לא מזמן הגיע אדם אנונימי, ללא תיאום, למשרדים הגדולים של שיווק השיקמה במודיעין, וביקש להיפגש עם רמי לוי, הבעלים והמנכ"ל של רשת המרכולים. "באתי להודות לך על תרומתך למאבק למען נפגעי אסון הקישון", הסביר האדם בהתרגשות ללוי, וביקש להצטלם איתו סלפי. לוי הסכים וחייך במבוכה משהו.
היה במעמד הזה סוג של הסבר לסוד הקסם של לוי, נכון להיום איש עסקים, שהיקף עסקיו מוערך במיליארדי שקלים. מצד אחד הוא איש עסקים נחוש וקשוח, שעשה את הונו בעשר אצבעותיו, מאידך איש "מסתחבק" ברחוב גם עם מי שאינו מכיר, רק כי ביקשו ממנו. הוא מנכ"ל שמגיע לעבודה בג'ינס וטישרט לבנה, וחוזר להיות, ברגעים מסוימים, אותו ילד ונער ביישן, שלא גדל עם כפית של כסף בפה.
הוא נולד בירושלים לפני 67 שנה למשפחה דלת אמצעים. היום, כבעל השליטה ב"רמי לוי שיווק השקמה", של רשת סלולרית וירטואלית, של "קופיקס" ושל חברת ישראייר (וזו לא כל הרשימה), הוא נוהג לחזור אחורה, לספר בגאווה על משפחתו, ולהיזכר בילדותו, שלא היתה פשוטה כלל ועיקר. למשל, על סיום כיתה ד', אז הושאר שנה נוספת בגלל שסבל מדיסקלציה, או על סיום כיתה ח', כשהועבר, כנער בן 14, לבית ספר מקצועי, ובמקביל החל לעבוד, רק בשל כשלונותיו בלימודים. הוא גם מדגיש את בחירתו להמשיך להתגורר בירושלים, עובדה שמעולם לא עמדה בסימן שאלה. "ירושלים היא מקום עם נשמה אחרת, עם אווירה והוויה אחרת, שלא מוצאים בעוד מקום בעולם", הוא מסביר. "זה כך לא רק בשבילי, אלא בשביל כל העולם. כל מי שמגיע לירושלים, מרגיש בקדושה הזו, בין אם הוא חילוני ובין אם דתי. אני נפגש עם הרבה אנשים בהרבה מקומות, פה ובחו"ל. בכל מקום שאהיה, אם יהיה בו ירושלמי, אזהה את זה. אני מסתכל על ירושלים של היום ומרגיש את הלב נפתח. מכל מקום רואים נוף מדהים, יש לנו ראש עיר מצוין, עיר נקייה, פתחו כבישים, השקעה לטווח רחוק. אי אפשר שלא לאהוב אותה".
זאת ירושלים. ומה מייחד ירושלמים?
"בגדול, ירושלמים הם אנשים אמיתיים וצנועים. זה, כמובן, לא גורף, ותמיד יש כאלו שפחות, אבל יש פה יותר צניעות מאשר במקומות אחרים. ככה מרגיש לי. יש בירושלים אנשים עשירים, אבל אין פה פאר כמו במקומות אחרים במרכז, כמו בתל אביב, בכפר שמריהו או בהרצליה פיתוח. שם יש אנשים 'ממונפים'. פה, בירושלים, אנשים מתבססים על ההון העצמי שלהם ועל מה שיש להם, ואני, חלילה, לא מבקר או שופט את האנשים במרכז, יש ביניהם חברים מאוד קרובים וטובים שלי, פשוט ככה זה. בירושלים יש גם אותנטיות. בנוסף, גם ירושלמי שעזב את ירושלים, לא באמת עוזב אותה. הנשמה שלו תמיד נשארת איתה. תראי, אני מכיר את ירושלים עוד לפני 67, מלחמת ששת הימים, ואחרי 67. אני זוכר אותה בזמנים של פיגועים ומלחמות, וברגעים מיוחדים ומלאי הוד, כמו אווירת הקדושה שיורדת עליה בכל שבת. ירושלים הייתה ועודנה עיר בעייתית מבחינת התמהיל האנושי שבה, חילונים ודתיים וערבים, שצריכים לחיות יחד. זה לא פשוט".
יש לזה פתרון?
"את ירושלים לא צריך לנהל כשאחד עם השני, אלא אחד ליד השני. זה אומר לחיות כל השבוע יחד, ובסופ"ש, כל אחד בדרכו ובמקומו. כשהחרדים והחילונים לא יפריעו אחד לשני, כשהמיגזר הערבי לא יפריע ליהודים ולהפך, יהיה שקט".
כילד וכנער, חשבת שתגיע למקום כזה? שתהיה בעל הון ותדליק משואה?
"ממש לא. תראי, תמיד אהבתי לשרת אנשים, לעזור לשכנים. בבניין בו התגוררנו, היו זוג עיוורים. נהגתי לקחת אותם לערוך קניות בשוק, לעזור להם. זה ערך הנתינה החשוב כל כך עבורי מאז שאני זוכר את עצמי. לא חשבתי אז על כסף, הרי למדתי מכונאות. אבל האירוע עם אמא שלי, שקרה כשהייתי בחופשת שחרור מהצבא, שינה את הכל והביא אותי למקום בו אני נמצא היום".
תזכיר מה קרה שם.
"כשהייתי בחופשת שחרור, אמי ביקשה שאבוא איתה לערוך קניות בשוק. נסענו באוטובוס, בקו מס' 7. ירדנו ברחוב השקמה, שם היו מרוכזים כל הסיטונאים. אמי רצתה לקנות שתי קופסאות רסק עגבניות במחיר זול, והמוכר אמר לה: 'לכי, אני לא מוכר לך'. אני זוכר עד היום את הכאב בבטן, זו הרי אמא שלי, שגידלה בצניעות ובכבוד אותנו, שישה ילדים. זה היה הרגע, לפני כ־45 שנה, בו החלטתי לפתוח חנות סיטונאית ברחוב הזה לצרכן, והתחלתי", הוא אומר, ומצביע על תמונה ממוסגרת, שתלויה על אחד מקירות משרדו, ממנה ניבט דף עיתון מזהיב מדצמבר 1980. "זה הפרסום הראשון על המבצעים שלנו", הוא מחייך. "שמתי שלט ואנשים הגיעו. עשיתי מהפכה, והראיתי לאותו סיטונאי, שסרב למכור לאמי, שאפשר גם אחרת".
במשך כשנתיים מכר לוי מוצרים ללקוחות פרטיים במחירים סיטונאיים, מתוך חנות קטנה ברחוב השקמה שבשוק מחנה יהודה, שבעבר הפעיל סבו. לאחר כשנתיים החל לשווק גם למסעדות, לבתי מלון וללקוחות עסקיים שונים. את החנות הגדולה הראשונה שלו פתח ב־1992 בשכונת תלפיות, ובהמשך הרחיב את פעילותו במתכונת של חנויות דיסקאונט גדולות. משם המשיך בדרכו הייחודית עד שהגיע למקומו היום, תמנון, שזרועותיו חובקות עסקים בתחומים שונים, בארץ ובעולם.
אסטרטגיית הפעילות שלך הביאה אותך, לא אחת, לעימותים עם מתחרים ועם ספקים.
"נכון, המתחרים שלי אולי לא אוהבים אותי, אבל מה שחשוב לי זה שהעם כן, כי אני איתו. אני הולך ברחוב ומרגיש את זה. אני מיטיב עם 2.5 מיליון הלקוחות שלי ועם העובדים שלי, זה החשוב לי. לא מזמן הרציתי לאנשי שב"כ, מהטובים שבבחורי ישראל. שאלו אותי מה סוד ההצלחה שלי. השבתי, שכל מי שמיטיב עם מי שהוא משרת אותו, מייצר לעצמו ביקוש, ואז השמיים הם הגבול. אני מסתכל על חברות הענק. הן הצליחו, כי הן יצרו לעצמן ביקוש בכך שהן מיטיבות עם הצרכנים. גוגל, למשל, מיטיב איתך, נכון? הוא מספק מידע חשוב בזמן קצר. כך גם ווייז. הסברתי להם את האג'נדה שלי, שכל מי שרוצה לרוץ מרתון, ושהעסק שלו יצליח בטווח הרחוק, צריך לייצר ביקוש, שיוביל להצלחה".
רמי לוי היום הוא אימפריה. מה נשאר בך מאותו אחד, שמכר בסיטונאות בחנות קטנה בשוק?
"לא השתניתי. למה כולם מכירים אותי? כי נשארתי איש פשוט. יש לי כ־8,000 עובדים, רובם ירושלמים. אני לא מכיר את כולם, אבל הם יודעים, שיש מי שחושב ודואג להם. מתייחס לכל אדם, לא משנה מיהו ומאיפה הוא מגיע ומה מעמדו. מי שרוצה להצליח, חייב להתייחס לקטן כגדול. תראי, כשנכנסתי לעולם התקשורת, היו שהרימו גבה ושאלו מה פתאם אני נכנס לעולם שאני לא מבין בו. השבתי, שמה שאני מבין זה, שחייבם להוזיל את המחיר לצרכן. מאז, אנשים שכחו, שפעם שילמו מאות אלפי שקלים על חשבון סלולר. משפחה שילמה על חשבונות הסלולר מחיר שקול לשכר דירה. אגב, בקטע הזה צריך לזכור את חלקו של מי שהיה אז שר האוצר, משה כחלון, שהיה שר האוצר הכי חברתי שהיה לנו מאז קום המדינה. לו באמת היה אכפת מהצרכנים".
הצלחת בעסקים. היית חבר מועצה בעיריית ירושלים בתקופת ראש העיר לשעבר, ניר ברקת. למה לא תלך לפוליטיקה ותוביל אג'נדות חברתיות?
"ממש לא", הוא משיב בנחרצות. "פוליטיקה זו כפיות טובה. הפוליטיקה שלי זה לשרת את הלקוחות שלי ואת העובדים שייצרתי. היום יש ממשלה שבה סוחטים אחד את השני. לא מתאים לי".
מי שמכיר את לוי יודע, שלפני ואחרי העסקים, הוא קודם כל איש משפחה. הוא נשוי לעדינה, גזברית "שיווק השקמה", אב לארבעה, כולם חזרו בתשובה, וסבא גאה. שלושה מילדיו מתגוררים בירושלים, אחת הבנות בת"א. "היא עושה שם שליחות של חב"ד, עם בעלה והמשפחה", הוא מסביר, ופה לא חוסך במילות ביקורת כנגד האוניברסיטה העברית בעיר. "יש באוניברסיטה הזו אפלייה מתקנת למיגזר הערבי, אבל לא לכל החיילים המשוחררים. זה מצער. את בתי לא קיבלו לאוניברסיטה, כי היו חסרות לה כמה נקודות. אז היא למדה בראשון לציון, הצליחה בלימודים, ונשארה לגור במרכז. חבל, ירושלים הפסידה. לפני כמה שנים שוחחתי על כך עם מי שהיה אז נשיא האוניברסיטה, והסברתי לו שזו אחת הסיבות להגירה שלילית מהעיר. לצערי, לא יצא מזה כלום".
מה הלאה? מה החלום הבא שלך?
"לראות את עם ישראל מאוחד. לאחרונה בניתי בית כנסת במלחה, בסמוך לביתי, אחד היפים. עושים בו קידוש ומגישים אוכל בשבת. בסניפים שלי יש גם בתי כנסת. זה ברכה לעסקים ומביא לאיחוד. עם ישראל צריך להתנהג לפי 'אם אין אני לי - מי לי', להיות מאוחדים. אני רוצה לראות את זה קורה כאן ועכשיו, זה החלום שלי".
