“מה התאריך היום?”, שואל אותי מנכ”ל זק”א דובי ויסנשטרן בתחילת שיחתנו. כשאני נוקב בתאריך, הוא מתקן: “לא, היום הוא יום שני בשבוע התשיעי לעולם. למלחמה. כך אנחנו סופרים את הימים מאז אותה שבת”.
בניגוד לקלישאה, באותה שבת שחורה של השבעה באוקטובר הזמן לא עצר מלכת. הוא המשיך, אך באותו המקום. ודאי כשמדובר בארגון הצדקה זק”א (זיהוי קורבנות אסון), שהמנכ”ל שלו מעיד שכל תכנוניו ל”אחרי החגים” נדחקו הצידה. מאז, מתנדבי הארגון מקדישים את כל כולם לזיהוי ופינוי גופות וניקיון זירות הטבח.
“לשבת השחורה הגענו כגוף הצלה, גוף עזר לשעת חירום שאפילו מוכר על ידי האו”ם, אבל בסך הכל עמותה”, משחזר ויסנשטרן את האירועים. “כשהובן היקף האירוע החלו להגיע עתודות רבות של מתנדבים, עבדנו בצורה האינטנסיבית ביותר שבה אי פעם עבדנו. פעולות שבשגרה לוקחות לנו שעה-שעתיים נעשו בדקה וחצי. כל חצי שעה-שעה התמלאה משאית עם מגררת בגופות ושלחנו אותה הלאה בצעקת ‘סע לישראל’ (אולי שמע ישראל?) לנהג. כך פעלנו שוב ושוב, תחת אש, תחת התקפות, בכל הגהנום הזה. יחידות צבא חיפו עלינו, ומדי פעם החיילים צעקו לשכב. בשלב מסוים, חישבנו שבערך כל חמש דקות אנחנו נשכבים על הרצפה לחמש דקות, שזה אומר בזבוז זמן שבו יכולנו להעמיס עוד שלוש גופות. עד השעה 4:00 בבוקר הצלחנו להוציא מהזירה 400 גופות”.
בזירה היום גם גופות רבות של מחבלים, שגם אותן פיניתם
“ביום ראשון שלאחר שבת השחורה התחלנו לאסוף גם מחבלים מתים, מדובר בתהליך מורכב שהצריך חבלן שיוודא שהגופה לא ממולכדת. בכל פעם שיחידת סילוק הפצצות של צה”ל אישרה, סימנו על שק הגופה שלושה איקסים ולעתים לצידם גם שלושה סימני שאלה כי לא תמיד יש ודאות שאכן מדובר במחבל. השיטה הזאת הביאה לכך ששלושה שבועות לאחר הטבח זוהתה גופתו של אחד מהנעדרים מקיבוץ בארי. בתחילה חשבו שמדובר במחבל כי בסמוך אליו היה רובה קלצ’ניקוב, אך בדיקה מקיפה של הגופה הראתה שמדובר בנרצח”.
ביום שני החלו אנשי זק”א להיכנס אל תוך הקיבוצים. “ראיתי מתנדבים מתפרקים, אבל הם לא היו מוכנים ללכת הביתה. הם ידעו שככל שיעשו מהר יותר את העבודה שלהם - כך יוכלו המשפחות לקבל את הבשורה ולדעת מה קרה ליקיריהם”, משחזר ויסנשטרן. “ישנה עוד סיבה לעבודה הבהולה: מהיום השלישי או הרביעי לטבח כבר מדובר בגופות שנמצאות במצב ריקבון. ריח כזה שנדבק בך לא יורד במשך ימים, אז לא הורדנו את הקצב. במשך כל השבועות הראשונים עסקנו במלאכת הפינוי, בהתחלה את הנרצחים ולאחר מכן את גופות המחבלים. במשך כל העבודה כולנו חושבים על הפסוק ‘כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא’, ואין סתירה לכך שמדובר במתים ולא בחיים כי במקרים כאלו זוהי גם הצלת חיים. לזהות נרצח משמעו להוציא את אשתו מעגינותה, לאפשר לה לשבת שבעה. גם זו הצלת חיים”.
הבוס האמיתי הוא המתנדב
ארגון זק”א נוסד ב-1994 ועם השנים הוכר כארגון עזר אזרחי לשעת חירום וארגון הצלה בשעת חירום – היחיד שיכול לפעול גם בתוך שטח הסגור על ידי המשטרה או הצבא. ויסנשטרן, חרדי שעבד בעסק משפחתי של מנעולנים בשכונת מאה שערים בירושלים, מתנדב בזק”א זה 23 שנה, מאז שיא תקופת פיגועי האינתיפאדה השנייה – שבה נרצחו אלפי ישראלים בפיגועי טרור בתוך המדינה כמעט על בסיס יום יומי. “בכלל לא חשבתי שאהיה בזק”א, הייתי מהסוג שהיה מפחד כל פעם שהיה רואה מת”, אומר ויסנשטרן בגילוי לב. “אבל אבי ואחיי התנדבו בארגון ובכל שולחן שבת דיברו על הפיגועים של השבוע האחרון, והרגשתי חובה לתרום מעצמי גם כן. אחרי שנה חיפשו בארגון עובד שיהיה אחראי לוגיסטיקה ורכש - וזה התאים לי. לאחר מכן מוניתי לעוזר המנכ”ל אהר’לה צור וכשהוא פרש ב-2012 - מוניתי למנכ”ל הארגון”.
תחת ניהולו של ויסנשטרן נמצאים 12 עובדים בשכר וקרוב ל-4,000 מתנדבים. “תמיד אני אומר לאנשי המטה שלי: ‘אני המנכ”ל, אבל הבוס האמיתי שלי הוא המתנדב. הוא זה שנותן לי הוראות ואני חייב לשרת אותו’. זק”א הוא כנראה הגוף היחיד בעולם שמשקיע כל כך בכבוד המת. זו גאווה גדולה עבורי ואני רואה את מתנדבים שלנו כגיבורים, אנשים קדושים ממש. כשמישהו רוצה ברכה לפרנסה, לבריאות, לזיווג - אני אומר לו ‘תחפש מתנדב זק”א שיברך אותך’. אלו אנשים שמזעיקים אותם בכל פעם שמתגלה גופה. מאז השבת השחורה רבים מהם נעזרים בטיפול נפשי, חלקם גם בטיפול תרופתי. ‘הגברים בוכים בלילה’ זה משפט שכאילו נכתב על מתנדבי זק”א”.
פינוי הגופות מהטבח בעוטף הסתיים. במה מתמקדת זק”א כיום בכל הקשור לשבעה באוקטובר?
“עם תום פינוי הגופות עברו המתנדבים לנקות את הדם מהבתים בקיבוצים שהותקפו. כשצריך - בעזרת מקדחה עם מברשת פלדה מיוחדת. הלכתית מספיק לצבוע אבל אנחנו לא רוצים שניצולי טבח יחזרו לביתם ואולי יבחינו בקצת שאריות דם מבעד לצבע. זו שמירה על כבוד המת שהדם שלו נמרח על הקיר ושמירה על כבוד החי - שחוזר הביתה כדי לנסות להמשיך בחייו. כשסיימנו גם את זה עברנו למשימתנו הנוכחית: לנקות מכתמי דם מכוניות בהן אירעו רציחות”.
יש קושי לגייס מתנדבים למשימה קשה כל כך?
“נהפוך הוא, מדי יום אני צריך להדוף 200 מתנדבים, רובם חרדים ויש גם כיפות סרוגות, שרוצים להגיע לפעילות הקיימת. אבל הם לא עוצרים, זה משהו. אני לא מצליח להבין איך הם מגיעים שוב ושוב לאירוע, ומה מניע אותם אבל מבין שהתשובה היא ההלכה. מתנדב כזה פועל לשם שמים. אחד מהם, שעבד בבית שבו משפחה שלמה נרצחה אמר לי ‘אני מבין שמישהו עשה את זה אבל, לא מאמין שישנם בני אדם כאלו’. אנשים שהולכים על שתיים ועשו כאלו זוועות לא נתפסות, זה לא משהו הגיוני בכלל”.
