מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת שטראוס כהן, מקיבוץ עין השופט.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: איילת (41), מיכה (50) וליאו (13)
הבית? איילת: "אנחנו גרים בקצה הקיבוץ בקרוואן של 42 מטר שהביאו ב-1991 לעלייה הרוסית. לא משלמים שכירות".
עין השופט? מיכה: "אני מהקיבוץ. נולדתי וגדלתי פה אבל היה לי חשוב לצאת כדי להעריך את המקום הזה מחדש. הסתובבתי בעולם. הייתי כמה שנים בניו-יורק, צפון-קרוליינה, קולורדו. הגעתי למקומות מוזרים. אמא שלי אמריקנית. היא הגיעה לאולפן בקיבוץ בסוף שנות ה-50. אבא שלי בא מהשואה בהונגריה והם התחברו פה".
מה עשית בחו"ל? מיכה: "עבדתי בהמון דברים. מכרתי מודעות לעיתון בניו-יורק, ניהלתי משמרת בשטיפת מכוניות הכי גדולה במנהטן, עבדתי במובינג, עבדתי בבית קפה. הייתי קיבוצניק שלא יודע כלום והלכתי להתנסות ולראות את העולם. הקיבוץ זה בועה. עושים לך הכל, מטפלים לך בהכל. לא עשיתי כביסה אף פעם, לא היה לי חשבון בנק או כרטיס אשראי. אין אני, יש אנחנו. בניו-יורק הייתי עושה קפה וממלא את הקומקום עד הסוף. ומישהו שאל אותי, 'למה אתה עושה את זה?'. אמרתי לא יודע, אולי מישהו יבוא. והוא שאל, 'מי יבוא? זה רק אנחנו כאן'. זה טבוע בנו כל כך חזק. לקח לי 7 שנים עד שחזרתי".
למה חזרת? מיכה: "הייתי באריזונה עם חבר אינדיאני ורציתי ללמוד עליהם, ולחיות איתם, והוא שאל אותי, 'איפה נולדת ומה אתה יודע על המקום שממנו באת?'. אמרתי לו שאני ישראלי והאמת שאני לא יודע יותר מדי. אז הוא התעקש: 'לך הביתה, תחקור מי אתה, ואם זה לא יעניין אותך תחזור ותלמד עלינו. אבל קודם תדע מי אתה'. קיפלתי את הדברים וחזרתי הביתה".
איילת? "אני גם קיבוצניקית מיחיעם. הכרתי את מיכה כשהייתי בת 14 כשאח שלי היה שותף שלו בחדר כשהם עבדו יחד במעגן מיכאל. כשהייתי בת 24 משהו תפס כיוון אחר והפכנו לזוג והגעתי לגור איתו בעין השופט. מצד אחד אני כבר חלק מהמקום ומצד שני אני תמיד אהיה לא מפה".
הקיבוץ? איילת: "הקיבוץ הופרט ב-2016 והוא עדיין מאוד סוציאלי. מסבסדים את החינוך, את הבריאות, את חדר האוכל. יש צי רכב של הקיבוץ שאפשר לקחת. אבל אתה צריך להתפרנס בכוחות עצמך כשיש לנו רשת ביטחון פנימית כי חבר קיבוץ לא יכול לחתום אבטלה. יש פה קהילה מאוד חזקה ועושים המון דברים יחד. יש גם מסי קהילה שנועדו להחזיק את כל המערכת הזו כי בסך הכל אנחנו חיים פה בסוג של קאנטרי קלאב. יש בריכה, ומגרשי טניס וחוגים והפעלות וספרייה לילדים והדשאים צריכים להיות ירוקים". מיכה: "החיים פה יקרים כמו בכל הארץ. אתה אמנם מקבל איכות חיים אבל כל הזמן אתה צריך לחשוב על כסף ולהביא משכורת טובה". איילת: "ההפרטה נתנה הרבה יותר חופש".
מה אתם עושים? איילת: "אנחנו יוצרים גלגלי תפילה". מיכה: "זה חפץ קדושה טיבטי שמכניסים בפנים מנטרה טיבטית שחוזרת על עצמה המון פעמים, מנטרת החמלה, וכל סיבוב של הגלגל שולח אותה החוצה לכולם. זה אקט לא אנוכי". איילת: "אנחנו עושים גם גלגלי תפילה עם תפילות של אמונות אחרות כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם".
איך זה התחיל? מיכה: "אני למדתי בודהיזם כשחזרתי לקיבוץ. זה ריתק אותי. התאהבתי בטיבטים והייתי הולך לסדנאות של מורים שהגיעו לארץ. אתה לומד להיות יותר כן, עדין, סבלני, יותר אוהב ומקבל. זה לא דת אלא דרך חיים. ב-2008 הגיע מורה גדול ולא יכולנו ללכת אבל אח שלי התקשר משם ואמר, 'אתם חייבים לבוא, אפילו לשעה'. והגענו לשעה האחרונה והיה לו גלגל תפילה ביד מעץ, ומשהו בזה היפנט אותי והחלטתי לעשות כזה".
גלגלי תפילה? מיכה: "חקרנו כמה חודשים, קיבלנו אישור מהמורים שלנו, והתחלנו להכין. אני הייתי עושה את העבודה בעץ ואיילת שהיא אמנית מאיירת ומעטרת את זה. בשנים האחרונות אנחנו ממש מתפרנסים מזה ועזבנו את העבודות האחרות בקיבוץ". איילת: "זה חפץ עוצמתי שמנקה קארמה שלילית וחשבנו להכין אחד לעצמנו אבל אנשים התחילו לבקש. אחרי הסביבה הקרובה התחילו לפנות אלינו גם מחו"ל. התברר לנו שיש אולי שלושה בעולם שעושים גלגלי תפילה מעץ. העבודה גדלה והיינו צריכים מקום, והקיבוץ נתן לנו לול ישן ופה הקמנו את הסטודיו. זה היה מסובך בהתחלה כי הקופה היתה משותפת והיינו צריכים ללמד את הגזבר מה זה פיי-פאל ומה זה סליקה של כרטיס אשראי. היום זה כבר עסק פרטי ו-99% זה ליצוא למרות שבתקופה האחרונה משהו השתנה".
מלחמה? איילת: "בגלל שאנחנו מישראל יש ירידה ניכרת בהזמנות אז אני עובדת גם בכלבו של הקיבוץ, אבל אני מקווה שזה יעבור ונחזור להתמקד במה שאני אוהבת לעשות".
מצב כלכלי? איילת: "בחודשים האחרונים פחות טוב ויש חששות".
הבילוי שלכם? איילת: "בחורף אנחנו אוהבים ללקט פטריות ביער. אוהבים לנסוע לארה"ב ולבקר את המורה שלנו גארצ'ן רינפוצ'ה באריזונה, איש מעורר השראה. היה שווה שאח שלו התעקש שנגיע לפגוש אותו לפני כל כך הרבה שנים, כי השעה הזו שינתה את חיינו".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
