מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת פרגו, ממושב נעמה שבבקעת הירדן.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
בצילום: רעות (33), אלי (36), ירדן (7), נבו (5), אביב (בת שנה) והכלבה טובה.
הבית? בית קרקע עם נחלה. רעות: "זה היה בית שאחי בנה אבל הוא עבר לארה"ב ולא מתכוון לחזור והוא בנדיבות גדולה העביר לנו את הבית אז אין לנו משכנתה או שכירות".
נעמה? רעות: "זה מושב חקלאי שהשם שלו היה בעבר נעמי. אני ממשפחה שכולה, אחי נהרג במלחמת לבנון השנייה ואמא שלי רשמה על הכרית של הקבר שהוא גר בנעמה, כי ככה היינו קוראים ליישוב בבית. כשרצו לשנות את השם על הקבר אמא שלי התעקשה לשנות את שם היישוב במקום, ואמרה שנעמ"ה זה 'נוער עברי מיישב הבקעה'. אמא שלי היא בולדוזר ואם היא מחליטה משהו אף אחד לא יעצור אותה. מאז המקום הזה נקרא נעמה. יש פה כ-60 תושבים שעדיין חיים על חקלאות. בעיקר תמרים. אני גדלתי כאן ואלי הוא בכלל מהקצה השני של הארץ, מקיבוץ חניתה".
קיבוצניק? אלי: "זה קיבוץ ביער עם מזג אוויר אירופי וגרנו בו כמה שנים אבל אז החלטנו לחזור לבקעה ליד ההורים של רעות כי הייתה הזדמנות עם הבית. העלויות פה נמוכות יחסית לשאר הארץ ומבחינתי הפלוסים עלו על המינוסים. אני הידרותרפיסט, מטפל במים וזה מצריך ממני לעבוד בירושלים שזה שעה פלוס לכל כיוון אז אני הרבה לא בבית והקרבה להורים נותנת לנו הרבה תמיכה".
הידרותרפיסט? אלי: "אני עובד עם אוכלוסיות שונות. טיפול בתינוקות, ילדים עם צרכים מיוחדים, נכים או כאלה שצריכים שיקום. המגוון עצום. אנשים נכנסים לבריכה ואז יש מגוון טיפולים ויש גם טיפולי חוויה כמו וואטסו שזה טיפולי גוף-נפש. הבעיה שבכל האזור אין שום בריכה טיפולית והחלטנו לשנות את זה ולהקים פה בבקעה בריכה ועסק חדש. אנחנו נביא את 'תל אביב' לבקעה. אנחנו על זה".
עסק? אלי: "בדיוק לקחנו משכנתה על הבית של 350 אלף שקל כדי להקים את הבריכה שאנחנו רוצים". רעות: "אלי מעולה במה שהוא עושה ואם בן הזוג שלי סוף-סוף מצא את ייעודו אני מאחוריו בכל הכוח. אנחנו כבר שנה וחצי בהליך של תכנון כי זה פרויקט מורכב. זו בריכה טיפולית שתיתן מענה לכל סוגי הצרכים שפשוט אין פה בבקעה". אלי: "זה מתיש כי צריך המון אישורים. אנחנו מאמינים שיהיה לזה ביקוש כי אפילו אנשים מירושלים כבר אמרו לנו שיעדיפו להגיע אלינו מאשר להיכנס לתוך העיר עם כל הפקקים והעומס".
כמה אתם חוששים? אלי: "אני בטוח שהעסק יעבוד ויצליח. זה כבר רץ אצלי בראש ואני יודע שאנשים יגיעו". רעות: "אני רועדת מפחד. אני בטוחה בכמה שאלי טוב, אבל הקושי שלי זה ההתחייבות ומשכנתה ובסוף אתה לא באמת יודע מה יביא העתיד. כשישבנו בבנק עם הפקיד הוא פתאום אמר לי, 'רעות את כל הזמן מתנשפת, אל תדאגי כל כך'. אפילו לא שמתי לב כמה זה יושב עליי".
מה את עושה? "אני ספרנית. הייתי גננת ועסקתי בחינוך הרבה שנים אבל זה נורא קשה עם ילדים קטנים. כשסיימתי חופשת לידה הספרנית המיתולוגית במועצה, שהייתה הספרנית שלי בביה"ס, יצאה לגמלאות וקפצתי על המציאה. זו עבודה נעימה, רגועה וכשמשעמם לי אני קוראת ספר טוב. איפה עוד אתה יכול לשבת רגל על רגל ולקרוא ספר בעבודה".
רמת חיים? אלי: "בגלל שהתחלנו להקים את העסק בלי שהייתה לנו את המשכנתה, השקענו את החסכונות ונכנסנו גם למינוס, אבל בסך הכל אנחנו בסדר כי קיבלנו עזרה מההורים וגם אין לנו עלויות דיור. גם החיים מחוץ לקו הירוק הרבה יותר זולים. ההתנהלות הכלכלית שלנו צנועה ואנחנו לא מתפרעים". רעות: "אמנם אנחנו במקום מבודד אבל אתה מקבל פה איכות חיים וקהילה. הילדים מסתובבים חופשי ועצמאיים ואין הרבה פיתויים אז אתה גם לא מבזבז על שטויות". אלי: "אנחנו לא יוצאים כל שני וחמישי למסעדה כי אין פה".
מחוץ לקו הירוק? אלי: "אנחנו לא מתנחלים אלא מתיישבים, כי מי שבא לפה לא הקים מאחזים, זה מושב חילוני בצביון וזו אוכלוסייה שונה מהיישובים בשומרון". רעות: "אמא שלי תמיד אמרה שאם יבואו לפנות אותנו - נקום ונלך, אבל אנחנו גרים במקום חשוב ביטחונית. יש תמיד עננה ביטחונית מעלינו למרות שבדרך כלל רגוע. אמא שלי באינתיפאדה השנייה עברה פיגוע ירי עם אחותי ברכב. הן יצאו בנס אבל זה שרט אותנו. אני נוסעת וסורקת את הדרך כל הזמן, זה קיים וכל הזמן ברקע".
הבילוי שלכם? רעות: "יש אירועים שהמועצה מארגנת, הופעות והצגות, שאנחנו לא הולכים כי אין לנו זמן. אבל לפחות זו אפשרות. אני לא אשקר, בעיקרון אין לנו. אנחנו קצת בלופ של החיים". אלי: "הבילויים המשפחתיים הם סביב שישי-שבת כי שנינו לא עובדים ולפעמים אנחנו נוסעים לצפון להורים. תבין, אנחנו רחוקים מכל מקום".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
