להביא את הסטודנטים בפריפריה לפריצת גבולות, למימוש פוטנציאל, לעצמאות ולמוביליות חברתית. אלו הם הערכים המובילים את האקדמית אחוה הסמוכה לגדרה. אחוה דוגלת באקדמיה ביצועית ויישומית, כזאת המחוברת לשטח ונותנת מענה לצרכים העולים ממנו. בהתאם, מציעה המכללה מסלולי תארים והכשרות בפסיכולוגיה, במקצועות המדעים והבריאות, במדעי המחשב ומערכות מידע, בחינוך ועוד. את התואר “אקדמיה אקטיבית”, מממשת האקדמית אחוה בין השאר בפיתוח והפעלת יוזמות בתוך ולמען הקהילה במרחב שבו היא פועלת.
“אני מאמינה באקדמיה שאינה מגדל שן, אלא מעורבת בקהילה, משרתת, מפתחת ודוחפת אותה קדימה”, אומרת ד”ר אתי גרובגלד, מנכ”לית המכללה האקדמית אחוה. “כמוסד אקדמי הנמצא בפריפריה, אני מאמינה שיש לנו תפקיד חשוב וערך מוסף: הבוגרים שלנו נשארים בדרום גם לאחר סיום הלימודים וכך תורמים בקידום הפוטנציאל וההזדמנויות לפיתוח הפריפריה. אני רואה את ניצני המימוש של חזוני: פיתוח הון אנושי מהאזור למען האזור. צעירים שיפרצו את תקרות הזכוכית ובכל זאת יישארו כחלק מהקהילות שלהם ויהפכו את המקום למשגשג, ומקור משיכה לצעירים נוספים”.
באילו צרכים את מזהה חוסר באזורכם?
“בעיקר בתחומים יישומיים כמו פסיכולוגיה, טכנולוגיה ומדעים, ומקצועות הבריאות. קיים מחסור גדול במרפאות תקשורת בדרום, בפסיכולוגים מומחים, ברופאים וביזמים הנושאים הללו מגדירים את כיווני הפיתוח שלנו. אני ממפה את המקצועות הנדרשים באזור, ובהתאם לכך בונה תוכניות לימודים. יזמתי, למשל, הקמת תארים ראשונים ושניים בתחומי הפרעות בתקשורת ופסיכולוגיה. גם הקמתי קליניקות שיתנו מענה לצורך הקהילתי: קליניקה להפרעות בתקשורת וקליניקות לפסיכולוגיה קלינית ופסיכולוגיה שיקומית. הבטחתי לעצמי שדרך תפקידי כמנכ”לית שבידיה האפשרות היומיומית להתוות מדיניות משפיעה המאפשרת יצירת שינוי - אעשה את כל שביכולתי כדי לשנות את העולם עבור קהילות וצעירים - וגם עבור אנשים שלא הצליחו ללמוד בגיל המקובל”.
באיזו יוזמה את גאה במיוחד?
“תוכנית הזדמנות שניה לגילאי 30+. גם אם הם פספסו את הרכבת בזמנו - הם עדיין יכולים ללמוד. תואר ראשון היום, מבחינה תעסוקתית, הוא מה שפעם הייתה תעודת בגרות”.
אף סטודנט מילואימניק לא נשאר מאחור
ד”ר אתי גרובגלד למדה לתואר ראשון ושני במדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים. את הדוקטורט עשתה בפיזיקה כימית במכון ויצמן למדע. כיום, היא חוקרת מובילה בתחום הניהול והנוירופדגוגיה. נוסף על תפקידה כמנכ”לית המכללה, היא ממלאת שורה של תפקידים אקדמיים, ניהוליים וחברתיים נוספים, בהם מנכ”לית ועד ראשי המכללות האקדמיות-ציבוריות.
היא גדלה בבית מסורתי-דתי בשכונה בעיר חדרה בעלת מוטיבים פריפריאליים חברתית. אמה, אותה היא מגדירה כמודל ההשראה התמידי שלה, הייתה פמיניסטית אמיתית ויזמת “מבלי שהכירה את המושגים הללו. נמנעה ממנה היכולת להמשיך ללמוד, ומגיל צעיר היא שיננה באוזני ילדיה שהחובה והמחויבות שלנו לעצמנו היא רכישת השכלה - ‘מקצוע’, במונחים שלה - כדי שתמיד נהיה עצמאים כלכלית. כל הילדים במשפחתנו למדו ואפשר להגדירם כדור ראשון להשכלה גבוהה”.
בית ילדותה וההשכלה שרכשה עיצבו את חזונה: פריצת חסמים פריפריאליים-חברתיים באמצעות רכישת השכלה גבוהה, ללא תלות בגיל, מגדר או מקום מגורים. “עם הזמן צמחה בי ההבנה שיש גם חשיבות רבה לבחירת התחום הנלמד וכפועל יוצא מכך - לשיעור ההשתכרות. כדי שתהיה מוביליות חברתית צריך להרוויח משכורת גבוהה מספיק. לכן, דחפתי לפתח במכללת אחוה את כל הצד של המסלולים הטכנולוגיים. תארים במדעי המחשב ובמערכות מידע מאפשרים לצעירים תושבי האזור להשתלב בתעשיית ההיי-טק בישראל”.
כיצד השפיעה המלחמה על תפקוד המכללה האקדמית אחוה?
“היות ואנחנו יושבים בדרום, למעשה בתוך אזור המלחמה, ישנם ימים שכל היום שומעים הפגזות של צה”ל ואזעקות מהסביבה, כך שזה חלק מאיתנו. באחת, כל ההיערכות של שנת הלימודים תשפ”ד הפכה ללא רלוונטית ונדרשנו להתארגן מחדש בתנאי אי-ודאות מתמשכים, כאשר אחוז ניכר מהסגל והסטודנטים הם חלק מהאירוע ונזקקים לסיוע. בכל זאת, התעשתנו מהר מאוד, בו ביום. כבר בערב השבעה באוקטובר הנהלת המכללה התכנסה בשיחת זום, נערכה ופנתה לכל הסטודנטים והסגל שגרים באזורי הלחימה כדי לבדוק מה מצבם. גם בימים בהם המכללה הייתה סגורה לגמרי - כל התפקוד המנהלי המשיך. הפעלנו את כל המנגנונים הדרושים ובזכות ההערכות התמידית שלנו, העבודה המסורה של אנשי הצוות והתשתיות הטכנולוגיות שאנו דואגים לפתח - היו בידינו כל הכלים כדי לסייע לסטודנטים שלנו, לסגל ולתושבי האזור”.
כיצד פעלתם?
“הדנ”א שלנו והתשתיות הניהוליות, הטכנולוגיות והאקדמיות שפיתחנו עד השבעה באוקטובר הפכו אותנו לרלוונטיים ולבעלי יכולת לסייע ולתרום מיידית במצב שנוצר. הקליניקות לפסיכולוגיה שלנו, למשל, הפכו לכלי חשוב בפיתוח חוסן עבור הסטודנטים פנימה ועבור הקהילה החוצה. נדרשנו לטפל בנושאים מהותיים: מפונים מחד, ומספר גבוה של מילואימניקים ומילואימניקיות שהיה צורך לסייע להם מאידך. כמי שמכהנת גם כיו”ר פורום המנכלים של ועד ראשי המכללות - עבדתי כדי למצוא את המתווים שיסייעו להם, מתוך תפיסה שלא משאירים אף אחד מאחור ודואגים שלכל אחת ואחד מהם תימצא הדרך לסיים את שנת הלימודים: סיוע לימודי, סיוע רגשי, מלגות - כל מה שצריך בכל המישורים”.
ד”ר גרובגלד מציינת כי מפגש עם הקורה בשטח חידד את חשיבות העמידה של המכללה לצד הלוחמים: “במהלך המלחמה קצין מילואים ראשי ארגן סיור בעוטף לכל ראשי המוסדות האקדמיים ופגישה עם סטודנטים וסטודנטיות ששרתו במילואים ויצאו מעזה לצורך המפגש. זה היה מפגש מטלטל עבורי, כי עד אז חשבנו כל הזמן בראש של מתווים: לתת פטור כאן, לספק ציון עובר שם, ליצור את הנהלים וההתאמות שיאפשרו לשרוד את התקופה. במפגש הזה אחד מהמילואימניקים אמר לי: ‘במילואים קיבלנו מספיק נהלים ופקודות. אנחנו רוצים שכשנחזור למכללה נקבל יותר את קולה של אמא, כלומר יחס אישי. אל תשלחו לנו נהלים על גבי נהלים ומתווים על גבי מתווים’. שם הבנתי שאנחנו צריכים להגיע אליהם ברמה הפרטנית, אחד על אחד. אז יצרנו את הפרויקט “מחבקים את המילואימניקים והמילואימניקיות”, ציוותנו לכל חבר בסגל הבכיר שלנו מספר סטודנטים/יות מילואימניקים/יות שתפקידו להיות איש הקשר שלהם. הם מאוד התרגשו מכך שאנשי סגל מתקשרים אליהם ומדברים איתם ברמה האישית. בסוף מה שעושה את ההבדל זה היחס האישי, המשהו של המעבר. ההתייחסות להון האנושי היא מרכיב חשוב מאוד בתפיסת הניהול שלי, והיא הדבר שמוביל אותי בעבודתי במכללה”.
