ירדנה עובדיה ממשילה את עצמה לרב חובל. גם בתקופות הכי קשות היא מצליחה לסחוף אחריה את כל מי שפגשה בדרך ולרתום אותו לעשייה כלכלית, חברתית ועסקית. טוב, ככה זה שאת מפעל של אנשים רבים ויודעת לסמן את הדרך ולהצעיד בה להצלחה.
"אני מודה לאלוהים על כך שאנשים שעבדו איתי גם לפני 15-20 שנה מוכנים לבוא איתי לכל מקום שאני מבקשת. הם יכולים להיות בטוחים שמי שעולה על הספינה שלי מגיע איתי לחוף מבטחים. האמונה שלי ובדרך שלי נוגעת באנשים והופכת את מפעל חיי גם למפעל חייהם”, היא אומרת. “כשאני מחליטה זה עד הסוף, וכל מי שעובד איתי יודע את זה".
עובדיה היא סיפור הצלחה של שנים ארוכות. הילדה שעלתה עם משפחה ממרוקו וגדלה בדימונה, קופאית בסופרמרקט שלא סיימה תיכון. נקודת פתיחה לא מזהירה, שלא מנעה ממנה לחשוב הכי רחוק שאפשר לגינאה המשוונית, להקים שם עשרה בתי חולים ולהפוך לבעלת הון ועוצמה ולקונסול של המדינה הקטנה בישראל. “מלכת אפריקה”, כינתה אותה אילנה דיין, אך עובדיה לא שוכחת לעולם מאיפה היא באה. “הדלות שחיינו בה הייתה גיהנום, ומי שחווה את מעגל העוני יודע שזה איום לא פחות מהמוות”, סיפרה בראיון עיתונאי. “בזמן שניקיתי, בישלתי ודאגתי לאחים שלי, ידעתי שיום אחד אני אקום ואלך. זה שיש ארוחת צהרים ובערב בורא עולם כבר יסדר משהו - הספיק לאמא שלי, אבל לא לי. תמיד הייתה לי אמונה שאני יכולה יותר”.
את החשיבה העסקית-חברתית-אישית שגיבשה לעצמה עוד בנעוריה, עובדיה מיישמת בשנה האחרונה מאז פרוץ חרבות ברזל. את הכעס שלה אפשר להרגיש כמעט בכל מילה, את הצורך לעשות יותר למען העם בישראל, שלדבריה מופקר על ידי ההנהגה שלו. “הם לא היו שם בשביל העם בשבת השחורה ולא נמצאים שם בשבילו כיום. אני, כאזרחית, עושה את המוטל עליי, אבל איפה כל השאר? מה עם הביטחון של כולנו, מי אחראי להחזיר אותנו הביתה אם מחר חוטפים אותנו, מי יטפל בנו כשנהיה חולים? אף אחד למעלה לא לוקח את המושכות לידיים”.
דוגמא לרמת ההפקרות היא התנהלות שירותי הבריאות בישראל שהיא מכירה מקרוב. “התקשרה אליי אישה עם גידול בראש שצריכה MRI דחוף, רק שהתור הפנוי עבורה הוא רק בעוד שנה והיא לא תשרוד עד אז. אבל אם רוצים MRI פרטי? אין בעיה, רק תשלמו אלפי שקלים ויקבעו לכם למחר. אז קבעתי עבורה ושילמתי”.
אבל עובדיה לא עוצרת בשירות הבריאות ומפרטת את כל התחלואים שצפו על פני השטח בהיעדר מנהיגות: “יש היום כל כך הרבה פגועי נפש ואין מי שיטפל בהם. לא שומעים את זעקת העובדים הסוציאליים, שידם קצרה מלהושיע. מאות אלפים מפונים מהדרום והצפון נמצאים חודשים ארוכים בבתי מלון, עד מתי? אין מי שמדבר עליהם, יודע מה עובר עליהם ומה יהיה העתיד שלהם. המדינה הזאת הפכה למפחידה, מופקרת, ולא משנה היכן אתה גר. הכל הפקרות אחת גדולה. אנשי עסקים עוזבים את המדינה, לא רוצים לשלם כאן מיסים כי הם יכולים לשלם פחות במדינות אחרות שכן מתפקדות. אנשי טכנולוגיה עוזבים. מי יפרנס את ישראל אם כל אלו יעזבו? יש כל כך הרבה אנשים כאן שצריכים טיפול רפואי, הבקשות מגיעות אפילו עד לרמה של מכליות מים חמים למקלחות לחיילים. תרמתי איפה שרק אפשר בניסיון למלא את המקומות שבהם המדינה נעדרת. והמדינה איננה. היא הפקירה אז והיא מפקירה גם היום”.
אני נשארת כאן
עובדיה מצהירה כי נכון להיום אין לה כל כוונה לעזוב, והיא לא יודעת להגיד אם יום כזה אכן יגיע. מאז השבעה באוקטובר היא הקפיאה את פעילותה העניפה באפריקה ועברה להתמקדות בסיוע לישראלים הנפגעים מהמצב. על פי ההערכות, 85% מהעשייה כיום מוקדשת לישראל, וה-15% של העבודה הסדירה נועדה רק לשימור העסק. “קשה להניע את המכונה הזאת. ישנם עובדים שנהרגו להם אנשים, עובדים שנחטפו להם קרובי משפחה, אנשים מהדרום. כולנו באי-ודאות לגבי מה יהיה מחר, כך שלהתעסק בפרויקטים ארוכי טווח באפריקה עכשיו זה פחות רלוונטי”.
לצד הסיוע לכל דורש, גולת הכותרת בעשייה של עובדיה היא ארגון בחינם של חתונות לחיילים בביתה שבסביון. “החיילים התגייסו בצו 8 והעם התגייס בצו הלב”, היא אומרת. “לכן, אני משקיעה את כל מרצי בלהיטיב, לעזור, לתרום, לתת. הוצאתי חיילים מאורסים מלב עזה, הבאתי אותם ואת כלתם אליי ועשינו להם חתונה. רתמנו אמנים שהופיעו בחינם בחתונות האלו, דוגמת ליאור נרקיס. יחד עשינו עבורם את הבלתי ייאמן, הפכנו אותו לממשי”.
משלל החתונות שארגנת, יש אחת שזכורה לך במיוחד?
“חייל מאורס שזוגתו כבר הייתה בהריון. הוא קיבל צו 8, אז מועד החתונה נדחה. האישה באה מבית מסורתי וחששה להתחתן עם בטן הריונית בולטת. היא פנתה אליי, דאגתי להוציא את החייל מעזה ולעשות להם חתונת פאר. יש עוד מקרים מרגשים רבים שאפשר לכתוב עליהם ספר שלם”.
הבקשות לעזרה לא מפסיקות להגיע אל ירדנה עובדיה, עוד חיזוק לדבריה על היעדרה של המדינה דווקא בעת שהאזרחים צריכים אותה יותר מכל. “ישנם אין סוף אנשים במצב נורא ואיום. קיימתי מספר ערבי הוקרה לפצועים בבית חולים, אני דואגת שהכל יהיה מושלם - מהאוכל ועד האומנים כדי שהפצועים יחייכו וידעו שאמנם המדינה לא כאן בשבילם אבל העם כן. אני רואה את העם הזה נלחם על הבית שלו, נלחם עבור הילדים שלו, עבור הדורות הבאים”. בימי ראש השנה אני מארחת בכל יום קבוצה אחרת: משפחות חטופים, פצועי צה”ל, חיילים בודדים, אנשי ימ”מ, אנשים שראויים באמת. אני מקווה שאוכל תמיד להיות בצד הנותן”.
הדברים שלך סותרים את הדיבור על פילוג וקרע בינינו.
“זה לא נכון שיש בעם פילוג ושנאה, זה רק מהפה החוצה. אנשים כאן נותנים את החיים שלהם כדי להגן אחד על השני. תראה, למשל, כמה אנשים שחיו חיים נוחים בחו”ל חזרו לכאן מיד עם פרוץ המלחמה כדי להתגייס ולעזור, כל אחד בתחומו ולפי יכולתו. למדינה הזאת אין הנהגה אבל לאזרחים שלה יש מנהיגות. כשאדם יודע לקבל החלטה וללכת איתה לעשייה, ליישם אותה בשטח - זו מנהיגות. בלי הגישה הזאת אי אפשר לעשות כלום. לכן אני לעולם לא מהססת לעשות דברים. אני מחליטה, יוצאת לדרך והולכת עם זה עד הסוף”.
בראש השנה תארח ירדנה אלמנות צעירות ותעניק להן כמה רגעי נחת לאחר מות יקיריהן. ב-18.10 תכניס ספר תורה לזכרם של 11 נופלים משורות הימ”מ, ובהם ארנון זמורה ז”ל, שנפל בעת חילוץ חטופים
