות בסרטונים איך רחפן ה'קרנף' מאפשר ירי מרחוק במקום שהלוחם ייכנס לשטח ויסתכן — זו הרגשה של שליחות שנותנת מרץ מטורף, ההבנה שבעבודה שלי אני תורמת ישירות למאמץ המלחמתי של מדינת ישראל ועם ישראל" – הדוברת היא לא חיילת צעירה על מדים, אלא ה', צעירה חרדית, בת 23, נשואה טרייה, שגדלה בעיר החרדית אלעד ומתגוררת ברמלה עם בעלה, בוגר ישיבה בבאר-יעקב. שניהם משתייכים לקהילת הרב אלבז, המורכבת בחלקה הגדול מחוזרים בתשובה. מאחוריה בי-איי בלימודי הנדסת תוכנה במכללה החרדית לוסטיג ואם-איי ממכללת אשקלון. בעלה לומד חצי יום בכולל וחצי יום עובד כקבלן. שמה אסור לפרסום בגלל סיווגה הביטחוני הגבוה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ה' היא אחת מ-400 צעירות חרדיות בוגרות לימודי מחשבים במכללות ובסמינרים חרדיים שהשתלבו בארבע השנים האחרונות כאזרחיות עובדות צה"ל ביחידות טכנולוגיות, במסגרת פרויקט "הדסים" של עמותת "עתידה" בשיתוף מערכת הביטחון. היא מועסקת ביחידת יפתח. העמותה מגייסת את מאות הצעירות לפרויקט, מכינה אותן למבחני המיון ולעבודה בסביבה חילונית, וגם מפקחת לאורך כל הדרך שהתנאים בסביבת עבודתן יתאמו את צורכיהן כחרדיות.
לפי סא"ל במיל' קרן פינטו, נציגת צה"ל שעובדת מול הפרויקט, בשנה הבאה כבר יהיו 500 נשים כאלה. בוגרות הפרויקט עוברות הכשרה של כמה חודשים לסגירת פערים בין מה שלמדו ובין מה שנדרש מהן, ומשולבות לעבודה של עד שלוש שנים ביחידות הטכנולוגיות של מערכת הביטחון, ולעיתים, אם היחידה מעוניינת, הן ממשיכות לעבוד בה על תקן של היחידה, עדיין כאזרחיות. בין היתר הן משולבות ביחידת אופק 324 של חיל האוויר, במספר יחידות בחיל המודיעין, כולל 8200 ו-81, היחידה הטכנולוגית במערך המבצעים המיוחדים, בחטיבת הטכנולוגיה ליבשה באט"ל, בחיל התקשוב, בפיקוד העורף, באגף כוח אדם, וגם בפרויקטים המיועדים לצה"ל בחברת אלביט.
מה את עושה?
ה': "אני מפתחת כלים ואמצעי לחימה שמסייעים לכוחות הלוחמים ולעיתים מגינים עליהם על ידי ביצוע פעולות שונות ומסוכנות במקומם, או לחלופין מציגים ללוחם דברים נוספים שלא היה יכול לראות בלעדיהם. למשל פיתוחי רחפנים למשימות שונות, בהם רחפן 'קרנף' שמשלב יכולת רתק (יכולת להשיב אש — ש"ח) ורחפן 'צור' (הרחפן הישראלי הראשון — ש"ח). כמו כן אני מפתחת מערכות שכוללות אלגוריתמיקה מורכבת של זיהוי אלמנטים בשטח, ומסייעות בהכנסת הלוחמים לשטחים מסוכנים, וגם גרסאות נוספות של אמצעי לחימה שכבר בשימוש, ותשתיות מדויקות לפיתוחים עתידיים".
מה עשתה לך המלחמה?
"חתמתי על חוזה העבודה לפני סוכות 2023, ותאריך הכניסה לעבודה היה 8.10. אז שלושה חודשים ראשונים מההכשרה עברנו בזום, וחודש פרונטלית. ההרגשה הייתה קשה. מצד אחד את שמחה שהתחלת עבודה, ומצד שני איך אפשר לשמוח. אבל מהרגע הראשון הייתה מוטיבציה לעשות עד הקצה".
בנובמבר שעבר, כאשר חשפנו ב"ממון" את פרויקט "הדסים" במסגרת כתבה על ההשתלבות המפתיעה של נשים חרדיות במשרות הטכנולוגיה והמחשוב במערכות הביטחון, לא הצלחנו לקבל הסכמה ולו של אחת מהבנות להתראיין. השנה זה נראה אחרת. הצלחנו לראיין ארבע מהן, אם כי גם זה לא היה פשוט. רוב הבנות, בעיקר אלו המגיעות מה"הארד קור" החרדי, כולל שלוש נשות אברכים שקיבלו פרסים במהלך המלחמה, סירבו להתראיין מחשש לתגובת הסביבה החרדית. גם את מי שהסכימו, אסור לחשוף בגלל הסיווג הביטחוני הגבוה.
ארבע הנשים שראיינתי נשואות, עם פאות או מטפחת לראשן. את ה' ו-ח' פגשתי בצריפין. נ' רואיינה טלפונית. נ' (28), אשת אברך מעיר חרדית, אם לילדה בת 4, עובדת ב-8200 ומתכוונת לסיים אחרי שלוש שנים. היא בוגרת סמינר במגמה להוראת ספורט, ואחרי שנתיים של עבודה בתחום החליטה לשנות כיוון. בעלה התעקש שתעבור מבחני אפיון, וכשנמצאה מתאימה למחשוב, למדה שנתיים לימודי מחשב תוך כדי היריון ועבודה כמוקדנית בחברת הראל, ואחרי סיום הלימודים הגיעה למחזור הראשון של "הדסים".
מה עשתה לך המלחמה?
נ': "הפרויקט גרם לי תחושת אחריות וגאווה שיש לי מה לתרום. רבים בציבור החרדי רצו לעזור למאמץ המלחמתי ולא ידעו איך. אני באמת יכולתי, והייתה לי הרגשה ממש טובה שהפכתי להיות חלק מהעם. את מה שפיתחנו עשינו במהירות מטורפת, משהו שהיה לוקח כמה חודשים, לקח כמה ימים. בהתחלת המלחמה לא הייתי מעודכנת מה קרה ביחידה עם הפיתוחים שעליהם עבדתי. היום כבר משתדלים לשלוח אלינו פידבקים – הנה, בזכות מה שעשיתם קרה כך וכך, מה שהופך אותך לאחת ממשהו גדול. לחשוב שבלי המשהו שאני עשיתי זה לא היה קורה, זה מרגש ממש. החיבור למציאות, דווקא כשאת עוסקת בעולמות טכניים, נותן המון אנרגיה.
"בחודשים הראשונים למלחמה עבדתי ממש קשה, מהבוקר עד 11 בלילה. באתי למשמרות בימי שישי, אבל לא בשבתות. כשראיתי את הסבל של הבת הקטנה שלי, התחלתי לחזור הביתה בצהריים ולשוב לעבודה בשעות הלילה. יום אחד הגעתי לבסיס איתה, ישנה בעגלה. המפקד ראה אותי ואמר: עד כאן, את נותנת את המקסימום, את צריכה לשמר כוח לאורך זמן. אז חזרתי למשרת אם, של שמונה שעות בלבד".
נ': "בתחילת המלחמה עבדתי מהבוקר עד 11 בלילה. יום אחד הגעתי לבסיס עם הבת הקטנה ישנה בעגלה. המפקד אמר: עד כאן, את נותנת את המקסימום, את צריכה לשמר כוח. חזרתי למשרת אם של 8 שעות"
גם ח' (34) היא אשת אברך, אם לחמישה בני שנה וחצי עד 10 וחצי, מיישוב חרדי חדש יחסית. היא עובדת כמפתחת תוכנה ביחידת אופק, בתפקיד בכיר שלא ניתן לפרט ועם סיווג ביטחוני גבוה במיוחד. היא בוגרת סמינר ותיק ומוכר במגזר, התמחתה בהוראה מתקנת ואף עבדה במשך שמונה שנים כסייעת בכיתה של תלמידות עם לקויי למידה. "אבל לא יכולתי לפרנס את המשפחה ממשכורת שהשיקה לשכר מינימום", היא מספרת. "למדתי כל מיני קורסים בתחום המחשוב, ראיתי שאני אוהבת את המקצוע, והחלטתי שאם כבר, אז אלמד מהיסוד".
את לימודי המחשב היא סיימה במכללה חרדית בבני-ברק. "המלחמה שינתה את היחס שלי לעבודה והעלתה את ערכה בעיניי", היא אומרת. "תמיד ידעתי שאני עובדת במקום חשוב ואהבתי את העבודה, והמלחמה הוסיפה את הגאווה שגם אני כחרדית תורמת בדרך שלי שלא נוגדת את הערכים שלי".
א' (24), נשואה ואם לתאומות, מפתחת ביחידת אופק: "כשהיה אירוע שבו השתמשו בפיתוח שעשינו, שלחו לנו מייל והרגשתי גאווה. בליל התקיפה האיראנית הרגשתי שאני חלק מזה. תחושה שקשה לתאר"
שיחתי עם א' (24), נשואה ואם לתאומות בנות שנתיים, מעיר חרדיתֿ, מפתחת מערכת מבצעית וסופר-אקטואלית להגנה אווירית, מתנהלת על ספסל בפלמחים, מחוץ לבניין שבו היא עובדת. הכניסה לתוכו אסורה עליי, בהיעדר סיווג ביטחוני. א', בת למשפחה חרדית אמריקאית, נולדה בארץ. כשסיימה את לימודי המחשב במכללה חרדית גילתה שהיא לא מצליחה להתקבל לעבודה. "המשבר בענף כבר התחיל, חברות במחזור שמעלי כבר השתלבו בתוכנית הדסים, והציעו לי לנסות. הכניסה לעבודה הראשונה שלי דווקא בעולם החילוני, הייתה עבורי שוק, לקח לי זמן להתרגל למנטליות השונה. חששתי גם שיסתכלו עלי כאילו אני מקבלת משכורת בחסד ולא ייתנו לי אחריות". אבל זו לא הייתה המציאות: באופק גומרים את ההלל על הביצועים שהיא מפגינה בפרויקט סודי וחיוני במיוחד.
היא כבר שנה וחצי באופק, וגם היא עבדה בקצב מטורף במלחמה. "כשהיה אירוע שבו השתמשו בפיתוח שעשינו, שלחו לנו מייל והרגשתי גאווה. בליל התקיפה האיראנית הרגשתי שאני חלק מזה. תחושה שקשה לתאר", היא מספרת.
אחד הדברים המעניינים שהן מספרות עליו הוא הפער בין אווירת המתח וההתכתשות שקיימת בין המגזר החילוני לחרדי ברמת הפוליטיקה והתקשורת לבין האווירה ביומיום במקומות העבודה. שאלתי אותן מה עושה להן המפגש עם הציבור החילוני ולהפך.
נ': "בשני הצדדים יש דברים שלא מבינים על הצד השני. קחי דבר פשוט: בדרך בין נטילת ידיים לפני סנדוויץ' ועד שאני מגיעה לשולחן שלי ואכילת הסנדוויץ׳ עצמו, אם מישהו אומר לי בוקר טוב אני לא יכולה לענות, כי על פי ההלכה אין לדבר בין נטילת ידיים לאכילת לחם או חלה. אז מסבירים, ואנשים זורמים. יש כאלו שמפחדים לשאול שאלות אישיות, וגם אני. מה לגיטימי או לא לגיטימי בציבור החילוני. בשיח תמים על עיצוב הסלון שאלו אותי, איפה תשימי את הטלוויזיה? ואני שאלתי: אין לכם שולחן אוכל גדול בסלון? כי זה ריהוט מרכזי בסלון חרדי בגלל סעודות השבת והחגים".
ה': "אני הגעתי לעבודה יום אחרי שהתארסתי, והציפו אותי בשאלות: יצאתם רק חודשיים ואתם מתחתנים עוד שלושה חודשים? מתחילים ההסברים, שמדובר בתופעה מקובלת, שאף אחד לא מכריח אף אחד להתחתן, שבודקים את המועמד/ת, ושלי נראה חריג דווקא שמישהי יוצאת שנה ואחר כך מחליטה לא להתחתן. זה היה הנושא היחיד שבו תיחקרו אותי לגבי אורח החיים, באמת ניסו להבין. לפני נישואיי באתי למפקדים וביקשתי חופשה לשבוע ל'שבע ברכות'. אמרו לי: 'חיי המשפחה קודמים לכל'. לא אמרו 'רק הגעת וכבר את מבקשת חופשה של שבוע', כפי שחששתי".
נ': "מניסיוני אני רואה שכאשר מדובר באנשים בשטח, במפגשים של אחד לאחד, המציאות שונה לחלוטין ממה שעולה בתקשורת. כולנו בני אדם, עם הרבה יותר משותף מאשר שונה, ואנחנו משתדלים להתמקד בו. גם אני, מצד שני, נהייתי יותר גמישה מחשבתית. חשבתי שכל החילונים נוסעים לים בשבת, שכולם לא נחמדים. למדתי שזה לא נכון. זה לא מערער לי את האמונה, אבל כן פותח לי אפשרות להבין יותר דברים. לא לראות את העולם בשחור-לבן".
ח': "כל מי שאמור לבוא איתי במגע, ראש הצוות — שהוא מפקד היחידה בדרך כלל – או אחרים, מקבלים מראש הסברים מה זה חרדי, מה לומר, מה לא, מה מתאים. מתדרכים אותם בנושא הלכות 'ייחוד' (למשל, אסור לגבר להיות לבד עם אישה בחדר שדלתו סגורה — ש"ח), איך ואם מחמיאים לאישה. חוץ מזה שאני לא חיילת תחת פיקודו, ולא מחויבת בנוהלי משמעת. אנחנו מקבלות מעטפת של שיעורים בנושאים רוחניים, תורה, שיעורים מיוחדים לפני החגים כמו בסמינרים. יש ימי כיף ייעודיים לנו, בריכה, הרקדה ב'הדר דימול' (אולם ברמת-גן המקובל במגזר — ש"ח). דואגים לנו לאוכל – חמגשיות בהכשר הרב לנדאו, אבל בגלל הטעם אנחנו מביאות אוכל מהבית ויש לנו מיקרוגלים ייעודיים, בשרי וחלבי, וטוסטר אובן ומקרר".
ה': "חוסר ההבנה הוא גם בכיוון ההפוך. בכנס הראשון שהיה לנו היה לי מסובך. לא הבנתי כלום. כל הזמן דיברו בראשי תיבות, בקיצורים. השפה שונה. קחי ביטוי כמו 'התפסטנות' — מונח של חיל המודיעין שמשמעותו ניסיון לפתור בעיה זמן רב ללא הצלחה, שלא שמעתי מעולם. אז לומדים".
ח': "בקורונה היה פחות נעים להיות חרדית. בשנה האחרונה בכל פעם שהייתה הפגנה נגד גיוס חרדים באו לשאול אותנו על מה מפגינים וצריך להסביר להם שמדובר בפלג קיצוני. מצד שני, אף פעם לא שאלו אותי מה דעתי על גיוס או למה בעלי אברך"
לא הוטחה בכן ביקורת על כך שגברים חרדים לא מתגייסים לצבא?
נ': "אנחנו באמת מאמינים בלימוד התורה, שהיא מגינה ומצילה. בעלי נשאר בבית והלך ללמוד, ואני תרמתי את שלי. לא תקפו אותי. היו מעט שרצו לשמוע מה אני אומרת על הנושא. בהחלט יש נושאים בעייתיים, אבל גם בהם חילופי הדברים הם יותר של סקרנות, לא של התקפה".
ח': "בקורונה היה פחות נעים להיות חרדית. בשנה האחרונה בכל פעם כשהייתה הפגנה נגד גיוס חרדים, באו לשאול אותנו על מה אנחנו מפגינים, וצריך להסביר להם שמדובר בפלג קיצוני. מצד שני, המון אומרים לנו כל הכבוד. ואף פעם לא שאלו אותי מה דעתי על הגיוס, או מדוע בעלי אברך. בעבודה היומיומית אין פוליטיקה. אנחנו מכבדים אלו את אלו. אנחנו לא באים כדי לשנות אחד את השני. גם לי נשברו הרבה סטיגמות, למשל שחילונים מנותקים לגמרי מדת, שכולם שונאים אותנו. גדלתי בבועה בבני-ברק".
אסתי סלומון (47), יזמת חברתית חרדית מבית-שמש, אם לארבעה וסבתא לשלושה, מנכ"לית משותפת של עמותת "עתידה" יחד עם עו"ד משה רובינשטיין, מספרת: "בתקופת ההפגנות, הבנות אמרו לנו שהן צריכות תשובות. הבאנו רב, שהסביר להן כי דרכה של תורה איננה באלימות. אנחנו תומכות בבעלים אברכים, אבל לא תומכות באלימות. אנחנו לא מנותקים ממה שקורה במדינה. אנחנו מביאים להן כל הזמן מרצים ורבנים, גם בנושאים עקרוניים ויהודיים וגם בנושאים מקצועיים".
3 צפייה בגלריה
א'. "אבא שלי הפציר בי להשתלב רק בחיל האוויר, כי הוא תמיד אהב והתחבר לטיס ואני הגשמתי את חלומו"
(צילום: דובר צה"ל)
ומה לגבי התגובה של החברה החרדית? איך המשפחות שלכן מקבלות את זה?
נ': "המשפחה הקרובה קיבלה את זה ממש טוב, אבא האברך היה מאוד גאה בי, אולי מכיוון שהוא יליד חו"ל, הם התלהבו. בתחילת המלחמה, כשהבינו את התרומה שלי, למרות שכולם ידעו שמה שאני עושה סודי, כולם רצו לעזור לי בטיפול בילדה – חמותי, שכנות. היו אנשים בחברה, רחוקים יותר, שפחות התלהבו. אני מכבדת את דעתם".
ה': "המשפחה מאוד תמכה. אני מניחה שהיו כאלו שהרימו גבה אבל לא בצורה שהרגשתי".
א': "בסביבה שלי, של אנגלוסכסים, מבסוטים וגאים בי. אבא שלי הפציר בי להשתלב רק בחיל האוויר, כי הוא תמיד אהב והתחבר לטיס, ואני הגשמתי את חלומו".
ח': "לפני שהלכתי ל'עתידה' שאלתי רבנים מקובלים במגזר הליטאי. דווקא אחד הידועים, כששמע על התנאים בהן עובדות הבנות, אמר: 'הלוואי שכל בנות סמינר וולף המשתלבות בתחום המחשוב יעבדו כך'. הילדים שלי יודעים שיש קשר בין העבודה שלי ובין מטוסים, אבל כמובן, לא יודעים בדיוק מה אני עושה ואיפה אני עובדת. במטס הם הסתכלו לשמיים, ראו מטוסים ושאלו אותי: 'שם את יושבת?' החברה החרדית יותר נפתחה לעולם התעסוקה בתחום המחשבים בהשוואה לעבר. פעם הבנות הלכו רק למטריקס, שהעסיקה במתחמים מיוחדים חרדיות בלבד, ולא היה כל מגע עם גבר. היום, אולי בגלל הקורונה והזום, נפתחו האפשרויות, אם כי הצבא הוא עדיין דבר מוקצה, והמצב הנוכחי, הקמפיין נגד המגזר החרדי בנושא הגיוס, רק החמיר את זה.
"המקום שבו אני נמצאת הוא לא המושג צבא שהעולם החרדי מכיר. זה מקום עבודה כמו כל מקום אחר, שמאפשר לי לעבוד עם כל המגבלות והצרכים שלי כחרדית. כשאחיותיי וגיסותיי, כולן נשות אברכים שעובדות בתכנות, אומרות לי, את לא מבינה מה את מפסידה כשאת לא עובדת מהבית, אני מציינת שיום העבודה שלהן לא נגמר, ואילו אני מסיימת כשאני עוזבת את המקום, אחרי יום עבודה משש וחצי או שבע בבוקר עד שלוש, משרת אם".
תוכנית הדסים של "עתידה" התחילה ב-2017 עם 13 בנות שהועסקו בחיל האוויר בתוכנית פיילוט נועזת ביוזמת אסתי סלומון. סלומון, בוגרת "הסמינר הישן" בירושלים, אחד ממוסדות הלימודים היוקרתיים לבנות חרדיות, החליטה בגיל 30 ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, "בה יכולתי להוציא תואר אקדמי ללא תעודת בגרות". היא עשתה בי-איי בפסיכולוגיה, אם-איי במדעי המדינה, והיום היא בשנה השנייה לדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן. נושא הדוקטורט: "נשים חרדיות בצה"ל".
ב-2020 עבר פרויקט "הדסים" משבר והיה חשש שייעצר בגלל היעדר תקנים. אז חבר אל סלומון עו"ד משה מורגנשטרן, חבר מועצת עיריית בני-ברק, שסייע בגיבוש התוכנית ובשכנוע כל מי שניתן שיש לתוכנית עתיד ושכדאי להקצות לה תקנים ומימון.
עו"ד משה מורגנשטרןמהאלבום הפרטיבימים אלו מסיימות הכשרה בנות המחזור הרביעי של הפרויקט – 170 בנות שנבחרו מבין כ-1,500 שהביעו התעניינות. לפני כשבועיים נפתח הרישום למיון לקראת המחזור החמישי – 800 כבר נרשמו, וב"עתידה" צופים שמספרן יגיע לכ-1,700. בפועל יתקבלו כ-200 בלבד, ובמקביל כ-100 מבנות המחזור הראשון תצאנה מהפרויקט. מחצית המשתתפות בפרויקט רווקות, מחציתן נשואות, וכ-90% מהנשואות הן נשות אברכים שמפרנסות את משפחותיהן.
בתקופת ההכשרה הן מקבלות שכר שנגזר מהשכלתן הקודמת – 9,000 שקל לבוגרת סמינר ו-12,000 שקל לבעלת תואר בי-איי. זהו גם השכר שלהן בתקופת העבודה. את שכרן משלם צה"ל, שהוא המעסיק שלהן כאזרחיות עובדות צה"ל, מתוך כספים שמקצה לנושא משרד האוצר, שהוא גם זה המאשר את מספר התקנים בפרויקט.
אסתי סלומוןצילום: מור קופלרלדברי סלומון, המפקד של הצוות שבו הן עובדות הוא הבוס המעסיק, אבל אין לו סמכות פיקודית כלפיהן. הן אזרחיות עובדות צה"ל: "חוקי העבודה חלים עליהן, וכל מי שרוצה לעזוב יכולה לעשות זאת בהודעה של שבועיים מראש". סא"ל פינטו: "התקן כיום לכל אחת הוא לשלוש שנים, כולל תקופת ההכשרה. אחרי שנתיים מקיימים שיח עם העובדת – אם היא מעוניינת היא ממשיכה לשנה שלישית, מה שקורה כמעט אצל כולן. במקרים שבהם היחידות זקוקות להן אישית כמפתחות, והיו כאלו, הן דואגות להן לתקנים להמשך".
אלה שעוזבות משתלבות בקלות בשוק העבודה בתחומי המחשוב, בחברות כמו מובילאיי, אמדוקס, סטארטאפים פרטיים, התעשייה האווירית, משרדים ממשלתיים, מערך הסייבר הארצי, רפאל ועוד. "הן מגיעות לתפקידים בכירים כמנהלות צוותים, מנהלות בכירות, עם משכורות של 30,000 שקל ויותר – פי שלושה ממה שהרוויחו כאזרחיות עובדות צה"ל. צה"ל מהווה עבורן את הניסיון התעסוקתי הטוב ביותר. הן עושות אצלנו את שלב הג'וניור ותורמות לשוק התעסוקה, בו הן מכפילות ומשלשות את שכרן, מה שגורם לצמצום הפערים הכלכליים", מסבירה סא"ל פינטו.
בעקבות הצלחת הפרויקט, זינק תקציב עמותת "עתידה" מ-1.5 מיליון שקל ב-2022 ל-3.5 מיליון ב-2024, הודות לתרומות של קרנות ואנשים פרטיים בארץ ובחו"לֹ, רובם אנשי עסקים חרדים.
בכל זאת, הפרויקט יצטרך להתמודד עם סימן שאלה גדול: תחום ההייטק מאבד מזוהרו במגזר החרדי, בגלל הקושי הכללי להשתלב בשוק העבודה. לפני שנתיים סיימו 1,300 בנות את מגמות המחשוב בסמינרים החרדיים, ועוד כמה מאות סיימו במכללות. בשנה שעברה נסק המספר ל-1,900, וחלק ניכר מבוגרות השנתיים האחרונות טרם השתלבו בשוק העבודה. על רקע משבר ההייטק העולמי והמלחמה, שהשליכו על השוק הישראלי, הסיכוי להשתלבות בעבודה לבוגרים חסרי ניסיון ירד משמעותית, והוא יורד אף יותר כשמדובר בבנות חרדיות. "גם המתחים בין המגזר החרדי לחילוני לא תרמו", אומר גורם העוסק שנים בשילוב בנות חרדיות בתחום המחשוב. התוצאה: ירידה דרסטית של 25%-30% בהרשמה למסלולי המחשוב בסמינרים, כשהכוכב החדש שאליו פונות הצעירות החרדיות הוא עולם חשבות השכר, ראיית החשבון, הנהלת החשבונות וגם מקצועות אחרים.
סלומון מנסה לייצר פתרון באמצעות פנייה לבנות הפריפריה החרדיות: "אנחנו מנסים למצוא תורמים למימון מרכזי לימוד והכשרה במקצועות הטכנולוגיה במסגרת לימודי ערב בנתיבות, אופקים וצפת, מתוך הבנה שבפריפריה אין להורים את הכסף הנדרש למימון מסלולי הלימודים הטכנולוגיים, ומאידך, ב-2026 יועתקו בסיסי צה"ל רבים לנגב ותידרש תוספת כוח אדם, בין השאר בתחום הטכנולוגיה. אנחנו מנסים לייצר שת"פים בין התורמים, המדינה והרשויות המקומיות. עיריית נתיבות כבר הקצתה לנו מבנה".
ח' רואה פתרון נוסף: "אם הצבא יסכים לבצע את הכשרת המחזורים החדשים בבני-ברק, כשהמרצים והמרצות מגיעים בלבוש אזרחי, תהיה הצפה של בנות. בינתיים הצבא לא הסכים".
ח': "אם הצבא יסכים לבצע את הכשרת המחזורים החדשים בבני ברק, כשהמרצים והמרצות מגיעים בלבוש אזרחי, תהיה הצפה של בנות. בינתיים הצבא לא הסכים"
החדשות הטובות, מצד שני: ההתנגדות לפרויקט "הדסים" מצד ראשי המגזר החרדי, שליוותה אותו בראשית דרכו, דעכה. "אין אישור ציבורי של הרבנים המובילים, אבל יש שתיקה, כי צורכי עמך מרובים – הבנות שסיימו לימודי תכנות יושבות בבתיהן ויוצאות מדעתן", אומר אותו גורם. גם עו"ד מורגנשטרן מודה שהופתע מרמת הבנות שנרשמו למחזור הרביעי של הפרויקט, שמסיימות בקרוב את הכשרתן, בהן בוגרות הסמינרים הנחשבים ביותר במגזר, כולל בנות רבנים ואדמו"רים, מה שמלמד הן על השינוי ביחס והן על מצוקת הבוגרות בשוק העבודה.
"האתגר הגדול של פרויקט 'הדסים' הוא לתת מענה לאורח החיים החרדי של הנשים בסביבה שמותאמת להן והרצון של היחידות לקלוט אותן, שרק הולך וגובר בגלל תרומתן המשמעותית", אומרת סא"ל פינטו, שמשבחת את המסגרת שיצרה "עתידה", כולל ההכשרה שלפני ההשתלבות בעבודה והדרישה לתנאי עבודה מתאימים, כמו ישיבה בנפרד מגברים. עו"ד מורגנשטרן מספר: "פנה אליי ראש צוות, מפקד שנוהג לבצע את הישיבה הרבעונית אצלו בבית, כולל ארוחות בוקר וצהריים, ושאל האם הוא יכול לעשות זאת. הוא הבטיח שיביא ארוחות כשרות למהדרין. התשובה הייתה לא, תעשה את הישיבה בבסיס, זה מקום עבודה ולא מפגש חברתי. היום יש הבנה גם בצוותים שהסיפור יותר מורכב, שלא כל התנהגות תהיה מקובלת עבור הבנות".
לדברי סלומון, תפקוד הבנות במלחמה סיפק דחיפה משמעותית לעניין של צה"ל בשילוב הבנות ביחידות הטכנולוגיות השונות. ואכן, אחד הבכירים מהצד של צה"ל בפרויקט אמר לי: "הופתעתי מהמפגש עם הבנות החרדיות, הן מקבלות ציונים מאוד גבוהים. מי שלא מכיר את החברה החרדית, לא יודע שהבנות לומדות לימודי ליבה מלאים". והוא לא היחיד. הרצון של היחידות השונות לקלוט את החרדיות הכישרוניות השפיע במקומות בלתי צפויים, כמו למשל התנאים לקבלת סיווג ביטחוני. אחת השאלות שהכשילו בנות מקבלת סיווג הייתה אם מישהו מבני המשפחה שירת אי פעם בצבא. היו בנות לא מעטות שענו בשלילה ונחסמו. מאבק שניהלו בנות שעברו את כל מבחני הכישורים, הצליח להוריד את השאלה הזאת כמכשול.
עם זאת, בצה"ל חייבים להקפיד להימנע מכל אפשרות שייווצר דימוי כאילו הנערות מתגייסות לצבא: המאבק נגד גיוס נשים דתיות וחרדיות, שליווה את השנים הראשונות להקמת המדינה, הוא אחד המאבקים הקשים ביותר בישראל.
אלוף יניב עשור, מפקד אכ"א לשעבר, מי שליווה את הפרויקט, מדגיש גם אחרי שעזב את חשיבותו החברתית: "המאמץ שבו אנחנו מביאים נשים חרדיות לעבוד בכל זרועות ואגפי הצבא במקצועות טכנולוגיה גבוהה, יש בכוחו להפיל חומות ולבנות גשרים. אני משוכנע שהן לומדות יותר על הצבא ועל החברה הישראלית, ואני רואה את ההשפעה של המפגש הזה גם על משרתי צה"ל שלא שייכים לחברה החרדית. אני מאמין שהמפגש הישיר, החיכוך היומיומי והעשייה הביטחונית תורמים ללכידות החברתית".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
