בשנה האחרונה ניתן היה להניח שקצב העלייה לישראל הואט. הפיכת המדינה לאזור מלחמה מצפון עד דרום, איומים חיצונים מאיראן או לבנון ומלחמה מתמשכת, הם לא בדיוק הסיבות שגורמות לאנשים לעזוב חיים במדינה אחרת ושלווה יותר ולהגיע עם מזוודות לשטח אש. לטוני גלברט, מייסד-שותף ויו"ר בארגון "נפש בנפש" המסייע ליהודי צפון אמריקה לעלות לישראל, יש חדשות מפתיעות. “מספר העולים לא השתנה דרמטית, לא לכיוון מטה או כיוון מעלה”, הוא מגלה. “אכן בשבעה באוקטובר רבים חשבו שמספר העולים יצטמצם, אך זה לא קרה. להיפך, יש את אלו שבתחילת המלחמה הגיעו למסקנה שזהו הזמן לעלות לישראל, כשהמולדת והעם היהודי זקוקים להם.
אנחנו לא צריכים לשכנע אנשים, ללחוץ או להתחנן שיעלו לארץ, העולים שלנו לא רצים ממשהו – הם רצים אל משהו. גם השיווק שלנו לא השתנה, אולי נוסח מודעה פה ושם. אנו ממשיכים עם אותה הגישה: אתה יהודי שרוצה לעלות? ברוך הבא. אנשים אהבו את ישראל לפני השבעה באוקטובר ואוהבים אותה יותר גם אחרי. יהודים עדיין רוצים לעלות ו’נפש בנפש’ מסייע להם להגשים את החלום הזה”.
אז מה כן השתנה?
“אנחנו לא מתנהלים לפי משבר, תמיד דאגנו לנהל את הארגון כמו שמנהלים עסק - אבל עסק עם לב. כארגון שמתעסק עם תרומות יש לנו אחריות פיסקלית משמעותית, ובהתאם שדרת ניהול של עסק לכל דבר: מנכ”ל, סמנכ”ל תפעול, סמנכ”ל כספים ועוד. מאותה הגישה, תמיד הכנו תוכנית לחמש שנים קדימה, הלוקחת בחשבון שינויים דרמטיים. כששינוי כזה דוגמת השבעה באוקטובר קורה - הצוותים שלנו בוחנים את המצב החדש ומחליטים כיצד להתקדם בהתאם”.
מה הצריך מכם השבעה באוקטובר?
“הרמנו שורת פרויקטים חדשים. יש בישראל מחסור משמעותי ברופאים, אז אנחנו עובדים עם משרד הבריאות ומשרד העלייה והקליטה על העלאת רופאים יהודים מהתפוצות לישראל. חיזקנו את הדגש שכבר היה לנו על תמיכה בחיילים בודדים עולים. הרמנו את ‘מבצע חיבוק’, יחד עם ארגון ידידי צה”ל בארה”ב ו-JNF ארה”ב, שבמסגרתו אנחנו מטיסים הורים של חיילים בודדים לבקר את ילדיהם בארץ. שלחנו להם עוד קודם חבילות שי, אבל כעת אנו מתגברים את זה. אנו מסייעים לספק שירותי רפואה נפשית ומעניקים מלגות כספיות לעולים שיש להם עסקים מושבתים בצפון ובדרום”.
היכן היו האתגרים?
“הדבר הקשה ביותר לאדם הוא לעזור לאחרים כשהוא עצמו צריך עזרה. כדי להאפיל על הצרכים שלך ולעזור למישהו אחר צריך סוג מסוים של כוח. אתה יושב בבית עם שלושה ילדים, יקיריך אולי נמצאים בסכנה במילואים ואתה לא בקשר איתם, אתה דואג מה יקרה איתם ובכלל - אבל יש לך מספיק כוח כדי להצהיר: ‘אני עושה את הכל בשביל המשפחה שלי - אבל יש גם אנשים אחרים שצריכים עזרה - וגם להם אסייע’. כמו כל עם ישראל, גם אצלנו ישנם עובדים שהושפעו ישירות מהמצב - ממגויסים ומגויסות למילואים ועד עובדת שבנה נפצע בקרב. היא באה לבקר אותו בבית החולים ועל הדרך ביקרה גם חייל עולה חדש שנפצע גם כן ומאושפז באותו בית החולים. העובדים שלנו נשענו אחד על השני. זהו צוות ייחודי של עובדים שהם גם חברים וסומכים איש על רעהו לתמיכה. לא היינו צריכים לבצע פעולות מוטיבציה לאף אחד, כי זו צורת החיים שלנו ואנחנו עובדים ביחד כבר 20 שנה. הצוות יודע להתאים עצמו למצבים בלתי רגילים, להיות מוכן לדברים לא צפויים ולהתמודד עם מציאות חדשה. בתחילת המלחמה התאמנו את עצמנו לעבודה בבית והשתמשנו בטכנולוגיה ומיומנויות שיש לנו בצורה אחרת ועם הזמן שעבר חזרנו למשרד”.
תמיד ניתן לחלום לתכנן בהתאם לחזון שלך
את “נפש בנפש” הקימו טוני גלברט והרב יהושע פס ב-2002. זאת במטרה לקדם את העלייה היהודית לישראל מצפון אמריקה בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק”ל ו-JNF ארה”ב. מאז היוסדו סייע הארגון בהעלאת יותר מ-80,000 עולים לישראל, התורמים לרווחת המשק הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית ודמוגרפית. הארגון פועל להסרת מכשולים מקצועיים, לוגיסטיים וכלכליים הן בתהליך העלייה והן במהלך השהות בארץ. במקביל, הוא פועל לייצוג האינטרסים של האוכלוסייה הייחודית הזאת אל מול הרשויות, תוך פתיחת חסמים בירוקרטיים.
כשגלברט מסתכל על צפי העבודה בשנים הקרובות, הוא מאמין שהיא תותאם למצב החדש: “אי אפשר לחזות איך ייראו הדברים אך תמיד ניתן לחלום לתכנן בהתאם לחזון שלך. נשים דגש על נושאים מסוימים, פרויקטים מסוימים ושירותים נוספים. נכוון לצמיחה - כלומר לעוד עולים - ונוסיף אלמנטים כאלו ואחרים לארגון. נהיה טובים יותר במה שאנחנו עושים. מה שלא ישתנה זה המנטרה שלנו, הבסיס לקיומנו: לעזור לעם היהודי. בין אם זה בעלייה - שהיא המשימה העיקרית שלנו ולעולם לא נעזוב אותה - בחינוך או בסיוע לחיילים בודדים”.
יש מנהלים שאתה נושא אליהם את עיניך בעתות משבר?
“היה לי מזל גדול בחיי כי הייתי בעל עסקים מגיל צעיר, וכך זכיתי להכיר הרבה אנשי עסקים ומנהיגי קהילות מדהימים. יש הרבה אנשים שאני כמנהל מסתכל עליהם כדוגמה, ואני מקווה שהייתי חכם מספיק כדי להסתכל עליהם היטב וללמוד מהם, להיות כמו ספוג שלוקח משהו מכל אחד. מה שאני מנסה ליישם כמנהל זו הסתכלות על העובדים ולא רק על העבודה שהם עושים. לראות את האנשים, את כישוריהם התעסוקתיים - אבל גם החברתיים. אנו מבינים שאנו זקוקים לכוח אדם עם יכולות חברתיות משמעותיות, הרי אנחנו ארגון שעוסק באנשים”.
מילה אופטימית לסיום?
“מאוד התעודדתי מהאחדות שנוצרה בעם לאחר האסון. זוהי אחת מהטרגדיות הגדולות בהיסטוריה היהודית אך היא בהחלט חיברה את העם היהודי. העולים מרגישים את זה. הם מקבלים מהציבור הישראלי תחושת סולידריות של ‘אתה פה, אתה ישראלי, אתה אחד משלנו - ויחד נעמוד בזה’. אני מקווה שהכוח הזה והאחדות הזאת יחזיקו לעד”.
