“מאז תחילת המלחמה בודדים היו המטופלים שאמרו לי שהם מרגישים בסדר ביחס למצב. לא היציבים ביותר שבהם, וגם לא אלו הנמצאים תחת טיפול תרופתי. רובם נכנעו למצב”. כך מצהירה הפסיכיאטרית והמטפלת הוותיקה ד”ר יפעת הנדל, שמאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה ממשיכה לטפל במטופליה הקבועים, כשאליהם מתווספים נפגעים מהאירועים - מי באופן ישיר ומי באופן עקיף. רבים מהם, היא מעידה, סובלים מפוסט-טראומה, שאינה רק מנת חלקם של אלו שחוו את המאורעות הנוראים על בשרם אלא גם עלולה להשפיע על כל מי שנחשף לתמונות הקשות.
“פוסט-טראומה אינה חייבת להיות ראשונית, היא יכולה להיות משנית ושלישונית, אומרת ד”ר הנדל. “אני יכולה לחוות תסמינים פוסט-טראומטיים מצפייה בחדשות או בסרטונים. מעבר לכך, יש לי מטופלים פוסט-טראומטיים מסיבות שונות ומגוונות, ומאז המלחמה רבים מהם חווים חוויה מחודשת של התסמינים, כאילו שהם חיים את הטראומה מחדש עכשיו”.
גם למצב המתמשך יש השפעה, והוא מייצר קושי נוסף
“כן, כשמדובר באלו שנפגעו ספציפית במאורעות כמו נפגעי מסיבת נובה ונפגעי הקיבוצים - ישנו כאוס גדול סביבם, ולקשיים הללו מתווסף קושי נוסף: אנו נמצאים במצב לא מוכר. בדרך כלל, פוסט-טראומה נובעת מאירוע מכונן או מרצף של אירועים טראומטיים שבאיזשהו שלב נגמרים - ואז מתחילה ההתמודדות. כאן מדובר במצב מתמשך זה כמה חודשים, מצב שאינו מוכר לנו באופן מוחלט כאנשי בריאות הנפש וכן למדינה. שר האוצר מדבר על תקציבים עבור טיפולים נפשיים שגם אם עברו, לבטח הם אינם מספיקים, ולעניות דעתי, זה הדבר החשוב ביותר בתקופה הזו עבור נפגעי המלחמה”.
אז מי מטפל בנו?
“זו השאלה הנשאלת, והיא עולה גם מצד מטפלים שצריכים עזרה - הן כמושפעים בעצמם מהמצב ככל אדם והן כמטפלים שנחשפים לקשיי מטופליהם. המלחמה הוכיחה שאנחנו - כאוכלוסיית יהודים/ישראלים - דואגים אחד לשני. אני מנסה לעזור לכמה שיותר ניצולים כדי שיהיה מי שייתן להם מענה וגם כי זה תחום שמרתק אותי. כשאני מטפלת בניצול אני קודם כל מקיימת איתו פגישה להערכה, לאחר מכן ניתן מענה טיפולי ותרופתי, כשכל הזמן נשמר עמו קשר בין לבין”.
זיכרונות רבים נצרבו מוחית
ד”ר יפעת הנדל היא בוגרת בית הספר לרפואה בסרדיניה, איטליה, ואת התמחותה עשתה בכירורגיה כללית בבית החולים אסף הרופא. עם הזמן, היא הבינה שמקומה בניתוח הנפש, שייעודה בחיים הוא לעזור ולסייע לאנשים במצבי משבר, לדייק את אבחנתם, לתמוך, להקשיב ולהגיע לטיפול הטוב ביותר עבורם. מכאן קצרה הייתה הדרך ללימודי המשך בפסיכיאטריה והתמתחות באיכילוב, לעבודה במרכז המתמחה בטיפול נפשי לנשים סביב מעגל הפיריון ולקבלת מטופלים בקליניקה הפרטית שלה בתל אביב.
כששואלים את ד”ר הנדל באיזה ארגז כלים היא משתמשת כדי לטפל במצב הייחודי שנוצר היום, היא עונה שהדברים דינמיים ומשתנים תכופות. “יצאו המון פרוטוקולים של טיפול הגורסים מה יעזור בטווח המיידי מבחינה טיפולית, האם נכון או לא נכון לתת טיפול תרופתי ואיזה.
“בהתחלה, התסמינים המשמעותיים ביותר היו הפרעות שינה וחרדה, כך שהתפתח בקהילה הפסיכיאטרית שיח על כדורי חרדה והשלבים שבהם יש לתת אותם. כיום הפרוטוקולים שונים כי כבר לא מדובר בפוסט-טראומה אקוטית או מיידית אלא פוסט-טראומה כרונית. הרבה מהזיכרונות כבר התקבעו מבחינה מוחית, ומובילים לשינויים ולתסמינים קבועים לאורך זמן, מצב שיכול להיות גם בלתי הפיך ולכן מצריך פרוטוקולים שונים. זהו מצב שהכרנו חלקים ממנו, אבל כשמדובר בסדר גודל כזה - ישנם גם דברים שאנחנו לא באמת מכירים כי הם אינם קיימים בספרות הרפואית ובמחקרים. ניסיונות עבר של אירועים טראומטיים הם קצרים יותר ממה שיש כיום, ואנחנו כל הזמן בלמידה ובבירור מה נכון יותר ומה מתאים יותר”.
מה יכול לעשות אדם מן השורה - לא נפגע ישיר - כדי לשפר את מצבו הנפשי כיום?
“בתחילת המלחמה, ההמלצה הגורפת הייתה בעיקר ליצור מינון נכון לכמות החשיפה לחדשות, להבין שהתגובות שלנו הן חלק מתגובה נורמטיבית למצב מאוד לא נורמטיבי. פעולות כמו מציאת מנעולים לממ”דים או הוצאת רישיון נשק - הן תגובה נורמלית, תגובה טבעית למצב שבו אנו מגלים שאם תוקפים אותנו אז לא בהכרח יש מי שבא ומגן ומציל. באיזשהו מקום, כולנו איבדנו את האמא והאבא שלנו. לכן יש תגובות חרדה, פחד, קשיי שינה - גם בקרב מי שלא הושפעו מהמאורעות באופן ישיר. צריך לזכור שהרבה מהתגובות שאנו חווים כעת הן זמניות. לנרמל לעצמנו את הסיטואציה, להבין שהיא תוצאה של תחושת חוסר אונים הנובעת מכך שהשליטה נלקחה מאיתנו באיזשהו מקום - אבל אנחנו גם יכולים להחזיר אותה לחיים שלנו בצורות שונות ומגוונות”.
איך?
יש כאלו שאני ממליצה להם על עשייה תרומתית: להתנדב או לארגן דברים לחיילים. למי שהפסיק לעבוד אני ממליצה לחזור לעבודה, גם אם בהדרגה. לנהל סדר יום ושגרת יום. בדרך כלל כשעושים את זה מצליחים לייצר מרחק מהסיטואציה. לשבת בבית ולהיצמד לחדשות מייצר אשליה של שליטה על המצב, והדבר יכול אף להחמיר משמעותית את מצבם הנפשי של אותם אלו שמתקשים להתנתק מכך”.
