רצף האירועים שמתרחשים בישראל מאז השבת השחורה, 7 באוקטובר, לא דומה לשום דבר אחר שחווינו במדינה מאז הקמתה. חלק ניכר מהאזרחים, בכל מקום בארץ ובוודאי ביישובי העוטף והצפון, נמצאים מאותו היום בחרדה מתמשכת. הרגשת הכאוס, ההפקרות, חוסר האונים והעצב, בצד התמונות והסרטונים של מעשי הזוועה הנוראיים, שנעשו על ידי חמאס, חיות האדם, והמחיר האנושי הקשה שגובה מלחמת "חרבות ברזל", יצרו בקרב האזרחים מציאות טראומתית מתמשכת.
מומחים לטיפול בטראומה ובפוסט טראומה מסבירים, שהשלב הפוסט טראומתי מגיע רק כשהמצב נרגע. חשוב לציין, שבמחקרים שנעשו בנושא לאורך שנים נמצא, כי עם הזמן התחושה הפוסט טראומתית, משמע תגובה מתמשכת לאירוע טראומטי העלולה להפריע לסובלים ממנה בתפקוד היומיומי, תשקע בקרב 90%-85% מהאוכלוסייה. בין 10% ל־15% ימשיכו לסבול מתופעות אופייניות לה לאורך זמן. "המילה טראומה מגיעה מיוונית, ומכוונת לפצע נפשי", מגדיר פרופ' דני ברום, פסיכולוג קליני, מומחה בתחום הטראומה והחוסן ומייסד מטיב, המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו־טראומה. "מה עושים כשיש פצע? מחטאים וחובשים. כך הגוף יודע לעשות את שלו גם במצבים של טראומה נפשית וגם של הפרעה פוסט טראומתית. אין מדובר פה במחלה במערכת העצבים והמוח. לכן", הוא מדגיש, "יש לי קצת בעיה עם השימוש הרב מדי שעושים בה. ההרגשה היא שכל המדינה זקוקה לטיפול ואין זה כך. כולנו עברנו כל מיני דברים קשים בחיים, ומה שקרה פה בשבעה באוקטובר הוא איום ונורא, אבל רוב האנשים יודעים להתמודד עם זה, גם אם התחושה בהתחלה היא שאי אפשר לקבל את זה ואי אפשר לחיות עם זה. זה מאפיין כל טראומה קשה".
למשל?
"כל אדם שמרגיש שהוא נמצא בסכנת חיים, מפתח סוג של תגובה אוטומטית, שנמצאת בתוך מערכת העצבים: 'מוד ההישרדות'. למשל כשמישהו עובר תאונה, בהתחלה הוא לא מרגיש כלום, אלא עושה משהו כדי להציל את עצמו. רק אחר כך הוא מתחיל להרגיש. זה מנגנון מעניין, שמנטרל כמה חלקים מהמוח, כי בזמן שאתה נמצא בסכנה, אתה לא צריך את השפה הגבוהה, אלא לפעול. זה מתרחש כמעט אוטומטית ומביא לכמה קיצורי דרך בהפעלת המוח והגוף. הצבא יודע לעצב קצת את התכונה הזו, וכך חייל יכול להסתער במקום לברוח. אני לא חושב שיש מישהו בישראל שלא עבר באיזה שלב בחייו אירוע טראומתי או שלא עמד בפני סכנת חיים במהלך חייו. השאלה חשובה היא, איך מתמודדים עם מה שקרה אחרי שהאירוע הסתיים".
מתי מגיע האחרי הזה?
"אנחנו מתחילים להרגיש ברגע שמרגישים שהסכנה עברה. אז מתחילים להרגיש פיק ברכיים או קוצר נשימה או רעד והזעה. כשמרגישים שהסכנה עברה, מתחיל תהליך העיבוד. כשמגיעים למקום הזה, אנחנו עלולים להרגיש, שעוד רגע הזוועה עלולה לקרות שוב. אז אנחנו צריכים לבנות לעצמנו סיפור, שאומר שזה באמת קרה, ואני צריך ללמוד לעשות כך או כך או להימנע כדי שזה לא יקרה שוב".
פרופ' דני ברוםצילום :יח"צתן דוגמה לסיפור כזה.
"למשל, אנשים בונים סיפור שהסכנה תלויה במקום. זה לא סיפור אמיתי והגיוני, אבל זה עובד. זה סוג של אשליה חדשה, שעבורם היא בסדר, כדי להתגבר על הפחד. יודעים לבנות את הסיפור בצורה די ספונטנית גם בלי להיות מודעים לזה. כדוגמה אנשים, שעברו אירוע אלימות ברחוב בערב, יחששו מהערב ולא ייצאו לרחוב בשעות האלו".
יש מפונים, שמבקשים מהם או שהם עצמם רוצים לחזור לביתם שנחרב ונמצא במקום שבו קרה להם אסון. האם הם ירגישו בטוחים לחזור ולגור בו?
"הסבירות היא שלא יהיה מי שייכנס לבית, שבו הוא שהה בממ"ד בזמן שמחבלים הסתובבו בו בלי פחד, וירגיש בטוח".
מה עושים?
"השאלה הראשונה היא, האם זו באמת חרדה? זו שאלה קשה, כי בשלב זה כבר אין סיבה אמיתית לדאגה, כרגע המצב בטוח ואין עוד מחבלים בסביבה".
הטענה המחקרית היא שקרוב ל־90% מהאוכלוסייה ירפאו עצמם לבד, כמו במלחמות קודמות. מה יהיה על אלו שיישארו בתוך הטראומה?
"עבדתי עם לא מעט ניצולי שואה, ובכל השנים שאני עוסק בתחום הטראומה, אני תמיד מתפעל מהיכולות האנושיות לעבור גיהנום ולהמשיך את החיים. לא בלי סבל, אבל עם בנייה של חיים משמעותיים. בסוף זה תלוי במוד ההישרדות של כל אחת ואחד. יש כאלו שנשארים חלקית או מצליחים לצאת לגמרי מהמוד הזה, ויש שנשארים לגמרי במוד ההישרדות. אם ההרגשה הזו נמשכת אצלם לאורך זמן, מדובר בהפרעה פוסט טראומתית. אנשים כאלו יפענחו כל רעש כסוג של סכנה עבורם, ויתגוננו מדברים שאחרים יודעים שהם אינם מסוכנים. בזה צריך לטפל. עם זאת חשוב להדגיש, שלא כולם הולכים לטיפול ולא כולם יהיו זקוקים לטיפול".
מה לגבי החוסן הלאומי שלנו? האם נחזור למקום שהיינו בו קודם כעם או שמשהו נשבר בנו?
"התשובה אינה חד משמעית, כי כעם אנחנו במצב מורכב. האירועים הקשים הגיעו בזמן של חוסר אמון רב במערכת הממשלתית, זה הפך לחלק מהסיפור. כשליוויתי מפונים באחד המלונות, הם דיברו על קריסת המערכת הממשלתית. בתחילת האירועים הקשים ראינו גם ירידה באמון במערכת הצבאית, למשל, איך קרה שלא הקשיבו לתצפיתניות. את האמון בצבא בנינו מחדש, אבל חלק מהריפוי הלאומי הוא בניית האמון מחדש גם במערכת הממשלתית. זה חלק מהריפוי של העם. מכאן שתפקיד המנהיגים ליטול אחריות ולהרגיע, כדי שאנשים יוכלו לדעת שיש מי שבאמת דואג להם".
לפי משרד הבריאות, יידרשו הרבה אנשי מקצוע מטפלים כדי לרפא את האנשים מהפוסט טראומה שלהם, כדי שלא יישארו להם צלקות.
"ההכרזה קצת מדאיגה אותי, כי אף פעם לא יהיו פה מספיק מטפלים עבור לכולם. החשוב, בעיניי, הוא לבנות חוסן קהילתי. אפשר לראות את ההתנדבות העצומה פה מאז פרוץ המלחמה, הרצון לעזור לאחרים עוזר גם לנו. זו דוגמה למנגנון חשוב, שצריך להשתמש בו לא רק בזמן המלחמה, אלא גם הלאה".
"אדם מתמודד ביתר קלות עם תחושות קשות, כשהוא לא לבד"
ד"ר קובי שטיין, פסיכולוג קליני שיקומי, מרצה ב- HIT(המכון הטכנולוגי חולון), שמתמחה במקרים של טראומה בשבי, מתייחס לעובדה, שמדינת ישראל לא התמודדה עד למלחמה הנוכחית עם הימצאות בשבי של אזרחים, ולא רק של חיילים, ועוד בכזו כמות. "המציאות של חטיפה פתאומית לשבי של אזרחים בגילים שונים בידי חמאס האכזר היא קשה וגם שונה ברמת הסיטואציה משבי רגיל. להיחטף מהבית שלך זה קשה יותר, שהרי ביתנו הוא מבצרנו, והוא לא היה כזה בסיטואציה הזו. העובדה שהמלחמה הנוראה והשבי הופיעו משום מקום, ולא היו משהו שיכולנו לצפות אותו, מובילה לתחושות של חוסר אונים ואיבוד שליטה, שיהיו קשורים לתגובות שיגיעו בהמשך. זה אחרת, כשאתה מאומן למשהו. זה מגביר את החוסן, את יכולת השליטה והמוכנות למתרחש, ונותן כלים שיכולים לחשל".
ד"ר קובי שטייןצילום: עידן גרוסמה עלול להועיל לאדם, כשהוא בשבי?
"תלוי מאוד אם השבוי/ה היו בתקופת השבי לבד או בקרבת מי שחיזק אותם בתקופה הזו, ואמר להם 'יהיה בסדר, אנחנו יחד'. אדם מתמודד ביתר קלות עם תחושות קשות, כשהוא לא לבד. לקבוצת אנשים בשבי יש השפעה על החוסן של האדם, בוודאי אם מדובר בדמויות בסיסיות ומשמעותיות של השבוי, כדוגמת הורים, בני משפחה או חלק מהקהילה".
מתי עוברים לשלב של פוסט טראומה? מדובר ברגע או בתהליך?
"כרגע כולנו נמצאים במציאות טראומתית מתמשכת. לכל אירוע שמתרחש יש פוטנציאל לגרור אחריו תגובה פוסט טראומתית, שתתרחש בסיום האירועים".
די ברור, שתושבי העוטף וגם תושבי הצפון הסמוכים לגבול חוו טראומה נוראה, ויש בהם מי שיפתחו סימני פוסט טראומה. ומה עם אלו שלא גרים שם? גם הם עלולים לפתח תופעות פוסט טראומתיות?
"בוודאי. כולנו היינו חשופים למתקפות של טילים ואזעקות, וחשנו ב־7 באוקטובר איום ממשי על חיינו, כי המחבלים חדרו למרחבים שונים בארץ. מי שמרגיש בסכנה קיומית, יש לו פוטנציאל ללקות בטראומה ומכאן בפוסט טראומה. האירועים האלו משפיעים על הנפש כך, שקשה לה לחזור למצב הקודם. יכול להיות מצב שכל אופנוע שיעבור יקפיץ, כי הרעש ידמה לאזעקה, ותמונות שראו בתקשורת, יחזרו בחלומות. אבל עדיין יש מרחק להגדרה של פוסט טראומה. לרוב מגדירים הפרעת דחק פוסט טראומתית, כשהכרוניקה חוזרת, כשמכלול של תופעות שאדם מתמודד איתן, פוגע בהמון מישורים בהתנהגות היומיומית שלו. האבחנה היא, שאם את קופצת בבהלה כשאופנוע עובר לידך, הרי זו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, ובמדינת ישראל, לצערנו הרב, חיינו מתנהלים במציאות מתמשכת של איום מתמיד. המנגנונים הביולוגיים שלנו לימדו אותנו להגיב. זה קיים, כדי שכאשר שומעים אזעקה, הגוף יידרך ונוכל לשמור על עצמנו. אבל אם התופעות האלו נמשכות לאורך זמן, וכל רעש מקפיץ באותה דריכות, יש פה פגיעה בתפקוד היומיומי".
מה עושים?
"ראשית נדרשת תמיכה מהסביבה הקרובה. ילדים ומבוגרים במצב כזה חייבים להרגיש שהם לא לבד ולדעת, שצריך להודות בפחד ושלבכות זו לא מילה גסה. חלק מהחוסן שלנו הוא לאפשר לעצמנו את הרגעים של הפריקה, ואז לאסוף את עצמנו מחדש ולחזור לתפקוד. כשהפוסט טראומה נמצאת בשיאה, התופעות הקשות ברמת הרגשית עלולות אף לגרום לאדם להיות מסוכן לעצמו. לכן ברגעים כאלו וחשוב שירגישו שהם לא לבד בתופעה, לדבר ולשתף ולקבל טיפול קצר או ארוך טווח. בהחלט סביר שנראה אצל הרבה ילדים, שחוו את המלחמה, חוסר רצון להיפרד מההורים או קושי להתרכז. ילדים קטנים, למשל, עלולים לחשוש ממפלצות, שזה פחד אמורפי, לעומת מבוגרים, שהפחד אצלם יהיה יותר קונקרטי, למשל לחשוש שמחבלים ייכנסו שוב לבית. מחקרים הוכיחו, שטיפול מקצועי מוסמך עוזר באופן משמעותי. זה לא אומר שהטראומה נעלמה, אבל עם הזמן הפתולוגיה הכרונית תלך ותפחת. יש כמה שיטות טיפול, שנמצאו יעילות בטראומה, של 12 עד 15 טיפולים. ושוב, ייתכן שחלק מהתופעות והמצב הפסיכולוגי הרעוע יישארו גם לאחר הטיפולים, לכן יש מעקב, ואם נמצא שהתופעות חוזרות, יש להמשיך ולטפל, כדי שאיכות החיים של אותו אדם פוסט טראומתי לא תיפגע. המטרה היא לחזור לרמת תפקוד של well being".
האם תמליץ לאנשים שחוו טראומה לשמר קשרים עם כאלו שעברו חוויה דומה, או לפורר את הקשרים האלו?
"בהחלט להישאר בקשר עם אנשים שחוו חוויה דומה לשלהם. אנשים מרגישים לבד אחרי הטראומה, וחשים שרק אלו שהיו בסביבתם וחוו את אותה חוויה קשה, מבינים אותם. החוסן והכוח להתמודד מגיעים דווקא מתוך השותפות לחוויה, כמו במשפט: 'זר לא יבין זאת'. המקום שבו אני יכול לבנות את עצמי מחדש נמצא, לרוב, בסביבה המוכרת שבה גדלתי, ובה נמצאים הקרובים לי".
לתת מקום לתחושות, לעשות ספורט ומדיטציה ולשנן את המילה: "עדיין"
"לתחושות של עצב, פחד, אובדן וחוסר ודאות יש השלכות על כל תחומי החיים. התופעות הנגזרות מהן, כגון חרדה ודיכאון, עלולות להופיע באופן חמור יותר בקרב הסובלים מהפרעות קשב וריכוז", אומרת ד"ר שירלי הרשקו, פסיכותרפיסטית ומומחית בכירה בהפרעת קשב. "מחקרים מצביעים על כך, שהסיכון לטראומה ולפוסט טראומה גדל משמעותית בקרבם, לכן חשוב לטפל בזה נכון, כי ככל שיש יותר מועדות לזה ומקבלים טיפול, יש הפחתה בסיכון ללקות בטראומה ובפוסט טראומה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"תסמינים שונים מחריפים בזמן מלחמה. ללוקים בהפרעות קשב וריכוז יהיו יותר קשיי ויסות, תהיה הבעת כעס בקלות, תגובה בלי פרופורציה למצב והחרפה בבעיות שינה ותזונה. בקרב כ־50% עד 70% מאוכלוסייה זו יופיעו התקפי חרדה, ו־30% מהם עלולים ללקות בדיכאון. טיפול מתאים יפחית את האחוזים. זה המקום שבו חייבים לשמור על הרגשת האופטימיות, גם בשביל עצמנו וגם כדי לשמור על החוסן שלנו כחברה. אגב, העצות שאני נותנת לאוכלוסייה זו תופסות גם בקרב כלל האוכלוסיה".
ד"ר שירלי הרשקו צילום: אינגה אבשלום שיליאןאיך עושים את זה?
1 מכינים טבלת לו"ז שבועי. טבלה כזו מפחיתה מחשבות נודדות וטורדניות, כמו "מתי אעשה את זה?" או "לשם מה לקום בבוקר?", היא מעניקה תחושת שליטה וודאות שאנחנו זקוקים להן כרגע. מחקרים מצאו, כי הטכניקה ההתנהגותית הזו יכולה להעלות את איכות החיים, לשפר את הפרודוקטיביות שלנו, להרגיע ואפילו לשנות דפוסי חשיבה. מומלץ לשים את הטבלה המלאה במקום בולט, ולהביט בה במהלך היום כשחולפים דרכה.
2 מכניסים עוגנים: ארוחה משפחתית, חוג של הילדים וכד'.
3 מוסיפים הרגלים לעוגנים: מוסיפים פעולות שרגילים לעשות בשגרת היומיום שלנו, או כאלה שהיינו רוצים להוסיף לשגרה, כמו: זמני שינה, ארוחות קבועות, איסוף ילדים מבית ספר.
4 ספורט. לא מדלגים עליו. יש 300 סוגי ספורט, בוחרים את מה שמתאים לנו ומתמידים בו. רבע שעה ביום משפרת פלאים את התחושות.
5 משבצים משימות: מתמקדים במשימות קטנות וריאליות. כל סימון V על משימה גורם לתחושה טובה ואף מפריש דופמין במוח, שהוא הורמון האושר.
6 מקדמים תחושות ביטחון, הרגעה ותקווה, באמצעות חיבור של קשר ושייכות. מאפשרים פריקה של האירוע הטראומטי. לדבר על מה קרה, על מה מרגישים.
7 משתמשים בטכניקות של נשימה והרפיה. למשל מדיטציה, שנמצאה כיעילה במיוחד בזמן כזה.
8 על ההורים לשמור על הכוחות שלהם. לדאוג לגוף ולנפש. למשל לצאת להתאוורר או להיפגש עם חברים.
9 עבור הילדים מומלץ להם לשמר שיגרה, על גבולות עם גמישות, להיות נוכחים וזמינים עבורם, להסביר בפשטות על המצב, להישאר רגועים מולם, ולצמצם זמן חדשות.
10 לא להסס לגשת לטיפול. בדומה לספורט ומדיטציה, טיפול התנהגותי קוגנטיבי מלמד לפתח הרגלים ולהפנים.
11 לשנן את המילה: "עדיין". היום אנחנו עדיין לא מסוגלים, אנחנו עדיין בתוך תחושות קשות. זה נכון במיוחד במקרים שמרגישים את "אשמת הניצול" - רגשות אשם ונקיפות מצפון על כך שאנחנו במקום אחד למול אלו שחוו את הזוועות על בשרם. טיפול משנה חשיבה ומחשבות. בסוף החיים הם כמו גל, לא נתקעים במקום אחד. בעוד כמה זמן נזכור את שהיה, אבל נחזור גם לחייך".
