58% מהלהט”בים המבוגרים (55+) בישראל גרים לבד (לעומת כמעט כפול מהאוכלוסייה הכללית בגילים אלה), ורק ל־63% מהם יש ילדים (לעומת 96% מהאוכלוסייה הכללית בגילים אלה). בדידות היא מאפיין נוסף של בני הקהילה, כשהמבוגרים סובלים ממנה בעוצמה רבה; 57% דיווחו על תחושת בדידות (כפול מאשר באוכלוסייה הכללית) ובקרב בני 70+ הבעיה רחבה אף יותר. כך עולה מדו"ח של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל מ־2019, שבדק צרכים של להט"בים מזדקנים.
בד בבד עם הזדקנות האוכלוסייה, גדל גם מספרם של הלהט”בים המבוגרים, אלא שהעלייה בתוחלת חייהם מעצימה את האתגרים הניצבים בפניהם בעת הזקנה. רבים מהם חוו לאורך חייהם יחס שלילי מצד החברה, והם מתקשים להשתלב במסגרות השירותים הרגילות לבני גילם. הם סובלים מבידוד חברתי, מתחושת דחייה בקהילה, מעוני, מתחלואה עודפת, מפחד מפני כניסה למסגרות דיור לזקנים וחשש מפנייה לקבלת שירותים ולעיתים אף מדחייה על ידי קהילת הלהט”ב עצמה.
"תחושה שלא יבינו אותם וישפטו אותם"
מערכת הרפואה הישראלית מחוללת בשנים האחרונות שינוי ביחס לצורכי הקהילה הייחודיים, וכיום קופות החולים השונות מנגישות עבורה מגוון שירותים, אלא שהדרך לטיפול מותאם ומיטבי עוד ארוכה. "עדיין השאלה הכי שכיחה, שאנחנו נשאלים, היא למה צריך רפואת להט"ב? הם לא שונים מכל אדם אחר? ובהמשך לכך - מה הצורך בגריאטריה ללהט"ב מבוגרים", כך פותחת ואומרת ד"ר נילי אליאור, גריאטרית מחוזית, כללית מחוז תל אביב־יפו וגזברית החברה לרפואת להט"ב.
הצורך, לדבריה, נובע מכמה סיבות. הראשונה והבסיסית היא שאכן לקהילה צרכים רפואיים ייחודיים. "למשל הומואים צעירים נתונים ללחץ חברתי לקיים יחסי מין לא מוגנים, להשתמש בחומרים מסוכנים במסיבות וכיוב'. אומנם זה פוחת בגיל המבוגר, אבל יש לאורח החיים הזה השלכות ארוכות טווח, בהן התמודדות עם זיהומים והשפעה על קוגניציה וזיכרון. ידוע ש־HIV וסיפיליס משפיעים על הקוגניציה, וכשאנחנו עושים בירור דמנציה לכל אדם, אנחנו בודקים גם את הימצאות שתי המחלות. אצל לסביות צעירות, למשל, יש גורמי סיכון קרדיו־וסקולריים ממגוון סיבות, כגון עישון והשמנת יתר". אלא שבקהילה, לדבריה, פחות סומכים על הממסד הרפואי, ולכן פחות פונים לעזרה. "יש להם תחושה שלא יבינו אותם וישפטו אותם. אנחנו במערכת הבריאות חווים את ההשלכות של זה, כשהם פונים בגיל מבוגר. יש ממאירויות יותר שכיחות בקהילה, כמו סרטן הלוע או פי הטבעת אצל גייז, וסרטן השד וגם סרטן צוואר הרחם אצל לסביות, שמתגלה פעמים רבות בשלבים מאוחרים מדי. לסביות חושבות שמכיוון שהן לא מקיימות יחסי מין עם חדירה, מיותר לפקוד גינקולוג, וכך דברים מתפספסים". היא מספרת על מקרה של מטופלת כבת 50, שלא ביקרה מעולם אצל גינקולוג בשל פחד מחדירה. "שוחחתי איתה על חשיבות בדיקות הפאפ ומצאתי לה גינקולוגית גיי פרנדלי. הכנתי מראש את שתיהן, וארגנו לה בדיקה בטשטוש. בסופו של דבר התגלה אצלה נגע בצוואר הרחם, וחייה ניצלו".
סיבה נוספת לצורך הייחודי היא תחום הטרנסים/יות, הכולל תרופות וניתוחים, ודורש מהרופאים הגריאטריים הכלה, התאמה והבנה מינימלית ברציונל הטיפול בהם בגיל המבוגר. "כגריאטרים אנחנו עוסקים בתרופות ובאינטראקציות בין תרופות – ועלינו להבין את משמעות הטיפול ואיך לשלב אותו עם שאר התרופות והמחלות שהאדם צבר במהלך חייו".
צרכים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים ייחודיים
מן העבר השני של הצורך ברפואה מותאמת לקהילה הוא היעדר ידע בקרב הרופאים עצמם. "לגינקולוגים או לרופאי משפחה יש חסך בידע, והם לא תמיד יודעים שבדיקת פאפ או חיסון פפילומה חשובים וכי יש לבצע בדיקות סקר גם ללסביות, כי המחלה יכולה לעבור במין בין נשים גם באמצעות צעצועים, אצבעות וכיוב'. רפואה מונעת אומנם נעשית בשוטף, למשל כשכואב הגרון ופונים לרופא, ותוך כדי הביקור הוא מעלה את הצורך בבדיקות הסקר הנדרשות באותו שלב, אבל אם לא פוקדים את הרופא בקביעות, מפספסים את ההזדמנויות הללו".
2 צפייה בגלריה
ד"ר נילי אלאור, גיאטרית מחוזית, כללית מחוז תל אביב-יפו וגזברית החברה לרפואת להט"ב
(צילום: Eliors)
אבל כל זה רק קצה קרחון. ללהט"בים יש גם צרכים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים ייחודיים. "יש לזכור, שלאורך חייהם, הגייז המבוגרים חיו בסביבה מנוכרת מאוד", אומרת ד"ר אליאור. "למעשה, רק בשנת 1988 בוטל בישראל החוק שאסר על משכב זכר, וכך הומו שהוא היום בן 78, היה אז בן 40, ובשנות ה־70 כשהיה נער החלה בארצות הברית המהפכה הלהט"בית. בשנות ה־80, כשהגיע לגיל 30, פרצה מגפת האיידס, שהוסיפה לניכור, כי עכשיו יש גם מסוכן להיות הומו. האישיות שלהם נבנתה במהלך הזמן הזה, ויש לכך מגוון השלכות".
בהיבט מצבם הרגשי, עלה בסקר מ־2019, כי מעל 30% מהלהט"בים אובחנו עם דיכאון, לעומת 8% באוכלוסייה הכללית. לכך מצטרפת נטייה שכיחה לאובדנות בקהילה הטרנסית. זאת ועוד, להט"בים מבוגרים חווים ניכור מתוך הקהילה עצמה עקב תופעה של גילנות. "הקהילה מקדשת אידיאלים של יופי ואסתטיקה - גוף מושלם, שרירי, נטול שיער. ההומו המבוגר נחשב למוזר וערירי, והקשר שלו עם הצעירים בעייתי. התוצאה של כל זאת היא בדידות רבה; חלק לא הקימו משפחות או פירקו משפחות, ולאחוז נמוך מהם יש ילדים. בזמן שבגיל השלישי מעגלי התמך שלנו מסתמכים על ילדים, המודל שלהם אינו המודל הקלאסי למשפחה, ולממסד הרפואי קשה להתמודד עם זה. למשל, אם גבר מלווה את בן זוגו לאשפוז, הם לא תמיד רוצים לצאת מהארון. ואז עולה השאלה איך להתייחס למלווה? מה קורה אם המטופל במצב שאינו יכול לקבל החלטה טיפולית? לא תמיד הצוות מבין את זה, ולא תמיד המלווים מרגישים נוח להסביר את תפקידם ואת הצורך להתייחס אליהם כחלק מהמשפחה". לדבריה, זה בולט אף יותר בסוף החיים, בין היתר כשיש צורך באשפוז במוסד סיעודי או אף בהוספיס. "במצבים כאלה לפעמים מטופלים בוחרים לחזור לארון, מחשש לניכור מצד הצוות הרפואי", היא מסבירה ונזכרת במקרה של גיי מבוגר בארון, שאובחן בטעות עם דמנציה. "כשנכנסנו איתו לעומק הדברים – גילינו שלמעשה מדובר באבל שקט לאחר מות בן זוגו שהיה אחראי על כל הכספים והניירת. האדם היה מבולבל והלום מצער, כשאיש לא ידע על מות בן הזוג".
אילו שירותים כוללת המרפאה?
"מדובר במרפאה הגריאטרית הרגילה של כללית בתל אביב, והיא נכללת בשירותים הרבים לקהילה, המציעים מרחב בטוח ומכיל לכל פונה. יש לנו סממנים שמעידים כי זהו מקום בטוח עבור הפונים, ואנחנו לומדים בהתמדה את צרכיהם הייחודיים. אנחנו לא מחייבים איש להזדהות, ושואלים שאלות פתוחות – עם מי את/ה גר/ה? מי את/ה בשבילו/ה? אנחנו לא שואלים על הזהות המינית או המגדרית וכמובן, לא מתעדים זאת באופן גורף במערכת. אם מגיע מטופל מהקהילה, אבדוק אילו תרופות הוא נוטל, מה מצבו הקוגניטיבי ואתבונן דרך 'המשקפיים' שלו; כך, אם למשל היה מין לא מוגן, ועכשיו אובחנה דמנציה, אחפש הימצאות HIV, או אם האדם חלה במחלה חשוכת מרפא, אמליץ להסדיר את ענייני הרכוש והחלטות על הגוף באמצעות ייפוי כוח מתמשך".
לסיום מדגישה ד"ר אליאור, שחלק גדול מהדרך שבה הרפואה המודרנית מפעילה היום הוספיסים ורפואה פליאטיבית נזקף לזכות הקהילה: "כשפרצה מגפת האיידס, החלו להיפתח מוסדות הוספיס כאלה בארצות הברית, ובד בבד נוסדה באותם ימים תנועה של לסביות, שסעדו גייז שחלו ב־HIV ואושפזו במוסדות האלה. למדנו בישראל המון מהתקופה ההיא, שלשמחתנו, כבר הסתיימה, וכרופאים, אנחנו מחויבים לספק ללהט"בים - גם לצעירים, אבל בפרט למבוגרים שבהם - סביבה בטוחה במרפאה, באשפוז בבית חולים או במוסדות סיעודיים, בהוספיס בית וכדומה, כדי שנוכל להביט על עצמנו במראה".
