דרור בלבן (43), חקלאי ממושב מבקיעים, אב לשניים, הסיע ב-7 באוקטובר את העובדים התאילנדים שלו בטנדר. בתוך אירועי אותו יום הם זוהו בטעות על ידי כוח משטרתי כחוליה של מחבלי נוחבה, ונפתחה אש תופת על הטנדר. "הייתי בבית. בשש וחצי בבוקר התחילו האזעקות. אחרי כשעה התקשרו אליי התאילנדים שעובדים אצלי ואמרו שיש נפילות טילים ליד החממות. המגורים שלהם נמצאים בשטח חקלאי, בין מושב מבקיעים למושב גיאה. שלחתי את העובד שלי, תמיר אסטרחן, שיביא אותם אליי הביתה, שלא יהיו לבד במקום לא מוגן".
רק בשבועות האחרונים דרור הצליח לשקם את המשק, ומגדל 10,000 דונם של פלחה ומטעים, אבוקדו וליצ'י. הוא מעסיק חמישה תאילנדים. אחד מהם, ינום שמו, הוא העובד היחיד שחזר לעבוד עם דרור. השאר שבו לתאילנד. לאחר שחזר לשדות, דרור מצליח לשחזר בפעם הראשונה את אירועי השבת ההיא, כשקיבל את חייו במתנה. "עד השעה 12 וחצי הכל היה יחסית בסדר", הוא מספר, "העובד שלי קיבל צו מילואים והיה צריך לצאת. החלטנו לרדת לשטח, להביא את הטרקטורים ולהחזיר את התאילנדים למגורים שלהם. נכנסנו לטנדר שלי. תמיר נהג, עובד שלי ישב לידו. מאחור ישבנו אני, גיסי נועם גיא, ועוד שני פועלים תאילנדים.
"בארגז של הטנדר ישבו שבעה תאילנדים. ירדנו לשטח ועברנו מתחת לכביש, נסענו לאורכו וגם לכיוון מזרח. איך שעברנו את הכביש פתאום אנחנו שומעים יריות. תמיר עצר את האוטו. אני אומר לו, 'מה אתה עושה? יורים עלינו, סע'. הוא מתחיל לנסוע במהירות, התאילנדים נשכבו בארגז מאחורה והורידו את הראשים. נוסעים, וכל הזמן חוטפים אש מטורפת. הייתי בטוח שאלה מחבלים. יותר מאוחר גיליתי שהעובדים מאחור נפגעו. ינום חטף כדור בראש, עובד אחר חטף כדור ברגל".
התקשרנו לכל העולם, לא ענו
דרור ממשיך לתאר את הנסיעה הדרמטית והירי מכל עבר: "נסענו לכיוון מושב גיאה וכל הזמן יורים עלינו. נכנסנו למושב כשאני בטוח שרכב של מחבלים רודף אחרינו. פתאום נועם אומר שירו בו בגב, ואז אני רואה שגם שני פועלים מדממים, אחד מהם ללא הכרה עם פציעת ראש. מתקשרים למד"א, לאמבולנסים - לא עונים. כלום. שכנה, אחות בבית חולים ברזילי, באה עם אינפוזיה ונתנה טיפול ראשוני לפצועים. התחלנו גם לעשות חבישות וחוסמי עורקים. איכשהו הצלחנו להזעיק שני נהגי אמבולנס. אחד השכנים אמר שגם הוא ירה עלינו כשראה את הטנדר נכנס למושב. פתאום מגיע רכב צבאי עם ארבעה חבר'ה, שהוקפצו כי חשבו שאנחנו מחבלים.
"כלומר, חטפנו אש מכמה כיוונים. האוטו היה מחורר מיריות. אחרי כמה דקות הגיעו עוד שלושה רכבים משטרתיים ממוגנים, בלי לוחית רישוי. יורדים חבר'ה רעולי פנים ושואלים אותי מי נסע לפניי כמה דקות, מזרחית לכביש 4. אמרתי להם שאני, עם הפועלים, אז הוא אומר לי 'אנחנו ירינו עליכם'. הם היו שלושה צוותים, בכל צוות ארבעה אנשים. הם דיווחו בקשר שטנדר של מחבלים נכנס למושב, וכולם ירו עלינו".
ינום, רווק בשנות ה-30 לחייו, נפצע אנושות ופונה לברזילי באשקלון ומשם לתל השומר. "ינום עובד אצלי חמש שנים. לא חשבתי שהוא ישרוד. הוא היה במצב אנוש. הוא היה מורדם ומונשם ארבעה חודשים ולא ידעו אם הוא ישרוד. כשהעירו אותו הוא לא זיהה אף אחד, לא ידע מה קורה סביבו. היום הוא כבר חזר לעצמו, פחות או יותר. ביטוח לאומי הכיר בו כנפגע פעולות איבה. הטיסו במיוחד בשבילו מערכת מיוחדת מארה"ב לטיפול בראש. אחת הרופאות אמרה לי, שבמעט מאוד מדינות בעולם הצוות הרפואי מצליח להשאיר אדם בחיים אחרי פציעת ראש כל כך קשה. ישראל היא אחת המדינות האלה".
עם אילו קשיים אתה מתמודד היום כחקלאי?
"קשיים מסוגים שונים. זה מתחיל ממזג האוויר, שזה כמובן לא בשליטה של אף אחד. לדוגמה, השנה הגשמים מתחילים מאוחר. היינו כבר אמורים לסיים את הזריעות ועדיין לא התחלנו, כי הטמפרטורות גבוהות יחסית לעונה. יש את נושא הגניבות החקלאיות, שזה דבר בלתי נסבל ואנחנו במלחמה יומיומית על זה. לא תמיד יש מי שיעזור לנו. וכמובן המלחמה, שהשפיעה גם על הקושי בגיוס פועלים. התאילנדים עזבו. גם העובדה שבאזור שבו אנחנו מגדלים תוצרת יש שטחים צבאיים סגורים, מקשה מאוד על העבודה. אבל חשוב לדעת שלמרות הכל, בעיניי זה עדיין שווה את זה. אנחנו מתמודדים עם הכל. צריך שתהיה מודעות בציבור למה שהחקלאים עוברים כדי שבסוף העגבנייה תגיע למדף, או שהחומוס יגיע לקופסה. שיידעו שיש אנשים מאחורי זה. חשוב שאנשים יידעו ויעריכו, שאנשים שמסתובבים בשדות לא יעצרו שנייה לקטוף ולא יעצרו שנייה לקחת איזו שקית במטע אבוקדו, מבלי לחשוב בכלל שזו פרנסה של אנשים".
עד כמה המדינה תומכת בחקלאים ובחקלאות?
"אם היית שואל אותי את השאלה הזאת לפני שנתיים או שלוש, הייתי אומר לך חד-משמעית - לא עוזרת מספיק. המדינה לא מבינה את ענף החקלאות והמורכבות. ניסו לעשות רפורמות כאלה ואחרות. אני חושב שמאז המלחמה חל שינוי בתפיסה של החקלאות. שינוי בעיני הממשלה, בעיני המנהיגים. זה עדיין לא מספיק ואני מקווה שזה ישתפר. יש לי תקווה שזה ימשיך ככה ולא יתמסמס אחרי שהמלחמה תיגמר ורוחות הקרב ייעלמו. פשוט, יש פה הרבה דברים שאפשר לשפר ולעשות יותר טוב. המדינה חייבת תמיד לבוא לקראת החקלאים, לרסן את היבוא ולדאוג שאפשר יהיה להתפרנס בכבוד ולשמור על הקרקע. אני חושב שלאחרונה יש אהדה מסוימת בציבור באופן כללי, יותר מאשר בעבר. אני בטוח שהחקלאות בעוטף עזה תנצח הכל בסוף".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.01.25
