לפני כשנתיים החלה גילי (שם בדוי), כיום בת 15 מהמרכז, לפצוע את ידיה. הילדה השמחה והחברותית שהייתה אך לפני שנים בודדות, הלכה ונעלמה, נכנעת למה שיאובחן בהמשך כ"חרדה חברתית".
הרבה לפני הפגיעה העצמית שמו לב הוריה שמשהו מוזר מתחולל. "היום אנחנו יודעים שזה כנראה התחיל סביב כיתה ב'-ג'", מספרת אימה של גילי. "בהפסקות היא העדיפה לקרוא ספר בכיתה ולא לצאת לשחק. היועצת ייחסה את זה לעובדה שהיא אובחנה כמחוננת, שמתקשה קצת לתקשר עם בני גילה, ופטרה זאת בכך שזה בטח יעבור לה בחטיבת הביניים. באותו הזמן הילדה לא הראתה מצוקה, אלא שבתקופת הקורונה המצב החריף".
האם מספרת שלבתה היו שתיים-שלוש חברות שעימן נהגה להיפגש, ובהדרגה המפגשים התמעטו, והיא פחות ופחות התעניינה בהן. היא החלה להסתגר שעות בחדר, מחוברת לנייד, ויצאה רק לקחת אוכל. "מילדה דברנית ודעתנית, גילי הפסיקה פתאום לדבר, וזה החמיר בסגרים של הקורונה. הבחנו בכך וחשבנו שזה קשור לריחוק החברתי. בבית הספר היא לא דיברה בכלל עם ילדים ומורים, אלא אם פנו אליה, וגם אז ענתה בלחש. היא גם הפסיקה לצאת לטיולים כיתתיים, ובכל צורך ביקשה שאהיה ה'פה' שלה ואדבר עם המורה, עד שנמנעה לצאת לבד אפילו למכולת. בהמשך הפסיקה ליצור קשר עין, ובכל מקום מחוץ לבית נצמדה אליי, כולל בביקורים משפחתיים. השיא היה כשהחלה לפצוע את עצמה. בדיעבד הבנו שכך פרקה את החרדה שחשה, לאחר שלא מצאה דרך לדבר על כך עם איש".
מתי הבנתם שמדובר בחרדה חברתית? ובאיזו מסגרת היא אובחנה?
"לגילי הייתה חברה קרובה אחת, שכינינו אותה 'העוגן', וכשהחלו מסיבות בת מצווה, היא סירבה ללכת אליהן מלבד לזו של אותה חברה. כשהגיעה השעה להתכונן למסיבה, גילי החלה למשוך זמן ובשלב מסוים התחילה לבכות. בכל פעם ששאלתי מה קרה והאם היא מעוניינת ללכת לאירוע, ענתה 'אני לא יודעת'. בסוף ויתרה והסתגרה בחדר. נכנסתי אליה וניסיתי לדובב אותה כמה וכמה פעמים, עד שלבסוף היא נפתחה ושיתפה אותי בקושי שלה לדבר ולהתחבר לילדים, וכמה קשה לה במיוחד כשאותה חברה טובה – 'העוגן' - פונה ומדברת עם ילדים אחרים, והיא, להרגשתה, נשארת לבד.
"גילי החלה באותה תקופה טיפול רגשי קבוצתי, אבל המטפלת שמה לב שמדובר במקרה חמור והמליצה על אבחון פסיכיאטרי, ואומנם פסיכיאטרית הילדים אבחנה חרדה חברתית אקוטית".
אילו טיפולים גילי עברה ועדיין עוברת?
"מעבר לכדורים נוגדי חרדה ודיכאון, שעשו פלאים בהורדת מפלס החרדה, היא בטיפול פסיכולוגי בשילוב CBT, שמעניק לה כלים להתמודד עם החרדה, כשזו מגיעה, לצד כלים חברתיים. כל אלה, יחד עם הכלה ותמיכה משפחתית, סייעו לה להתגבר ולהיפתח".
מה המצב היום?
"מצוין. זה לקח קצת יתר משלוש שנים, והיום היא שמחה ומוקפת חברים, יוצאת למפגשים, תנועת נוער, טיולים ואף מתנדבת במד"א. כל הסביבה רואה את השינוי, והיא למדה לשתף בעת קושי. החרדה כנראה תמשיך להיות שם, אבל היום היא יודעת לנהל אותה. לאחרונה היא ירדה בהדרגה במינון הכדורים עד למצב שבו היא לא נוטלת כלל".
מה המסר להורים שמזהים אצל ילדיהם תופעות דומות?
"הורים, אל תסתכלו על הילדים - תראו אותם! אם היינו מודעים לתופעה כשרק הופיעה, אולי היינו חוסכים לילדה המון עוגמת נפש וסבל. אם אתם רואים פתאום שהחברים נעלמו, והילדים עצבניים יותר או שקטים יותר גם בבית, אם הם נמצאים המון שעות בחדר מול מסכים, אל תגידו לעצמכם 'ככה הנוער מתקשר היום'. כנסו לחדר שלהם כמה פעמים ביום, שבו שם ודברו איתם, וגם אם הם לא עונים או אומרים 'הכול בסדר', תמשיכו לנסות. אתם יכולים לתרץ כניסה לחדר בכך שאתם 'צריכים' רגע שקט מהבית, ולשאול אם אפשר להיות איתם קצת, ואז פשוט לשבת שם ולשתוק. מניסיון, אחרי כמה פעמים כאלו יוצאים דברים".
רצון לצמצם נוכחות
"מה שנקרא כיום חרדה חברתית, נתפס עד לפני לא הרבה שנים כביישנות או מופנמות שתחלוף בהמשך החיים, לא כמשהו שחשוב לטפל בו מוקדם. אבל יש לתופעה הזאת השלכות לאורך זמן", מסבירה היילי קציר מעמותת "רקפת", המפעילה בפריסה ארצית קבוצות חברתיות רגשיות למתמודדים עם קשיים חברתיים על רקע של מופנמות וחרדה חברתית.
אז מהי חרדה חברתית ואיך מתבטאת?
"מדובר בקושי או חוסר מסוגלות לעמוד בסיטואציות חברתיות הכי טריוויאליות. זה לא תואם את המציאות וזה לא תלוי בנקודת זמן. בחרדה חברתית הפחד - שהוא מנגנון חיוני שמסייע לנו בדרך כלל - אינו מידתי או רציונלי, והתחושה שעולה היא 'אני אשפיל ואביך את עצמי'. המתמודד הולך ונמנע ממשימות יומיומיות, כי אינו מסוגל לתפקד בשדה החברתי. זה משתנה מאדם לאדם ומתרחש בתקופות שונות אצל אותו אדם. מתבגר עם חרדה חברתית בטוח שכולם מסתכלים ומדברים רק עליו, והמחשבות האלה, שנמצאות אצלו בראש, גורמות לו לרצות לצמצם נוכחות. מדובר בדרך כלל באנשים אמפטיים ורגישים.
"גם הסימפטומים משתנים מאחד לשני וכוללים בין היתר דופק מואץ, כאב ראש או בטן, סחרחורת והסמקה, שנחשבת לסימפטום קשה במיוחד, כי אי אפשר להסתיר אותה, והמתמודדים משוכנעים שזה גורם לסביבה לצחוק עליהם עוד יותר. כך בהדרגה מופעל מנגנון הימנעות, שבו הם מתרחקים מהסיטואציות, וזה מייצר נשירה סמויה וגלויה מבתי ספר".
על־פי נתוני העמותה, 12-10% מהאוכלוסייה מתמודדים עם מופעים שונים של חרדה חברתית, ואצל 7% מהם קיימת גם הימנעות (ניתוק) מהחברה. "הסכנה היא שככל שאתה מתרחק ונמנע מחברת אנשים, נוצרת פגיעה בשייכות, שמביאה לדיכאון, ודיכאון מוביל לצריכת חומרים נוגדי דיכאון, ובמקרי קיצון זה עלול להוביל אפילו לאובדנות", מסבירה קציר. "הסממנים הראשונים מתחילים סביב גילאי 15-12, אולם יותר משליש מהמתמודדים פנו לעזרה רק אחרי 15-10 שנה. המשמעות היא עשור שלם של פגיעה קשה בחיים החברתיים, כי במשך שנים אתה משכנע את עצמך מבפנים שזה קושי שאתה לא יכול להתמודד איתו. ברקפת אנחנו מבקשים לחשוף למתמודדים את הקושי בשלב מוקדם ולהתחיל כבר שם את העבודה כדי לאפשר להם חיים בריאים ומלאים".
האם החרדה מולדת או תלויה בטריגר כלשהו?
"גם וגם. לכן בעמותה פועל תחום הורים, גם כדי לסייע להם להיות חלק מהתהליך שהילדים עוברים, וגם כי חלקם מסתובבים בעצמם עם חרדה חברתית שהם לא מודעים אליה, וזה משפיע על הילד".
החרדה משפיעה על היכולת ללמוד
לדברי קציר, בעיות חברתיות בקרב ילדים קטנים אינן מאובחנות כחרדה חברתית, אלא קשורות יותר למיומנויות חברתיות, ולכן ההתמקדות בעמותת רקפת היא בגיל חטיבת הביניים ומעלה. כיום פועלות סדנאות של העמותה במערכת החינוך, כחלק מתוכנית "מעברים". "זיהינו את הקושי הגדול במעבר בין היסודי לחטיבה, מהסיבה שבני נוער בשלב זה מוצפים הורמונלית, וההתמודדות בקרב מי שמתמודד עם חרדה חברתית, מורכבת מאוד. בתי הספר בעצמם זיהו, שהקושי החברתי-רגשי משפיע על הפניות ללמידה".
איך מאבחנים חרדה חברתית?
"את האבחנה עורכים פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, ויש גם כלים ושאלונים לאבחון עצמי מקדים, אבל אם ההורה חושד שהקושי החברתי הוא מעבר לקושי המוכר והתואם גיל, אז פותח שאלון ליבוביץ, שבודק איפה אתה נמצא על הסקאלה. זה לא אבחון רשמי, אבל מסייע בהערכה ראשונית של הקושי ובבחירת הטיפול הרצוי - פרטני או קבוצתי".
"בשנה האחרונה ראינו הכפלה בכמות הפניות"
מה המודל של העמותה ואיך מצטרפים לפעילות?
"פיתחנו מודל מקצועי, שגם נמדד בתהליכי מדידה והערכה ונמצא יעיל מאוד. המודל כולל שלושה מרכיבים: התהליך הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) - שבו אנחנו מייצרים תחושה של הצלחה ומסוגלות במקומות שיש חרדה וחשש מדחייה או פגיעה; התהליך הקבוצתי - שבו מנרמלים את הקושי, נותנים לו מקום ומאפשרים דרך משחק וחוויה לחזק את תחושת השייכות; והמיקוד החברתי-רגשי (SEL) - שבו מחזקים את 'השריר החברתי' - דרך רכישה ותרגול של כישורים ומיומנויות חברתיות. ההצטרפות לפעילות לא מותנית באבחון רשמי. אם ילד/ה נמנעים חברתית ומרגישים שהיו רוצים להשתלב, אך חוששים שאינם מסוגלים או שיחוו דחייה, אפשר וכדאי לעשות עם זה עבודה. אנחנו רואים המון ילדים שחששו להצטרף, הורים שהתלבטו - ובסוף זה משנה חיים".
עד כמה מערכת הטיפול המקצועית מודעת לקיומה של העמותה?
"מרבית מרכזי הטיפול הגדולים מכירים אותנו ומפנים אלינו. גם מול מערכת החינוך אנחנו מקפידים על דלת פתוחה וזמינות לכל הנגשה של ידע מניסיוננו הרב בתחום. אנחנו פוגשים פורומים של מפקחות, יועצות, מנהלות וגם קצינות ביקור סדיר, כיוון שיש קשר מובהק בין חרדה חברתית ובין נשירה סמויה וגלויה מבתי הספר. בשנתיים האחרונות יש לנו גם קשר עם מדור גיוס בצה"ל.
לדברי קציר, מרבית הפניות מגיעות מההורים ומהצוות החינוכי, אבל יש גם הרבה הפניות מצד גורמי טיפול, שרואים ברקפת "מגרש אימונים" למטופלים שלהם בקליניקה. "במיוחד בקרב הנוער - יש חשיבות עצומה למפגש עם קבוצת השווים, לנרמול הקושי ובעיקר להתנסות ולתרגול של כלים שרכשו. גם אין להתעלם מהעובדה שהמערכת הטיפולית היום בעומס אדיר, וההמתנה הארוכה בהיעדר כל תמיכה עלולה להיות הרת אסון", היא מסבירה.
האם המלחמה החמירה את התופעה ומדוע?
"השנה האחרונה גבתה מחיר חברתי ורגשי עצום. רק ברבעון הראשון של 2024 אנחנו רואים כמעט הכפלה בכמות הפניות אלינו, ו־26% מתוך האוכלוסייה הבוגרת מדווחים ספציפית על תופעות של בדידות. אנחנו יכולים להסיק שאצל הנוער זה אף יותר חמור, כי זה הגיל להיות עם קבוצת השווים. הקפיצה בפניות נובעת מהקשר ההדוק בין היכולת של אדם להתמודד עם קושי סביבתי לבין המעטפת הסביבתית שלו.
"כישראלים, מאז 7.10 כולנו סובלים מקושי שטרם ידענו, והמעטפת החברתית מסייעת לנו להתמודד. מי שיש לו מסוגלות חברתית, יצר חלופות לקשר, ומי שאין לו, בתקופה הזו מרגיש בודד כפליים ושם עיקר המצוקה".
מה המסר להורים שמזהים אצל הילדים תופעות דומות?
"לא כל מקרה של ילד מופנם צריך להיות מתויג מיד כחרדה חברתית. הבעיה מתחילה כשהילד נמנע מדברים שבעבר אהב והתחבר אליהם, ושההסבר להימנעות 'יושב' על סממנים של דחייה, כגון אני לא רצוי, לא הזמינו אותי. כשהילד מדיר עצמו ממצבים ואינטראקציות באופן עקבי לאורך זמן, צריכה להידלק נורה אדומה".
"אנחנו מקבץ גדול של אנשים שנמצאים בחרדות קיומיות"
מאז 7.10 אנחנו חיים במציאות נטולת ודאות, המשפיעה על הנפש. מה ההבדל בין פחד לחרדה, מהם סוגי החרדה, ומהו תפקיד הקהילה? "בלי ודאות אנחנו תקועים במצב הישרדותי של קיפאון ונשחקים", מסבירה הפסיכיאטרית ד"ר מורן שגיב
"כולנו מתמודדים כעת עם חרדות קיומיות אדירות, כמו כל מדינה שנמצאת במלחמה ומשבר", כך אומרת ד"ר מורן שגיב אליוף, המנהלת הרפואית של השירות הפסיכיאטרי והטיפול רגשי ב"אסותא עד הבית". אבל מהי בכלל חרדה, ומה מבדיל אותה מפחד?
"פחד זה רגש שעוזר לנו לשרוד. האדם הקדמון שהלך בסוואנה וראה אריה, קיבל אותות של פחד כדי להבין שעליו לברוח או להסתתר או להילחם באיום. כשאנחנו מפחדים, אנחנו חשים בהלה ואימה. אנחנו מרגישים את זה בבטן, וכל הגוף נדרך, הדופק עולה, יובש בגרון, סחרחורת, רצון לברוח או קיפאון. התגובה של 'הילחם, ברח או קפא' - אלה המנגנונים שעוזרים ליצורים חיים לשרוד בפני איומים", מסבירה ד"ר שגיב. "לעומת זאת חרדה היא משהו כללי, לא בהכרח ממשהו שמסוכן לי הרגע, ולפעמים אף לא ממשהו ממש מוגדר. יש הבדל בין לפחד ממכונית, כשהיא כמעט דורסת אותי, לפחד כללי ממכוניות, וכתוצאה מכך הימנעות מנהיגה או מחציית כבישים".
אילו סוגי חרדה קיימים?
"ראשית חשוב לדעת שהפרעות חרדה הן ההפרעות הנפשיות הנפוצות ביותר, ואלה העיקריות:
חרדה מוכללת: חרדה מתמשכת, זרם של מחשבות דאגה, הרבה פעמים תופעות גופניות של מיחושים שונים, כאבי ראש וכאבים בגוף, קושי להירדם בגלל מחשבות של דאגה, כל הזמן מחשבות של 'מה יהיה'.
ד"ר מורן שגיבצילום: יאל פרידמןהפרעת פאניקה: התקף חרדה, תחושה של דופק מהיר, הזעה, מחנק, כאבים בחזה, אי נוחות בבטן לפעמים עד כדי הקאות, סחרחורת, תחושה שהולכים להשתגע או למות. התקפי חרדה מייצרים חרדת ציפייה, שהיא פחד מפני התקף נוסף. השילוב של התקפי החרדה וחרדת הציפייה והניסיון להימנע מהתקף נוסף על ידי צמצום של סיטואציות שבהן עולה חשש שיופיע, לפעמים עד כדי אגורפוביה, נקראים הפרעת פאניקה. חרדה היא דבר אבולוציוני ונלמד, ואבולוציה היא שכלול; כשאנחנו מחזקים את ההימנעויות ונכנעים לחרדה ולחרדת הציפיה, המוח ממשיך לקבל את המסר 'סכנה סכנה', במקום לקבל את המסר 'זה לא נעים, אבל לא מתים מזה'. כלומר המוח משכלל את יכולתו לאותת לגוף, שהינה, הגיע הזמן להיכנס לחרדה גם עכשיו, ומעגל התקפי החרדה הופך תכוף יותר ויותר, בעת שהאדם החרד מצמצם את חייו יותר ויותר.
פוביות פשוטות, חרדה חברתית ואגורפוביה: פוביות פשוטות ממוקדות בפחד מגורם ספציפי ובצורך להימנע ממנו. במגע עם הגורם שמעורר את הפחד, התגובה יכולה להיות התקף פאניקה או אף עילפון. למשל מישהו שפוחד מג'וקים לא יזרוק את הזבל בפח הירוק, כי אולי יהיה שם ג'וק, או הימנעות מבדיקות דם וחיסונים למי שמפחד ממחטים, לא ללמוד נהיגה בשל חרדת בחינות ופחד מהטסט. אגורפוביה (פחד עז ממקומות ציבוריים, פתוחים או סגורים – א.ג) הרבה פעמים מתלווה להפרעת פאניקה, במסגרת הצמצום וההימנעויות מטריגרים שעשויים לעורר התקף פאניקה, אבל לפעמים מופיעה בפני עצמה. חרדה חברתית היא מבוכה קיצונית ולפעמים מתבטאת בהתקפי פאניקה במצבים חברתיים - אנשים שנמנעים מלאכול או לדבר ליד אחרים, תלמידים שלא משתתפים בכיתה או לא יוצאים לטיולים, שינוי בבחירות חיים, כמו עבודה או לימודים, כדי להימנע מסיטואציות חברתיות ככל הניתן".
בעקבות 7.10 נראה שרוב הישראלים בחרדה. האם ניתן לדבר "חרדה לאומית"?
"לא, אין דבר כזה. אני חושבת שאנחנו מקבץ מאוד גדול של אנשים שנמצאים בחרדות קיומיות. אתן דוגמאות אישיות מחיינו ברמת הגולן. בן זוגי הוא חקלאי שמגדל זיתים, והענף הזה לצד רבים נסמכים כמעט לחלוטין על עובדים פלסטינים, שאין להם באמת תחליף. למרבה הצער, גם היום המדינה לא מעודדת פתרונות ריאליים, והחקלאים די אבודים. חקלאים במצב כזה חרדים לפרנסתם, וזוהי חרדה קיומית. כשבן זוגי שירת במילואים, הייתי חרדה מאוד לשלומו; גם חרדה קיומית לו, לזוגיות שלנו, לחיים שבנינו ביחד. כתושבי הצפון אנחנו רואים בעיניים כלות איך הכול סביבנו מצטמצם ואנחנו חרדים לקיום של חברינו ושלנו כאן. חוסר ודאות הוא גורם מעורר חרדה. ברמה הלאומית כולנו חרדים לחיילים ולאנשי כוחות הביטחון, שמתמודדים עם מצבים מסכני חיים, כולנו חרדים לחטופים, ומשפחותיהם ודאי מתמודדות עם חרדות אינספור".
מהו תפקיד הקהילה במצבי חרדה?
"תמיכה סביבתית היא חשובה, אך זאת יכולה להיות גם חרב פיפיות. במצבי חרדה רגילים חשוב שגורמי התמך והגורמים הסביבתיים לא ייקלעו בטעות למצב של תלות שיתופית ואיפשור. לפעמים יהיה נכון שגורמי התמך יקבלו בעצמם הדרכה כיצד לנהוג נכון מול אדם המציג הימנעויות, כדי לא לחזק את ההימנעות ולקבע מצב של חוסר תפקוד. המפתח הוא אמפטיה והכלה עם עידוד לתפקד ולקבל טיפול. כמובן, אם גורמי התמך מרגישים שמשהו יוצא משליטה, שהחרדה של אדם אחד מתחילה לנהל את כל הבית, פנו בהקדם לקבל הדרכה מאיש מקצוע.
"לגבי המצב הנוכחי שלנו בישראל, אין ספק שוודאות, ככל שניתן לספקה, תחזק מאוד את רוח העם. אנשים צריכים שישקפו להם את המצב ויפוגגו כמה שיותר את חוסר הוודאות - תוכניות ברורות לעתיד, לוחות זמנים ובהירות. בלי ודאות אנחנו תקועים במצב הישרדותי של קיפאון ונשחקים".
